1 נולדתי בעיצומו של הקיץ, ואולי בגלל זה במשך רוב חיי הוא היה העונה האהובה עליי. חם, אפשר ללכת לים, אוכלים ענבים. ככל שהתבגרתי, הקיץ נמאס עליי. חם, הים רחוק ואנשים בו הרבה, והענבים נהיו מתוקים מדי. משחלפו השנים, הסתיו נהפך לעונה האהובה עליי. אולי משום שפתאום כשרוכבים על אופניים בערב בירושלים כבר צריך חולצה ארוכה. אולי בגלל פריחת החצבים שמזכירה לי שתכף ינגנו ברדיו את "שיר תשרי" של חוה אלברשטיין. ואולי סתם כי בישראל אין באמת הרבה ממנו, מהסתיו.
כי הסתיו הישראלי הוא לא באמת עונה. הוא רק רגע קצר שחולף כאן, על פנינו, ועוזב מהר, עד השנה הבאה. יותר משאני מצליח ליהנות מהסתיו, אני מצליח להתגעגע אליו. לקונספט שלו — תקופת מעבר. השבוע גיליתי שנסים אלוני כבר אמר את זה פעם, ב־1986, כשאני עוד הייתי ילד ואהבתי את הקיץ. הוא קרא לעצמו "איש סתיו, אך בלי סתיו. כמו פטריוט בלי מולדת", והקדיש טור שלם לאנשים כמותו, כמותי, שחיים עם "געגועי שווא לסתיו". גם עלי מוהר היה איש כזה, וגם הוא כתב על כך. לא ניתלה באילנות האלה, שבטח היו שמחים לעמוד עתה בשלכת, אבל נחמד לדעת שאני לא לבד.
את ארבע העונות היפנים חילקו ל־24 עונות, ואז חילקו שוב - ל־72 מיקרו־עונות. כי הם יודעים שהחיים מלאים ניואנסים. שעלינו להרגיש ולחוות שינויים זעירים במזג האוויר, במזג האדם, במזג העולם
2 נהוג לומר עלינו, הישראלים, שיש לנו רק שלוש עונות: קיץ, מלחמה ובחירות. המשפט הזה נכון, לצערי, ביותר מדי מובנים. ליפנים, כך למדתי השנה, יש הרבה יותר עונות. המון. הם מחלקים כל אחת מארבע העונות ה"רגילות" לשישה חלקים, וכך יוצרים 24 עונות שנה, כל אחת של 15 ימים. זה משוגע כשלעצמו, אבל היפנים לא מסתפקים בזה. את כל אחת מהעונות הקצרות הם מחלקים שוב, לשלוש, ובסך הכל מתקבלות 72 מיקרו־עונות. כל אחת נמשכת חמישה ימים תמימים, ואז חולפת. כמו הייקו.
השבוע השני של פברואר, למשל, הוא העונה שבה הרוח מתחילה לשיר בשיחי ההרים. בשבוע מסוים במרץ פורחים עצי הדובדבן. מתישהו באמצע דצמבר הדובים מתעוררים משנתם. היפנים, אגב, לא המציאו את החלוקה הזו — הם לקחו אותה מהקוריאנים שבעצמם לקחו אותה מהסינים. אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא העיקרון: החיים מלאים ניואנסים. עלינו להרגיש ולחוות שינויים זעירים במזג האוויר, במזג האדם, במזג העולם.
היכולת הזו מבוססת קודם כל על עושר אדיר של מילים. יפנית היא אחת השפות העשירות בתבל, יש להם במילון כ־500 אלף ערכים. מבוגר יפני ממוצע מכיר כ־50-30 אלף מהן. בעברית, לשם השוואה, תמצאו במילון אבן שושן כ־70 אלף מילים, והישראלי הממוצע מכיר 25-15 אלף מתוכן. כשיש מעט מילים, יותר קשה לתאר, ולחוות, דקויות. אנחנו לא אנשים של דקויות. אבל כשיש הרבה מילים, יש מקום לניואנסים.
השירי (hashiri), סקארי (sakari) ונגורי (nagori), למשל, הן שלוש מילים יפניות שמתארות את העונתיות של תוצרת חקלאית. השירי הוא פרי הביכורים, של תחילת העונה. סקארי הוא הפרי בשיא העונה, בשל באופן מושלם. נגורי, המעניין מכולם, הוא פרי סוף העונה. קראתי את זה, וחשבתי על המנגו של השנה. בשיא העונה היה לנו מנגו מטריף ממש. זה קרה, בין השאר, משום שהחקלאים נתקעו עם עודף אדיר של פירות שבעונות אחרות יוצאו לאירופה. השנה, בגלל המלחמה, האירופים פחות רוצים תוצרת ישראלית. וכשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הטיל מכסים על ברזיל, החקלאים בברזיל הציפו את אירופה במנגו שלהם. אנחנו נשארנו עם זה שלנו, ונהננו מאוד. אבל החקלאים כאן הפסידו מיליונים.
כעת כבר סוף עונת המנגו. הוא עדיין קורץ אליי בכתום־אדמדם יפהפה, כשאני מבקר בשוק ביום שישי. לעתים אני לא עומד בפיתוי וקונה, בידיעה גמורה שהפרי כבר עבר את השיא. כשאני מחזיק אותו ביד, אני יודע שהוא נגורי, פרי שאנחנו אוכלים חרף העובדה שאנחנו יודעים שהעונה נגמרת. שאנחנו אוכלים אולי דווקא משום שאנחנו יודעים שהעונה נגמרת. נגורי הוא פרי געגוע לעונה החולפת. הוא ההזדמנות האחרונה. אז אנחנו קונים את המנגו, אוכלים אותו ומתענגים עליו; לא כי הוא מהטובים ביותר, אלא כי אנחנו יודעים שבעוד רגע כבר לא יהיה עוד, ונצטרך לחכות שנה שלמה עד שנוכל לטעום אותו שוב.
1 צפייה בגלריה
חלק מהחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים. בעירייה מקווים שזו תהיה ההרחבה האחרונה
(צילום: Menahem Kahama/AFP)
3 ביום ראשון השבוע עיריית ירושלים הוציאה לעיתונות הודעה קודרת. כותרתה: "כמעט שנתיים למלחמת חרבות ברזל: החלקה הצבאית בהר הרצל תורחב". תמציתה: מתחילת המלחמה נקברו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל 215 חיילים וחיילות, הרבה מעבר למה שהיה מתוכנן, תכף נגמר המקום, וייתכן שיהיה צריך עוד, ולכן ועדת התכנון והבנייה של העירייה אישרה להכשיר חלקות חדשות. "כולי תקווה שמדובר בהרחבה האחרונה", מסרה חברת הוועדה וחברת מועצת העיר מרים סלע. "שנסיים את המלחמה, שנחזיר במהרה את החטופים ושנתחיל בעידן של תקומה".
אני גר קרוב מאוד להר הרצל. באביב אנחנו שומעים משם את החזרות לטקס הדלקת המשואות. בימים שאחרי 7 באוקטובר עליתי אל ההר כדי לתעד עבור הטלוויזיה חלק קטן מהשרשרת האינסופית של הלוויות צבאיות שהתקיימו בו. הלוויה רדפה הלוויה, סרט נע של מוות. ביום הזיכרון האחרון חזרתי לשם, לבקר כמה קברי חללים. נדהמתי לראות עד כמה התמלאו החלקות שהיו ריקות רק שנה וחצי לפני כן. שורות שורות שורות של אנשים טובים, בנים של ואחים של ואבות של ונכדים של ואהובים של וחברים של, אנשים עם חיים מלאים שלא נחיו במלואם.
המילה נגורי משמשת את היפנים לא רק לתיאור פירות וירקות. היא מתייחסת לעוד דברים שמעוררים געגוע למשהו שחלף ואיננו עוד. למדתי על כך מהספרון הקטן והיפהפה "נגורי — געגוע לעונה החולפת" של הסופרת היפנית־צרפתייה ריוקו סקיגוצ'י (הוצאת תשע נשמות, בתרגום דנה שם־אור). "שלג נגורי הוא השלג שנותר עם בוא האביב. ירח נגורי הוא ירח שאפשר עדיין להבחין בו עם עלות השחר. שמי נגורי הם השמים שאנו רואים כשאנחנו נפרדים ממישהו בצער", כתבה סקיגוצ'י. "הרמת כוסית של נגורי מתארת הרמת כוסית לרגע פרידה, את הרגע שבו משיקים כוסית אחרונה עם מישהו ערב פרידה, בתחושת געגוע".
החיים בישראל בשנתיים האחרונות נהפכו להיות חיי נגורי. אבל בעוד לפירות נגורי אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להתגעגע רק שנה אחת, בעצם פחות משנה, עד תחילת העונה הבאה, אל מי שהלכו מאיתנו לא נפסיק להתגעגע. אלה לא רק געגועים לעבר. אל הריח, אל המגע, אל חיתוך הדיבור וזווית החיוך. אלה גם געגועים לעתיד. לחיים שהיו יכולים וצריכים להיות. געגועים לרגעים שעדיין לא קרו, ולעולם כבר לא יקרו.
4 הדבר העיקרי שמשתנה בזמן שחולף עד שהעונה האהובה עליכם שבה הוא אתם.
גם אני משתנה. הקיץ, למשל, החלטתי ללמוד שחייה. שחייה היא עניין מוזר: אתה צריך לשלוח את היד לפנים, כמה שיותר רחוק, ואז לאחוז במים ולמשוך את הגוף שלך קדימה. ואז לשלוח את היד השנייה שוב, שוב לאחוז במים, שוב למשוך את הגוף קדימה. ומים — הם אומנם דחוסים פי 800 מהאוויר, אבל לא באמת אפשר לאחוז בהם. אני מנסה שוב ושוב, ושוב ושוב הם נוזלים בין אצבעותיי.
המחשבה הזו התעוררה בי רגע לפני שהתחיל הסתיו, כשהאזנתי לאהוד בנאי מתארח בפודקאסט של אסף ליברמן "1+1". הם דיברו על השיר "זמנך עבר", מהאלבום הראשון של בנאי, עם הפליטים — שיר שהוא הקליט עכשיו מחדש בגרסת דאב מעולה (האזנה מומלצת). בנאי סיפר איך השיר נולד, מחלום אמיתי שחלם, ואיך בחלום, אבל גם במציאות, הוא ניסה לתפוס בידיו את הרגעים, את הזמן עצמו, רק כדי לגלות שהוא נוזל לו בין האצבעות. כמו המים. "אין ממה לפחד, הכל כבר עבר".
כשציינו 700 ימים למלחמה הארורה הזו, הבן הגדול שלי — שנולד רק לפני רגע אבל בפברואר הקרוב כבר ימלאו לו 16 — שאל אותי אם המלחמה תגיע ליום ה־800. חשבתי על זה כמה רגעים ועניתי: "אני חושש שכן. אבל אני מקווה מאוד שלא". ובלבי הוספתי: "אני מקווה שהמלחמה הזו עדיין לא תימשך כשיגיע זמנך להתגייס". כמו שולח את ידי קדימה, מנסה לאחוז במציאות, רק כדי לגלות שהיא נוזלת לי בין האצבעות כמו מים. איך מתקדמים ככה. איך מפסיקים להתגעגע לא רק למה שהיו חיינו, אלא גם למציאות שחמקה מאיתנו, שהיינו צריכים לחיות.
5 היום הראשון של הסתיו חלף. בכל יום השעון החכם שלי מגלה לי ששעות האור התקצרו בעוד דקה. ערב אחד קריר לי, בערב אחר אני שוב מדליק מזגן. בוקר אחד אביך, בוקר אחר ערפילי. סתיו. עונת מעבר קצרה, נעדרת את קסמו הרומנטי של החורף, חפה מגנדורי האביב, נטולת צהלות הקיץ. עונה שבה עוברים מאור לחושך, מפירות נוטפי עסיס לירקות שורש. ובכל זאת, יש לה מלא אוהבים.
כשהייתי ילד, בכל יום כיפור לבשנו לבן, נסענו לסבא וסבתא שלי בשעות האחרונות שעוד נוסעים בהן, אכלנו את הארוחת המפסקת, ויצאנו לבית הכנסת עם סבא. את כל הדרך הארוכה בחזרה הביתה עשיתי על האופניים הצהובים שלי, בירידות ובעליות של פתח תקווה של פעם.
בהמשך גדלנו, וסבא מת. את האופניים החליפו נעליים שחורות כבדות, הפגנתיות, וג'ינס קרוע. את הזמן עם ההורים החליף המפגש עם החברים בגן הנשיא. סיגריות. עגילים באוזניים. ויכוחים אינסופיים על אם לצום או לא ומה הטעם.
היום אני אבא. כבר איני מלווה את ילדיי על אופניהם, כבר לא משגיח ממרחק לראות אם הם נפלו ואם הם צריכים את עזרתי. תורם לרכוב לבד עם חבריהם. עוד מעט גם הם יחליפו את זה בהתכנסויות בגינה הציבורית, מבטים גנובים לאהבות ראשונות, תשוקה כבושה. אם הכל ילך כשורה יש להם חיים שלמים לחיות עד תום. להתגעגע בעצמם לרגעי ילדות שחלפו, ליהנות בעצמם מילדיהם שגדלו. לא להגיע לעולם, לעולם, אל החלקות החדשות, הטריות, בהר הרצל.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
