איך אתה ישן?
"נום גזאלני — שינה של צבי, כלומר בדריכות קבועה. השינה שלי כולה בחרדות, ההירדמות מאוד חלקית, כאילו שהגוף נח אבל הראש ממשיך לפעול, כמו קופסת GPT. כל רעש של הרוח או טריקת דלת מקפיץ לי מחשבות מהלחימה".
אילו מחשבות?
"הכל. גם חוויות מהצבא וגם משימות יומיומיות יכולות להעסיק ולהלחיץ אותי. אני גם סובל מפיברומיאלגיה, כאבים גופניים שגם מפריעים לשינה".
מה עבר עליך בצבא?
"שירתי 30 שנה, 15 מתוכן בעזה. חוויתי עשרות אירועים טראומטיים בתקופת אינתיפאדה אל־אקצה ובצוק איתן. נחשפתי לכמות גדולה של הרג ופציעות. הלחימה גבתה את חייהם של הרבה חיילים שלי, גופות שהכנסתי לנ"נ ונסעתי לקבור. בשיא האינתיפאדה הייתי רס"ר הגדס"ר הבדואי ושירתי באזור רפיח, הגזרה הכי קשה בארץ. כבר אז היו המון מנהרות, בעיקר להברחה: חשיש, נשק, אפילו כבשים. ואז התחילו להשתמש במנהרות להתקפה. בסוף 2004 הוקפצתי עם החיילים שלי לאירוע הפיצוץ במוצב JVT, כשחמאס פוצץ מנהרות שחפר מתחת למוצב. חמישה חיילים נהרגו שם ושישה נפצעו. ביליתי את כל הלילה בלגרד גופות מהרצפה. מאז משהו השתבש אצלי".
איך לא נשברת מיד?
"האגו לא נתן לי, החיילים מסתכלים עליי כדוגמה".
אז איך אתה נרדם?
"בדרך כלל אני לא נרדם לפני 2:00 ובסביבות 6:00 אני כבר ער. רוב הלילות אני שוכב על הספה בסלון, מביט בחדר שלוש־ארבע שעות, עד שאני נרדם. בסלון פתוח מאוד, עם נוף רחב ובריזה טובה. אני לא מסוגל להיכנס למיטה עד שאני פשוט גמור מעייפות, אחרת אני מוצף בלחץ ומחשבות שלא מניחות. אז הרבה לילות אני בכלל לא מגיע למיטה. לפעמים אני פותח רדיו, רשת ב', והטלוויזיה תמיד פתוחה ברקע על סרטי בישול בטבע. כבר כמה זמן אני רואה סרט על בישול אזרבייג'ני, נשים שמכינות תבשיל כבש לכל הכפר, פשוט מבשלות יחד. זה מאוד מרגיע. אני גם אוהב לבשל בעצמי, זה מרגיע ומעביר את הזמן שלפעמים לא זז".
מה עוד מקל עליך?
"ספורט. כמה ערבים בשבוע אני לוקח את האוטו לצמח והולך שם 15-10 ק"מ. אני לא מצליח להתנתק מהמחשבות בהליכה, אבל היא מתישה אותי לפני השינה ומזרימה למוח כמה כימיקלים טובים שמשפרים את מצב הרוח. ואני אוהב להיות הרבה עם המשפחה".
איפה בני המשפחה?
"הבן לומד וטרינריה ולא גר בבית. אשתי, הבת הגדולה והבן הצעיר בקומה מתחתיי, ואני בניתי לי כאן קומה שהיא מרחב המחיה שלי, שלא אפריע להם עם כל הפעילות הלילית שלי".
כדורים עוזרים לך לישון?
"כבר אחרי האסון במוצב JVT פניתי לגורמים רפואיים לקבל עזרה, והיום אני לוקח קלונקס ומירו. מהקלונקס אני לוקח ממש מעט, כי זה ממכר, וכנראה גברתי על השפעת התרופות. במגזר הבדואי יש מחסום גדול שצריך לעבור, כאילו לקבל טיפול זה דבר מביש. אבל נעזרתי ואני עדיין נעזר בפסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים. ב־2019 השתתפתי בסדנה של עמותת בשביל המחר, שמוציאה לחו"ל מסעות טיפוליים לחיילים פוסט־טראומטיים. למדתי המון על עצמי, ומאז אני מעודד חיילים בדואים להצטרף למסעות האלו ומלווה אותם. לדעתי הצלנו הרבה אנשים שהיו שמים קץ לחייהם אם לא היו מגיעים אלינו".
אתה משלים שינה במשך היום?
"לא. אחרי 30 שנה בצבא אני לא מסוגל לישון שנ"צ, אני כל הזמן חושב שמישהו יקרא לי".
לפני ארבע שנים השתחררת מקבע ועברת למילואים. זה שינה משהו?
"כן, הרבה חרדות עולות בשחרור. כחייל בדואי מוסלמי אתה מיעוט בתוך מיעוט. בצבא אתה מרגיש מוגן ופתאום המעטפת נעלמת לך ואתה לא מעניין את אף אחד. בבית אני מנסה לשחזר את תחושת הביטחון שהיתה לי בבסיס — התקנתי מצלמות אבטחה".
אתה זוכר חלומות?
"יש לי חלום חוזר שאני בג'ונגל, מנסה להגיע לאנשהו, מתגנב בין העצים, אבל מאבד את הדרך ולא מגיע. אני חש הרבה בדידות שם. יש לי גם הרבה סיוטים של פלאשבקים מהלחימה".
מה יש לך ליד המיטה?
"מנורה עם נורה אדומה שקצת מרגיעה, מכשיר עיסוי שעוזר לכאבים, שלטים, ושני ספרים: 'מה יקרה אם אמות מחר בבוקר', ביוגרפיה על דפנה מאיר, שנרצחה בדרום הר חברון, שאחותה כתבה, ו'רוקדים עם החיים' של מהדי אל־מוסאווי, על הסודות לחיים מאושרים".
ומה זה הציור שתלוי מעל המיטה?
"זו משפחה שחיה בעוני, אבל כולם מחייכים. אני גדלתי באוהל, בלי חשמל, עם שמונה אחים, כולם תחת שמיכה אחת. היינו הולכים לישון עם השקיעה וקמים עם הזריחה, וישנתי מצוין. אני קצת מקנא במשפחה שבציור".
