ישראל כץ
למען ביטחוננו, תנו לו לרוץ
תשובה חלקית לשאלה המסקרנת מי הפנים החדשות והמפתיעות שישתול בנימין נתניהו ברשימת הליכוד, באמצעות השריונים שהפקיע לעצמו, התקבלה השבוע: גדעון סער ושני הכצים, חיים וישראל. ההודעה הרשמית של המפלגה הסבירה כי שר הביטחון שוריין כדי "לאפשר לו לעסוק בצורכי הביטחון ולא לעסוק בפוליטיקה בעת הזו" (העילגות במקור). לפי ההיגיון הזה, כל שר ביטחון בהיסטוריה היה צריך לקבל שריון, אבל מי יעלה על הדעת שבעלי שיעור קומה שמגיעים לתפקיד הזה מפקירים את הביטחון לטובת הפריימריז? בליכוד של היום זה לא רק יעלה על הדעת, זה ברור לכל, ולהלן הודעת המפלגה וההתנהלות של כץ עצמו, למשל כשהוא נעדר מדיון ביטחוני כדי לנשק את ידיו של הרב העבריין יאשיהו פינטו או כשהוא מוציא סרטונים מביכים; לא בשבילו, בשביל המדינה, מערכת הביטחון, החברה הישראלית, כל מי שסבור שצריך לשמור על החוק הבינלאומי, כל מי שרוצה מדינה נורמלית ולא חדוות הרס.
אבל יכול להיות שבסרטונים ועם הרבנים כץ גורם פחות נזק מזה שנגרם כשהוא יושב בדיונים ביטחוניים. אולי היה עדיף לשחרר אותו למשימות הפריימריז, ולביטחון מוטב בלעדיו. // משה גורלי
השינויים בהייטק
הזמן האפור
הנתונים של רשות החדשנות שפורסמו השבוע שפכו עוד קצת אור על המשבר בענף הטכנולוגיה. השורה התחתונה ברורה: לא סוגרים את ההייטק. כן, מפטרים, אבל בעיקר בחברות תוכנה. בחומרה, בדיפ־טק ובדיפנס־טק מגייסים כל הזמן. נכון, בחברות כאלה אין חגיגות ומסיבות כמו בענף התוכנה, הן בכללי פחות זוהרות ויותר אפורות. יותר קשה להן לגייס עובדים והון וגם להרוויח, ולכן הן בהגדרה שמרניות יותר. אבל הן גם נוטות ליותר יציבות, ובעיקר הן כאן, מחזיקות נתח משמעותי מההייטק הישראלי כבר שנים.
זה לא שמהפכת הבינה המלאכותית לא מטלטלת את השוק. היא כן. אנשי ההייטק היו רגילים להיות בצד המאיים, לא המאוים, ועכשיו התעשייה שלהם משתנה, ומהר. אבל האנשים האלה לא ימלאו את לשכות העבודה. העובדים והמנהלים בחברות שמפטרות כעת — בכל יום שומעים על עוד אחת כזו — משלמים את המחיר על שנים של התנפחות בהגזמה, ואת המחיר של פיק טכנולוגי שדוהר קדימה. הייטקיסטים תמיד מתגאים בטכנולוגיה הדוהרת, הם ודאי מסוגלים להבין שלפעמים היא מחייבת גם אותם לדהור, להסתגל, להשתנות. גם אם זה אומר "לחזור אחורה", לתחומים קצת פחות מסעירים כמו ביטחון או שבבים. // סופי שולמן
רגולציה פיננסית
שוב נזכרו באיחור
בתחרות בין המציאות לרגולציה, המציאות כמעט תמיד מנצחת. ברוב המכריע של המקרים המציאות נעה קדימה, בעוד הרגולציה מגיבה באיחור, מתקנת אחרי שכבר נגרם נזק. ראינו את זה שוב השבוע, כשרשות שוק ההון פרסמה חוזר לחברות ה־P2P, אלה שמספקות שירותי תיווך אשראי לציבור. הרשות קבעה כי החברות שנותרו בשוק יחויבו לדווח מדי חצי שנה על הנתונים הכספיים שלהן, רמות הריבית, החובות בפיגור — ואפילו על זמן ההמתנה הממוצע של משקיע שביקש למשוך את הכסף. חשוב, אבל שוב באיחור, כי השוק הזה כמעט התרוקן. חברת בלנדר החליטה לסגור את הפעילות ולהכניס את התיק ל־Run-off (מה שמחייב את המשקיעים להמתין לפירעון הלוואות איטי); וטריא ספגה גל פדיונות כבד, נאלצה למכור את תיק המשכנתאות כדי להחזיר כסף והפסיקה לתת הלוואות חדשות. בקיצור, הפיקוח הנדרש הגיע לענף שכבר איבד את אמון הציבור.
נכון שרגולציה מוקדמת מדי עלולה לחנוק התפתחות של שוק חדש ותחרותי. אבל הסיכון בהתערבות מאוחרת מדי גדול עוד יותר, ועלול להגיע אחרי שכבר יש נפגעים. זיהוי הרגע הנכון אינו עניין קל, אבל החיים של רגולטורים אף פעם לא קלים. שפשוט יעשו את העבודה שלהם. // שקד גרין ערבה
יחסי הורים־מורים
לא מספיק לסגור את הווטסאפ
הווטסאפ דרס את הגבולות ופרץ את שעות העבודה המקובלות אצל רוב העובדים, אבל במקרה של המורים זה קשה במיוחד. גם כך התערבות ההורים והתנהגות הילדים והנוער חרגו מן הסביר בשנים האחרונות, וכשלעשרות ומאות הורים ותלמידים יש גם את מספר הטלפון הפרטי של המורה והם חושבים שהוא אמור להיות זמין להם בכל עת, ברור שהשתרשו נורמות שצריך לעקור. לכן מנכ"ל משרד החינוך פרסם השבוע חוזר מנכ"ל שמאפשר לכל בית ספר לקבוע הגבלות על שעות ההתקשרות עם המורים בווטסאפ, וגם לאסור על הורים להגיע לבתי הספר ללא תיאום מראש.
מפתיע לראות שינוי ענייני, שבאמת יכול לשפר את חיי המורה ומעמדו, בקדנציה של שר חינוך שמאופיינת ברפורמות מזיקות ואצבעות בעין. אבל השינוי הזה לא מספיק. כן, מנהלים צריכים לקבוע גבולות. הגבלת הכניסה לבתי הספר ושעות ההודעות יכולה לצמצם את ההתעמרות והאלימות כלפי מורים. אבל במקביל צריך להבהיר לאנשי הצוות שיש להם גב. שאם הם עצמם מציבים גבולות, המערכת תגבה אותם. שאם הורים יתעצבנו ויתלוננו עליהם, זה לא יסכן את המשרה שלהם. שמשרד החינוך והרשויות המקומיות, המעסיקים שלהם, סומכים עליהם שיעשו את העבודה כמו שצריך, תומכים בהתמודדויות שלהם, לא מפחדים מרעש של הורים. ובשביל זה, גם בשביל זה, דרוש שר שלא עסוק ברדיפה פוליטית של מורים. // שחר אילן
גל ההצטרפויות למפלגות מעורר תחושה של שוק
בעוד כשלושה שבועות ייסגרו רשימות המועמדים לבחירות הקרובות, ואנחנו בשיא עונת הגיוסים. יש כאלה שמשתמשים במונח בעל הניחוח הקשוח "שריון", אבל ברוב המפלגות מדברים על "הצטרפות", ובכל יום נוחתות עלינו כמה כותרות על פעילים חברתיים, אנשי עסקים או פוליטיקאים קצת יותר מנוסים שמצטרפים למנהיג מפלגה כזה או אחר.
צירופים הם דבר יפה. לוקחים פרטים שונים ומחברים אותם יחד לכדי שלם שגדול יותר מסך חלקיו. כשאדם "מצטרף" זה אומר שהוא חובר לגוף קיים, נהפך לחלק ממנו, ושני הצדדים אמורים להרוויח מכך. יש הדדיות בהצטרפות, יש כוונות טובות, יש רוח חיובית. אבל בעולם של היום, זו גם מילה שמסתירה דברים אחרים. לא סתם כשמנסים למכור לנו משהו לא אומרים לנו "תקנו" אלא "הצטרפו עכשיו!", לבנק, לחברת הביטוח, לשירותי תקשורת, בואו תהיו חלק מאיתנו. הצטרפות כעסקה.
כך זה גם בזירה הפוליטית, ושם אנחנו לא צד לעסקה, ואיש לא שאל אם אנחנו רוצים את המצטרף הזה למפלגה "שלנו" או את המצטרפת ההיא לרשימה אחרת. החוזה אינו מולנו. המצטרפים מבקשים להיות נציגי הציבור שלנו, אבל הדילים איתם נסגרים בחדרי חדרים. פחות דמוקרטיה, יותר שוק. וכמו עם הבנק, חברת הביטוח ושירותי התקשורת, אם אנחנו לא מרוצים אנחנו יכולים לעבור למתחרים, בכפוף לתקנון, עד גמר המלאי, ט.ל.ח. צריך לזכור שכך או כך, זה חוזה ארוך טווח. ברגע שהקדנציה מתחילה אנחנו עצמנו מצטרפים למסע ברכבת ההרים הישראלית, בלית ברירה, ובלי שום תחנת יציאה. // דור סער־מן
