כישוף
את מה העוטף עוטף
הכבישים המתפתלים מתעוררים פתאום. בשעות הלילה המאוחרות, כשהעלטה חובקת הכל מופרעת קלות רק בידי אור הירח ותאורת הדרכים בסמוך לצומת אקראי, כשעוברות דקות רבות בלי שתחלוף מכונית על פניך — אז זה קורה. בבת אחת מגיחים אדים מתוך האספלט, מהמרחבים שבצדי הדרכים, מתחילים בגובה נמוך ומסתלסלים מעלה, זרמים תת־קרקעיים מקיצים משנתם, מקיפים כמו רוחות רפאים ששורקות כשפים מבעד לחלון המכונית הפתוח, הולכים ומתעבים, ממסכים את שדה הראייה. ערפילי הנגב המערבי.
כזה היה הלילה בראשית אביב 2024, חצי שנה אחרי עקידת אוקטובר, הלילה שבו הגיע ברק פלג לעוטף, ואלה היו רוחות הרפאים שקידמו את פניו. "הגעתי למקום הכי עצוב בעולם, הכי כבד", הוא משחזר. "קיבוצים ומושבים מפונים, בתים ריקים מאנשים וחיים. זמן שקפא. חלב שנשאר במקרר מאז אותה שבת. זה נורא. בסוף זה בית. ובבית יש חיים. ואתה עובר בתים על פני בתים — ואין בהם חיים".
פלג לא מפחד מערפילים. הוא חי רוב חייו בחיק הטבע, גדל בקיבוץ לביא שבגליל התחתון, חרש את כבישי עמק יזרעאל, חי שנים בציפורי. אבל ערפילי הנגב אחרים, והעוטף אחר. "האזור הסמוי מהעין", הוא קורא לו. כשפונים משדרות לכיוון מפלסים וכפר עזה, לכביש ההפקרה, זה שפעם קראו לו 232, מתגלה ארץ פלאות. זו לא טווין פיקס רמת הגולן ולא המערב הפרוע של הנגב והערבה. כאן שולט המסתורין. "כאילו פלנטה אחרת. אנשים לא מכירים את האזור הזה היכרות אמיתית. יש פה קסם מכשף של שקט ויופי, והוא עוטף אותך מרגע שנכנסת".
הוא נכנס אליו לפני שנתיים, ונשאב לכישוף. "יש אנשים מבחוץ שהמומים מזה שעברנו לעוטף. אני המום מזה שאנשים מפחדים כל כך להגיע לכאן. משהו נשבה בי מרגע שהגעתי לכאן. זה קורה לכל מי שמגיע ומתחבר לאזור, זה משהו שאני לא יודע אפילו איך להסביר".
ברק פלג: "אני לא יכול לבחור קבוצה כאילו היא מקום על הדרך, בלי זהות ואוהדים, בלי משהו מיוחד. אני נמצא במקום שבו צריכים אותי ושבו אני רוצה להיות"
עמית גל, הוגה הקבוצה. "מה יותר מביא חיים ושמחה מכדורסל?"(צילום: קובי קואנקס)
טל רוסו, יו"ר הקבוצה. "ברגע ששמע את הרעיון אמר שהוא מצטרף"(צילום: אלכס קולומויסקי)
5 צפייה בגלריה
פלג ושחקניו לפני פתיחת העונה השנייה, ספטמבר 2025. "אני מוצא את עצמי מאמן את הקבוצה במקביל לגיוס תקציבים, ניהול שוטף, טלפונים לסוכנים"
(צילום: לילך וייס רוזנברג/מנהלת ליגה לאומית Winner)
מגרש
ייעוד בתוך הדיסוננס
עד הערפילים ההם של אביב 2024, פלג היה מאמן קבוצת הכדורסל הפועל גליל עליון. הוא עשה זאת ארבע עונות ברצף, החזיר אותה לליגת העל, הוביל אותה לרבע גמר הפלייאוף, הצליח לשמור אותה מתפקדת וחזקה גם במלחמה, כשפונתה מהצפון והחלה לנדוד ברחבי הארץ. באותם חודשי נדודים, לעמית גל היה רעיון.
גל הוא המנהל המיתולוגי של גליל עליון, גם יותר מעשור אחרי שעזב אותה, ומי ש"גידל" את שחקניה בקיבוץ שלו, עמיר. מי לא גרו ב"דירת התהילה" שם: נדב הנפלד, עודד קטש, דורון שפר, גור שלף. בגליל של פעם, בלי קניון בכל צומת, בורגריות ומבשלות בנחל, רק תחנת דלק וקפה בתרמוס ודג על הדן. בין אימונים למשחקים, מבודדים מפיתויים, השחקנים התערבבו עם השכנים, היו חלק מהקהילה המקומית, ספורטאים ואוהדים וילדים. בשלהי 2023 לא ממש היתה קהילה בצפון. האזור הותקף ללא הפסקה, עשרות אלפים פונו, רבים נלחמו בעזה ובלבנון, חיילים נהרגו ונפצעו בשתיהן, והחטופים הוחזקו במנהרות. ודווקא אז בא הרעיון. מתוך הצפון המפונה, המטווח והשבור הוא חשב על הדרום המפונה, המטווח והשבור.
"כבר בדצמבר 2023 התחלתי לטפל בכל האירוע הזה. מה יותר מביא חיים ושמחה מכדורסל? אין דבר כזה", מספר גל בהתלהבות המוכרת שלו, על רקע קריאות ילדים ("אני מנהל את הבריכה בעמיר, ועכשיו אני מחליף את המציל", הוא מסביר). "וכבר בדצמבר ההוא התחלתי להפעיל אנשים. עברתי ארבעה רמטכ"לים כדי שמישהו מהם יהיה יו"ר הקבוצה, לא היו מעוניינים, ואז נזכרתי שיש בחור צעיר ששיחק אצלי פעם, כשעוד היתה קבוצה בחולתה, טל רוסו. רוסו היה אלוף פיקוד הדרום, אבל הוא מאצלנו, מהצפון. התקשרתי אליו, התחלתי לספר לו על הרעיון והוא אמר: 'תעצור הכל, אני אהיה היו"ר'.
"התחלנו שנינו להתרוצץ בעוטף, חצי שנה, דצמבר עד יוני, יומיום. עברנו אצל כל ראשי המועצות שיצטרפו. התחלנו לחשוב מי מאנשי האזור יכול להיות מעורב, ועוד לא היה שם אף אחד. הגענו לעמוס אריאל מתלמי יוסף, שהיה שחקן בליגות הנמוכות, שאחות של אשתו נחטפה (הגר ברודץ' ושלושת ילדיה נחטפו מביתם בכפר עזה והוחזקו בשבי חמאס 51 יום), והוא המנכ"ל של הקבוצה. וישבנו שעות באיגוד הכדורסל, אצל עמירם הלוי ויענקל'ה בן שושן (שהיו אז יו"ר ומנכ"ל האיגוד), והסכמנו שאין טעם שעוטף דרום תתחיל בליגה שלישית או רביעית, כי אז לא נוכל לגייס כסף מספונסרים". זה לא נגמר שם, וגל מלווה את הקבוצה, בהתנדבות, מאז. "זה פרויקט חיי", הוא אומר.
בכל ההתרוצצויות שלו, אחד הפתרונות צץ דווקא קל"ב, בשבילי כפר בלום. גל נתקל בפלג והודיע: "אתה תהיה מאמן הקבוצה, אתה עוד תראה". "ועמית יודע לשגע אנשים", צוחק פלג. "הוא בא עם הרעיון ונתן את הפוש". זה לא היה המפגש הראשון של השניים. פלג שיחק כדורסל כנער, ואז הלך לצבא, היה קצין בסיירת מטכ"ל, ואחר כך חזר קצת למשחק, והצליח להגיע לליגת העל, כולל בגליל עליון של גל, ושיחק בנבחרת. ב־15 השנה האחרונות הוא מאמן, ובתחילת העשור הגיע לגליל עליון, החזיר אותה לליגת העל והיה על מסלול בטוח לאימון מועדונים גדולים יותר או בנבחרת ואולי באירופה. ואז גל שלף אותו משם, כדי לאמן את מועדון כדורסל עוטף דרום ולהפוך אותה לגליל עליון ההיא, של שנות התשעים. "כמו קולג' בארצות הברית, עם שחקנים שחיים כאן, במעטפת של האזור, במשפחות מאמצות", הוא אומר.
פלג חי כאן עם אשתו שיבולת וארבעת ילדיהם (בני 24 עד 13) מאז אוגוסט 2024, אז עברו לבית במושב עין הבשור, מול חבר מהצוות בסיירת מטכ"ל. הסיכום במשפחה ועם הקבוצה היה שמגיעים לשנתיים. "אשתי פסיכולוגית, היא עזבה הכל, קליניקה, מטופלים. והילדים שלנו, אתה חושב עליהם, וזה גם מפחיד: אתה מנתק אותם מהבית שלהם, מהאזור, מהקבוצה — כולם בצפון הכירו אותם והם היו מזוהים עם הקבוצה, הקבוצה זה הם — ובעיקר מהחברים והחברות, ועוד בגיל ההתבגרות. הכל קרה מהר, אבל הם נתנו לנו הרבה כוח, שמענו מהם כמה זה משמעותי עבורם, ועם כל החרדות והרגעים הקשים שבפרידה ממקום והגעה למקום חדש — הם החליטו שהם איתנו".
הם הגיעו למקום נגוע. את הבית, למשל, שכרו מיזהר ליפשיץ. הוריו יוכבד ועודד נחטפו ב־7 באוקטובר מביתם בניר עוז. הבית נשרף. יוכבד היתה אחת משתי השבויות הראשונות ששוחררו, כעבור 17 יום. עודד נרצח בשבי כעבור עוד חודש. כשמשפחת פלג עברה לעוטף, גופתו עדיין הוחזקה בעזה.
"כשבאנו עוד היתה כאן מלחמה. הבית רעד מהפגזות יום ולילה. ואז אתה מתרגל. 3 ק"מ מהגדר באמת יש מלחמה, אבל כאן החיים שלווים. זה פער לא ייאמן, הכי סוריאליסטי שאפשר לדמיין. אנשים מבחוץ לא מבינים כמה הרוגע כאן חזק. והקצב אחר, הנטו והברוטו מבחינת זמנים הם זהים. ובהתחלה היה לי קשה עם הדיסוננס המטורף. אני מגיע מבחוץ, לא ידעתי איך להתנהל כאן אחרי מה שקרה: האיש הזה שעומד מולך, זאת שאתה מדבר איתה — מה הם איבדו? עם מה הם מתמודדים, איזה חלל הם סוחבים? אתה נוסע על נתיב ההפקרה וכמעט בכל נקודה בכביש אתה חושב לעצמך מה התחולל כאן בשבת ההיא. הפערים האלה, בין הצבעים, הפסטורליה, הנופים והשקט למה שקרה — אי אפשר לתפוס את זה. לא נראה לי שאי פעם אוכל".
גילעד קמצ'ו, ה"אמא" של הקבוצה: "אוהדים מגיעים מכל האזור, נהיו אולטראס ושירים, זה מרגש, ורק הולך ומתעצם. הקבוצה נותנת המון, לנו ולילדים כאן"
5 צפייה בגלריה
קנדל היל וגל שטרנברג מעוטף דרום (בכחול) מול ג'ונתן פיירל מהפועל מגדל העמק, דצמבר 2025. הדיל בקבוצה הוא כזה: על כל ניצחון, היו"ר טל רוסו נותן לברק פלג בקבוק וויסקי
(צילום: לילך וייס רוזנברג/מנהלת ליגה לאומית Winner)
כדור
מאיפה בכלל מתחילים
ובתוך ההלם הזה, היה צריך גם לבנות קבוצה. "כשהתחלנו לאף אחד לא היה מושג מה קורה", מספר פלג. "אפילו האולם שלנו בקיבוץ מגן לא היה מתאים לליגה הלאומית, היינו צריכים להכשיר אותו. במקום שבו עומד היום הכיסא במשרד שלי, למשל, היתה קודם ניאגרה. שברנו פה הכל, פירקנו, הבאנו נגרים, קבלנים, בנינו מחדש. הגדלנו את היציעים, סידרנו חדרי הלבשה. וכל העיניים היו נשואות אליי, כי אף אחד אחר לא הגיע מהתחום. שיחקתי בקריירה מול אלפים, וכשהגעתי לאולם במגן בפעם הראשונה הסתכלתי על היציע ודמיינתי איך ייראה משחק ראשון בעוטף מול מה, מאה־מאתיים צופים? זה הכניס לי אדרנלין יותר מכל משחק בקריירה.
"שאלו אותי: 'איך נתחיל?', ועניתי שדבר ראשון שצריך לעשות זה אימון. לא משנה כמה אנשים יש, העיקר להקפיץ כדור, למתוח קצת שרירים, להוציא את הקבוצה לדרך. התחלתי לדבר עם שחקנים צעירים, 'תבואו לפה, תקבלו הזדמנות'. זה אזור בלי היסטוריה בכדורסל, לך תשכנע אנשים לבוא לשחק פה. הרוב לא רצה. אני יודע לשכנע שחקנים לבוא לסגור בחיפה או בגליל — אבל פה זה כבר סיפור אחר. שלא לדבר על שחקנים זרים. כמה ימים לפני הטילים האיראניים של אוקטובר 2024 סגרנו עם שחקן אמריקאי. עמדנו לחתום, ובאותו לילה הוא התקשר ואמר: 'אני מתרגש לבוא, קואץ''. בבוקר הוא שמע שיש פה מלחמה, התקשר שוב: 'היי קואץ', אמא שלי אומרת שמסוכן, אני כבר לא בטוח שאני רוצה לבוא'. הוא באמת לא בא.
"ובכל זאת מצאנו שחקנים. לאיגוד הכדורסל היתה רשימה של שחקנים שהיו בלי קבוצה, והודות לשיתוף הפעולה שלו עם הקבוצה שלנו הגיעו אליהם והבטיחו להם שאם יבואו הם יקבלו מעמד של ספורטאי מצטיין בצבא, שכר, מעטפת מקצועית ומגורים. זה קרה עוד לפני שהגעתי, והיו עוד כמה שחקנים שאני הבאתי, מהנוער או מהליגה הארצית. כולם בערך באותו גיל, כל אחד חולם שזאת תהיה הפריצה שלו. מטבע הדברים זה מייצר גם תחרות, והם כולם עוד ילדים, אז זה מורכב".
באימון הראשון, הוא מספר, היו רק שמונה שחקנים. "קוששנו ביגוד ישן של הנבחרות וציוד אימונים, קונוסים, משקולות, הדברים הכי בסיסיים, שהיו זרוקים במחסן של איגוד הכדורסל. מה כבר היה פה, כל האזור עוד היה מפונה — ויאללה, לעסק. 'תסמכו עליי', אמרתי להם, 'ככה מתחילים, השאר יגיע בהמשך'.
"נגמר אימון ראשון, השחקנים מורידים את הבגדים, ועכשיו מה? אפילו בקבוצה בליגה השלישית יש אפסנאי, מנהל משק, מכונת כביסה. לנו לא היה כלום. משרוקית ואני, זהו. אמרתי: 'עליי, אני אכבס', ולקחתי את הבגדים הביתה. אחרי עוד שני אימונים כבר היה לנו עוד כדור ואז עוד אחד, לאט לאט התחילו להצטרף אנשים, פיזיותרפיסט, מאמן כושר, עוזר מאמן, אפסנאי, מנהלת מדיה, ואפילו מכונת כביסה. נהייתה קבוצה, שכל העובדים בה מגיעים מהאזור. זה אישיו מבחינתנו".
המעטפת לא נגמרת בעובדים. היא רחבה יותר. גילעד קמצ'ו (38), אחראית חדר האוכל במגן, נהפכה כבר בשבועות הראשונים ל"אמא" של השחקנים. "כדורסל אף פעם לא עניין אותי במיוחד", היא מודה. "אבל אז ראיתי את השחקנים, בשבילים, בחדר האוכל. אתה רואה ילדים שרק יצאו מהבית. נהיה קשר אישי, התחלתי לטפל בהם כמו בילדים שלי, דואגת להם לארוחות, מדברת איתם, מנחמת אחרי הפסדים או אימונים קשים. הם מתקשרים אליי בלילה כשהם חולים. עד היום אני בקשר עם מי ששיחקו כאן בעונה הראשונה ולא המשיכו. גם ברק יקר לי מאוד. הוא הנשמה של הקבוצה ומבחינתי היציאה הכי גדולה זה שזכיתי להכיר אותו".
בשלב הזה קמצ'ו היתה חיבור די נדיר בין הקבוצה לתושבי האזור. "זה היה פחות משנה אחרי 7 באוקטובר, רוב התושבים עוד היו מפונים, ההלם עוד היה גדול, עוד היו חטופים", אומרת יפעת עמירה ממגן, ה"מריה" של הקבוצה, כפי שתכף נגלה. "בתחילת העונה משהו קרה". "אז כבר היה טירוף", מתמוגגת קמצ'ו, "אולם מלא בכל משחק. מגיעים מכל האזור, גם למשחקי חוץ, נהיו אוהדים ואולטראס ושירים, זה היה מהמם לראות. למי שיודע איך זה התחיל וכמה קשה להניע מהלכים כאלה – זה בכלל מרגש. וזה רק הולך ומתעצם. הקבוצה הזאת, שעושה פעילויות בבתי הספר, שחוגגת איתנו חגים, נותנת לנו המון, לנו ולילדים".
כסף
ספקטרום של ספונסרים
נחזור להתחלה; בשלב הראשון, חוץ מלכבס פלג היה צריך גם לגייס. לא רק שחקנים. "האתגר הכי גדול שלי הוא כלכלי. אני מוצא את עצמי מאמן את הקבוצה במקביל לגיוס תקציבים, ניהול שוטף, טלפונים לסוכנים. אני קצת חלש בזה, לא אוהב את העסקנות הזאת. בדיוק בגלל זה המציאו את הפונקציה של מנהל מקצועי, רק שאנחנו עוד לא יכולים להרשות לעצמנו אחד כזה".
התקציב השנתי נע סביב 4-3 מיליון שקל, כשעיקר הכסף מגיע מחסויות. הראשון לתמוך היה ד"ר מיטש סמית (78), פסיכולוג ספורט אמריקאי, שפלג הכיר כשתמך בגליל עליון. אחריו הצטרפו בנק לאומי, דפוס בארי, נירלט, איתורן, קרן vgames, רציו אנרגיה ועוד. "יש ספונסרים שמבקשים לתת מעבר לכסף — את אלה אני מחפש", מסביר פלג. "כאלה שמגיעים למשחקים, שאחרי המשחק לא חוזרים מיד הביתה, שנשארים, שמעורבים". מימון נוסף מגיע כתקציב שנתי מהמועצה האזורית אשכול (שגם מספקת לקבוצה את האולם וגישה לחדר הכושר) ומאיגוד הכדורסל. מכירת הכרטיסים — ב־20-10 שקל — מספקת קופה קטנה. ויש גם שיתוף פעולה עם מכון אדמס למצוינות בספורט באוניברסיטת תל אביב, שמספק לקבוצה שירותי מעקב וייעוץ פיזיולוגי לשחקנים.
והתמיכה של איגוד הכדורסל מתבטאת בעוד עניין חשוב: מראש נקבע שעוטף דרום תחל את דרכה בליגה השנייה, הלאומית, ובשנתיים הראשונות תהיה מוגנת מירידת ליגה, גם אם תסיים אחרונה.
יפעת עמירה, אוהדת: "בליגה הלאומית יש משהו יותר אינטימי, קהילתי וכייפי. ליגת העל יותר ממוסחרת ועם יותר ריחוק. כאן השחקנים חיים איתנו"
5 צפייה בגלריה
שחקני הקבוצה ואוהדים חוגגים ניצחון ברבע גמר הפלייאוף, מאי. "אוהדים מגיעים באוטובוסים למשחקי חוץ, איפה אתה מוצא את זה בליגה השנייה?!"
(צילום: יעל אמסילי/מנהלת ליגה לאומית Winner)
5 צפייה בגלריה
אנשי עוטף דרום חוגגים את הניצחון הראשון, מרץ 2025. אחרי חצי שנה ו־26 הפסדים הגיע הניצחון היחידי באותה עונה. השנה כבר היו 13
(צילום: באדיבות מ.כ. עוטף דרום)
קהל
לכולם מה יש להגיד
את העונה הראשונה הקבוצה אכן סיימה אחרונה.
משחק הבכורה שלה, באולם במגן, התקיים באוקטובר 2024, שנה אחרי. עם הקמת הקבוצה רוסו הבטיח לפלג בקבוק וויסקי על כל ניצחון ושאל מתי יגיע הראשון. פלג ענה: "בינואר". אבל ינואר הגיע וחלף, וכשרוסו עימת את פלג עם ההערכה הוא נענה: "לא אמרתי ינואר של איזו שנה". רק ממש בסוף מרץ, במחזורי הסיום של העונה ואחרי 26 הפסדים רצופים, פלג עמד בהבטחה שלו, במשחק ביתי מול מכבי רחובות. זה היה הניצחון היחידי באותה עונה. "ניצחון הבכורה של המועדון", הוא חוזר לרגע ההוא, של 66-80, ועדיין מתרגש. "זה מעבר להיסטוריה. בסופו של דבר המטרה שלנו היא להביא קהל, שיחייכו קצת, שיחזור להם דופק נורמלי אחרי כל מה שעבר ועובר כאן. והניצחון הזה עשה את זה. איזו שמחה היתה פה. זה היה מרגש".
בפתיחת העונה השנייה אנשי הקבוצה הבהירו שהם לא מעוניינים יותר בהגנה מירידה לליגה השלישית. רצו לעשות את זה כמו מקצוענים. "אם רוצים הצלחה חייבים להכניס ממד של דחיפה, ששחקנים לא יהיו נינוחים, שירצו יותר", מסביר פלג. עם הדחיפה הזאת הקבוצה הגיעה לחצי גמר הפלייאוף (והפסידה 3:1 למכבי אשדוד). היא סיימה את העונה עם 13 ניצחונות מתוך 30 משחקים. פלג קיבל מרוסו 13 בקבוקים. והקהל, זה שהוא רק רוצה לשמח, הלך וגדל.
"יש לנו 400-300 צופים במשחק בממוצע. זה המון בליגה שנייה. וזה מילא, שברנו שיא בלהביא קהל למשחק חוץ. אוהדים שלנו הגיעו באוטובוסים למשחקי חוץ, איפה אתה מוצא את זה בליגה השנייה?! מטורף. זה הרגיש כאילו משהו התפוצץ אצלנו, ואחרי זה שום דבר לא חזר להיות מה שהיה. חניכים במכינות, צעירים בשנות שירות, קיבוצניקים ותיקים וילדים שפוגשים את השחקנים ואותי בחדר הכושר ומדברים עם השחקנים, הכל מעורבב".
"הקבוצה שלנו הכי טובים!", קורא ילד בן 6 וקצת, תכף בכיתה ב', פניו זורחות, לבוש חולצה של עוטף דרום ומניף יד מאוגרפת. השעה 8:30, והוא יושב ליד יובל בנטל, עוזר המאמן של פלג, בבית הקפה שבמרכז הקהילתי אשכול, ממש ליד הכניסה לחדר הכושר המקומי, זה שגם השחקנים מתאמנים בו. לפרצוף הזורח קוראים ליבי, והוא מהאוהדים הגדולים של הקבוצה, כנראה הצעיר שבהם, וחשוב מכך — הוא הקמע. מלווה את השחקנים לפרקט, שר איתם את ההמנון, מחלק להם כיפים במשחק, ואז עולה ליציע, מעודד וצועק. והוא גם חבר של השחקן אוהד דקל, והבן של יפעת עמירה. וכמו אמא, גם הוא שמח לדבר על עוטף דרום. "אני יודע המון על הקבוצה, אני מכיר את השחקנים ואת המאמן ואת עוזר המאמן, אני בקבוצת ילדים, זה באותו אולם שהם מתאמנים ואני לפעמים פוגש אותם אחרי אימון שלנו, קיבלתי את החולצת אימון של דקל בסוף העונה, הוא גם כתב לי הקדשה על החולצה, היא קצת גדולה עליי ומגיעה לי לכפות הרגליים. דקל הוא יותר מ־2 מטר, הוא עוד מעט יגיע עם היד לסל, גם וומבניאמה יכול להגיע לסל עם היד בלי לקפוץ".
"בליגה הלאומית יש משהו יותר אינטימי, קהילתי וכיפי", אומרת האם יפעת, גננת, שחגגה השבוע יום הולדת 39. "ליגת העל יותר ממוסחרת ועם יותר ריחוק. כאן השחקנים חיים איתנו, היו אצלנו בארוחות, במימונה, הם משחקים איתנו בסל בגינה".
לא רחוק מהשיחה עם ליבי ואמא שלו, בלובי של המרכז הקהילתי, יושב מאמן הכושר של הקבוצה, בונה מערכי אימון. כשפלג מגיע לפגוש אותו, אשה מבוגרת שבדיוק יוצאת מחדר הכושר זורקת לו: "הם צריכים לאכול יותר, הם צריכים להתחזק, הם לא משחקים כדורעף". היא מדברת על השחקנים. לכולם בסביבה יש מה להגיד עליהם, טיפ לתת למאמן. "למה לרוחב? יותר מדי לרוחב הם משחקים", מסביר לו מבוגר אחר. "הם צריכים להעז יותר".
"אם יש מקום שהוא המחשה לכל מה שאני מדבר עליו, למושג 'חזרה לחיים' — זה המרכז כאן", אומר פלג. "זה מקום מפגש לוותיקים, לצעירים, לילדים". וכן, הוא רגיל להערות, רבים מתושבי העוטף רוצים לעזור, לתרום, יש להם הצעות בענייני פסיכולוגיה ותזונה ודגשים לשיפור הכושר, הם מתנדבים להסעות. "יש לנו שני שחקנים שגרים במגן, אבל כל השאר גרו עד כה בעין הבשור, בשתי וילות סמוכות, שניים בכל חדר, ועכשיו הם עוברים לניר יצחק, לחדרי הקיבוץ, שוב בזוגות. כל השחקנים אוכלים בחדר האוכל במגן. וכל השחקנים מקבלים אותו שכר. לא רצינו מתח סביב זה".
הקמע אומר ש"בעונה הבאה אני לא בטוח אבל אני חושב שיש סיכוי שנעלה מקום. אם תגיעו מהר מדי לליגת העל אז אתם תיפסלו ותרדו ליגה, אז אסור למהר. אחרי ליגת העל נגיע ל־NBA". "קודם שנמצא שחקנים לסגל מלא לעונה הקרובה", נאנח פלג. נכון לתחילת השבוע, היו רק שמונה, בני 23 בממוצע, חמישה המשיכו מהעונה הקודמת, אחד שיחק בעונה הראשונה וחזר כעת, ושני מצטרפים חדשים.
5 צפייה בגלריה
פלג כשחקן גליל עליון במשחק נגד מכבי תל אביב, 2003. "כל השנים בכדורסל יצרו אצלי שכבת הגנה, למדתי לא להיקשר. עכשיו הגישה אחרת"
(צילום: אלי אלגרט)
סיפור
הקונטקסט של פלג
"השחקנים רואים את טל מתרוצץ, מושקע בכל הלב, את עמוס ואחרים שנותנים הכל, ואותי, שבחרתי לעזוב אימון בקבוצות מוכרות ולבוא לפה, שהיו לי הצעות לאמן העונה קבוצות בליגת העל — וזה נוגע בהם. זה מדביק את כולם. תחשוב מה זה היה לשחק כשעוד היו חטופים בעזה. זה כבד. אתה משחק גם בשבילם.
"המשחק הראשון של העונה האחרונה התקיים כמה שעות אחרי שהחטופים האחרונים חזרו. ניצחנו. משחק פתיחה של העונה — ניצחון. הכל היה מאוד אמוציונלי. השחקנים מבינים לאן הם הגיעו, מה הם עושים לאזור שלם שחוזר לשמוח. הם יודעים שהם חלק מהאזור הזה, לא תיירים שבאו לשחק לרגע ובעונה הבאה יהיו בקבוצה אחרת. אנחנו מגיעים לטקסים באזור, עושים חונכויות בבתי הספר, נוסעים לבקר באופקים, בנתיבות, ברהט, בשער הנגב. אנחנו רוצים לייצר לקבוצה זהות. בגלל זה גם התעקשנו על השם 'עוטף דרום', לא רוצים להיות שייכים לאף מרכז ספורט, לא מכבי, לא הפועל. השייכות שלנו היא אחת — לקהילה".
"יש הרבה קבוצות שליגה שנייה זה סבבה בשבילן. זה תואם את הציפיות שלהן, את התקציב. יש קבוצות שמשקיעות המון כסף כדי לעלות ואז מתחילה העונה, דברים לא מתחברים, ובמקום עליית ליגה קיבלת כישלון ומרכז הטבלה. ויש אותנו. אנחנו עדיין צריכים יותר עוגנים כדי שנוכל לדבר ברצינות על ליגת העל. אנחנו צריכים זמן לבנות מסורת. אבל מה שחשוב הוא שאנחנו מספרים סיפור. אנחנו רוצים משהו מעבר".
חיים
עכשיו הכל אחרת
ומה הסיפור שהם מספרים? "התחדשות מול חורבן", פלג אומר. "כל הזמן בונים, מרחיבים, מחליפים הריסות בבתים חדשים. העדויות הכי מוחשיות לזוועות שהיו כאן, ההמחשות הכי מזוככות לחיים שנעצרו — ופתאום זה נעלם. זה בלתי נמנע, כמובן, ויש בזה יופי של חזרה לחיים, אבל זה גם עצוב מאוד. אבל אני בא מבחוץ, אני לא במקום של להביע דעה אם נכון לשמר או לחדש, רק האנשים בכל קיבוץ ומושב בנפרד צריכים להחליט".
פלג חי ביניהם, אבל הוא עדיין זר. הוא מכיר את הסיפורים, ושומע אותם שוב ושוב, ועדיין "חוצן", כדבריו. הוא יושב איתם, למשל, במסיבת תה בחצר של יובל אביעד בקיבוץ מגן. פלג מבקש שגלעד בלנק, מזכיר הקיבוץ, יביא וויסקי. ב־7 באוקטובר, ב־8:32, בלנק — סא"ל במיל', שבמצב חירום משמש מנהל הלחימה של החטיבה הדרומית, עלה בקשר מול הרבש"צים ומפקדי כיתות הכוננות ביישובי העוטף, ואמר: "מעכשיו אני המח"ט. תבינו לבד מה זה אומר". אל"מ אסף חממי, מפקד החטיבה וחברו של בלנק, כבר היה אז בבחינת נעדר. אחד החברים שקיבלו את ההודעה ההיא של בלנק היה איסי שמש, איש כיתת הכוננות במגן, שיחד עם חבריו הצליחו להדוף את נחילי המחבלים מלהיכנס לקיבוץ, שאיבד בסופו של דבר רק שניים מאנשיו. עכשיו גם שמש בא למסיבה.
"האנשים פה באזור הם טיפוסים אחרים. הם לבביים ופתוחים מאוד. הם פתחו בפנינו את הבתים שלהם מהמקום הכי נמוך שאפשר ואימצו אותנו אליהם", מספר לי פלג באירוע, פחות על תה, יותר על וויסקי. "פה הכל יותר מערב פרוע. אופנוענים, טרקטורונים, חול. הרבה חול. אז מתפתח לייף סטייל בהתאם. לכל קיבוץ הסלנג והדיבור שלו, ולכל יישוב המסורת הקהילתית שלו. כשבאתי לפה, הרגשתי במשהו קצת מוזר, ולקח לי קצת זמן לפצח את זה. נתחיל מזה שלאנשים כאן אין יותר מדי מה לעשות בחוץ. כשאתה חי בלביא או בציפורי יש לך את חיפה, את רמת ישי. פה אין. מה כן? אנשים מארחים. כל הזמן מארחים. החצרות גדולות, יש איפה להתרווח. וויסקי, בשר, נשנושים. כאן לא יוצאים לבלות, כאן פותחים שולחן. גם הילדים, זה לא שהם יוצאים לבאר שבע או נתיבות. הם מסתובבים פה, כמו פעם, בשכונה".
הוא התרגל לזה מהר. "כשעברנו אמרנו לילדים ולעצמנו שאנחנו באים לשנתיים. הן חלפו, ואנחנו עוד כאן. הבית בעין הבשור נהפך לבית שלנו, לא סתם כמה קירות לישון ביניהם. גם הבנות אוהבות את המקום. ועדיין, אחרי הכל, יש משהו מעט ארעי בשהייה שלנו כאן, וההורים שלי מתבגרים ואני מוצא את עצמי נוסע אליהם ללביא הרבה יותר. אבל החיים קצרים וצריך לעשות בהם דברים מיוחדים, כי אתה לא באמת יודע אף פעם לאן הם ייקחו אותך. לא דמיינתי שאבוא לאמן כאן ואין אחד שדמיין שתהיה פה קבוצת כדורסל בכלל. ועובדה, אני כאן — ויש קבוצה. מי יודע, אולי אישאר שנים, כמו מאמן שממשיך באותו קולג' 20 שנה, כמו מייק ששבסקי של דיוק או ג'ים קלהון בקונטיקט. פלג של מ.כ. העוטף. מאמן בקולג'ים הוא הכל: מנהל תקציב, בונה סגל, מייצר פילוסופיית אימון שהופכת להיות האופי של הקבוצה. זה יכול להיות מדהים ללכת שנים עם אותה קבוצה. זאת רומנטיקה אמיתית, וספורט בלי רומנטיקה הוא דבר מת".
הוא משתתק לרגע ואז אומר: "בסוף אני מאמן, ומאמן הוא המקצוע הכי ציני וזמני בעולם. אתה יכול להיות טוב עונה שלמה, להתחיל בינוני את העונה שאחריה — והופ, חותכים אותך, ותוך חודשיים אתה עובר לתת הכל לקבוצה אחרת. תרצה או לא, זה מייצר אצלך גם שכבת הגנה של ריחוק בכל מקום שאתה מגיע אליו. אני לא יודע אם אני שומר על עצמי — בעצם, אני כן יודע, אני שומר — ומפתח לעצמי איזונים בין רגש להיגיון, בין להיקשר למקום לבין לא להתאכזב מדי אם חותכים אותך. אולי בגלל זה אני לא מוחצן מדי, משתדל לדעת לשים את הגבול בכל קבוצה שאני מאמן. פוטרתי פעמיים, זאת סיטואציה שיכולה לצרוב אותך, ולכן צריך להסתכל עליה באופן לגמרי שכלתני. אבל דווקא בגלל זה הגישה שלי כלפי מ.כ. עוטף אחרת: הקבוצה הזאת חידדה עד כמה אני לא יכול לבחור קבוצה כאילו היא מקום על הדרך, בלי זהות ואוהדים, בלי משהו מיוחד. אני נמצא במקום שבו צריכים אותי ושבו אני רוצה להיות. ואני לא מסתיר — זה גם עלול להיגמר, וניפרד. אני מפחד להיתקע אם התוצאות יהיו לא טובות ואנשים פה יגידו, 'לא נעים, אי אפשר לשחרר אותו, הוא הרי איתנו מהתחלה'. אז אני אומר, אני באמת בא חלק: אם אני לא טוב — אני צריך ללכת.
"קיבלתי לא מעט הצעות לאמן בליגת העל בעונה הקרובה. אני מתאר לעצמי שמאמן ממוצע בסיטואציה שונה היה קופץ על ההצעות האלה. אני כאילו סוג של שונמכתי: באתי מליגת העל לקבוצה שרק מתחילה את הדרך שלה. אבל אני בתוך פרויקט — זאת לא קבוצה, זה פרויקט — והוא פרויקט חיי, שלא דומה לשום דבר שעשיתי עד היום. בסך הכל גלשתי על הגל שהביאו איתם החיים והוא הוביל אותי לעוטף".
