ארבעה חברים מתרסקים עם המטוס שלהם בהרים, נאלצים לטפס על פסגות שונות ומתמודדים עם סיכונים שונים ומשונים. האם זה סרט אימה, מותחן פסיכולוגי או טרגדיה קורעת לב? לא ולא. זו דווקא קומדיית חברים. וליתר דיוק, משחק הווידיאו "Peak", שבו המטרה העיקרית איננה להגיע הביתה בשלום, אלא לעשות כמה שיותר צחוקים ושטויות בדרך.
"Peak" הוא אחד המשחקים הפופולריים בז'אנר טרנדי שנקרא פרנדסלופ (Friendslop), וכולל משחקים שניתן לשחק בהם רק עם חברים (כלומר לא עם זרים, כפי שעושים במשחקי מולטי־פליירס, כמו "פורטנייט"), שבהם אין מטרה חשובה, דמויות מפותחות ומנוע רגשי עמוק. לחלק גדול מהמשחקים אין אפילו "סוף", והשחקנים פשוט נקלעים ללופים של אותה ההתרחשות. זאת משום שהקתרזיס במשחקי פרנדסלופ לא מגיע משעות של עלילה או עמידה באתגרים, אלא פשוט מסיפוק מהיר: לשבת עם אוזניות בצ'אט קולי ולצרוח שטויות על החברים שלך, בעודכם תקועים בתרחיש מטורלל ומנסים להיחלץ ממנו באמצעים מגוחכים.
שם הז'אנר הוא הלחם בין המילים "חברים" ו"סלופ" — מילה שבמקור שימשה לתיאור שאריות מזון להאכלת חזירים, שבשנה שעברה הפכה לכינוי לתוצרים גרועים של בינה מלאכותית. ואכן מרבית משחקי הפרנדסלופ מאופיינים באנימציית תלת־ממד פשטנית, אפילו כעורה. זו אינה תקלה, אלא פיצ'ר. אחרי הכל אלה משחקים שהם האנטיתזה למשחקי הווידיאו הגדולים והיומרניים, שמנסים להיראות היפר־ריאליסטיים וקולנועיים. כנגד היומרות ועודף החשיבות העצמית, משחקי הפרנדסלופ רק רוצים לגרום לכם להרגיש כאילו אתם סרוחים על ספה עם חברים וכולכם מסטולים.
באתר know your meme מסבירים כי "ייחודו של הז'אנר הוא בכך שהמשחקים בו בנויים באופן שמתבקש ליצור מהם קליפים מצחיקים" — כלומר המשחקים מעודדים את השחקנים לצלם את עצמם עושים שטויות, ולשדר את זה בפלטפורמות כמו יוטיוב, טיקטוק או טוויץ'.
"Peak" פותח במקור במסגרת מרתון פיתוח משחקים לפני כשנה וחצי, והגרסה המלאה שלו שוחררה בתוך ארבעה חודשים — כלום זמן במונחי פיתוח משחקים. מאז הוא מכר כבר יותר מ־10 מיליון עותקים. והוא כמובן לא לבד.
עם המשחקים הבולטים בז'אנר נמנים "Lethal Company" (1.2 מיליון הורדות), משחק אימה שבו השחקנים עובדים כצוות איסוף פסולת, שנדרשים לנקות אתרים משאריות מתכת בעודם נמלטים ממפלצות; "Content Warning" (7 מיליון הורדות), שבו השחקנים צריכים לצלם סרטונים של מפלצות בחלל, בעודם נמלטים מהן; "RV There Yet" (7 מיליון הורדות), שבו החבורה תקועה בטבע בתוך רכב שטח תקול, שדובים שעושים בו שמות; ו"Meccha Chameleon" (15 מיליון הורדות למשחק שיצא לפני חודש), שהוא מעין משחק מחבואים דבילי.
בקרוב יראה אור המשחק "Dear Passengers", שבו החברים מגלמים את צוות הטיסה הגרוע בעולם, ועליהם לדאוג לנוסעים או להשליך החוצה אורחים לא רצויים. הטריילר שלו, שעלה לפני שבועיים, כבר הצליח לעשות הרבה רעש משום שמשליכים בו מהמטוס דמות אחת ששמה נשמע כמו ג'פרי אפשטיין ודמות אחרת שנראית כמו דונלד טראמפ.
בני דור ה־Z, שלא מגדירים את עצמם באמצעות הפרנסה ומעדיפים לעבוד פחות, מתחברים למשחקי הפרנדסלופ, שבהם המטרה אינה לעמוד ביעדים או להביס חברים, אלא פשוט ליהנות
1 צפייה בגלריה
מלמעלה למטה: "Lethal Company" ,"RV There Yet" ו"Peak". מעודדים את השחקנים לצלם את עצמם משתטים
(צילומי מסך מתוך יוטיוב)
טרנד הפרנדסלופ משקף היטב את רוח דור ה־Z. זה דור ששבר את האיזון המקובל בין פרנסה לפנאי, ומעדיף לעבוד פחות כדי לנוח יותר — בין השאר כי ההגדרה העצמית שלו אינה נשענת בעיקר על עבודה, כקודמיו. באותו אופן, בני דור ה־Z מתחברים יותר למשחק שבו המטרה העיקרית אינה לעמוד ביעדים, להשיג תשורות בלחץ של זמן או להביס את חבריהם, אלא דווקא להוריד הילוך, ליהנות מהזמן שהם חולקים איתם ולצחוק המון.
מתבקש גם לראות את הטרנד הזה בראי הקורונה. הצעירים כיום גדלו בתקופת הסגרים והבידוד החברתי, כשהעולם סביבם איים להתפרק והמבוגרים בחייהם היו חסרי אונים כמותם. במובן הזה משחקי הפרנדסלופ מייצרים סובלימציה קלה לעיכול של החיים עצמם. הם מבוססים על תרחישים כאוטיים מאיימים — מטוס שמתרסק, חייזרים מאיימים, חברים שהופכים למסוכנים — אבל מנטרלים מהם את העוקץ בכך שהם הופכים את הבלתי צפוי והמפחיד למגוחך ומצחיק, וחושפים את האבסורד שבלב כל סיטואציה עגומה.
הפופולריות הגואה של משחקי הפרנדסלופ ודאי תשפיע בתורה גם על המשחקים הגדולים. הם לא ייעלמו או יהפכו את עורם, כמובן, אבל היוצרים שלהם ילמדו בהדרגה שצריך להשאיר מקום גם לכאוס ולהכניס יותר אפשרויות אלתור לשחקנים. ובעיקר הם יצטרכו לכלול יותר מרווח נשימה — סביבות שבהן כישלון במשימה אינו אסון הרה גורל, אלא חלק מהכיף של לעשות שטויות וליהנות מהחיים, אפילו כשהם וירטואליים.
