בבונקר ליד העיר הנצורה הולאיפולה שבדרום־מזרח אוקראינה ישבה מולטיק (Multik) וצפתה בכטב"ם שחדר לשטח האויב מבעד לעדשות של משקפי וידיאו מיוחדים. מוטת כנפיו היתה דומה לזו של כנפי עורב, באפו נתחבה מצלמה זעירה ולבטנו נקשרה פצצה. הוא ריחף נמוך מעל השדות במשך כמה דקות עד ששביל עפר נקלט בשדה הראייה של מולטיק.
הבונקר היה צפוף. קריר מספיק כדי לייצב את הציוד האלקטרוני, חשוך מספיק כדי שהנוכחים לא ישכחו לרגע שהם נמצאים מתחת לאדמה. האוויר היה עכור ונשא ניחוח קל ומתוק מאדי הסיגריה האלקטרונית שמולטיק עישנה בזמן שהיא צדה רוסים.
ממסכי הניטור ומהמשקפיים של מולטיק נפרש נוף הערבה האוקראיני: אדמה חרוכה בצבצה מבעד לשלג הטרי; שורות עצים שנפגעו מפצצות הזדקרו כמו קיסמים שבורים; ובקתות חרבות עם גגות קורסים עמדו ריקות. האזור הזה נמצא במלחמה כבר כמה שנים, כך שלא נותרו יותר מדי דברים שאפשר להסתתר מאחוריהם.
מולטיק מתמחה בהטסת כטב"מים מסוג FPV, דור חדש של כלים שנועד לעקוף חסימות אלקטרוניות: במקום להסתמך על גלי רדיו, הרחפן מחובר לסיב אופטי דקיק שמסתלסל מאחוריו בעודו צולל וממריא בלחיצת ג'ויסטיק. טווח התנועה שלו מוגבל לכ־30 ק"מ, אך הווידיאו היה יציב. הכטב"ם תוכנת להתפוצץ ברגע הפגיעה ונשא עליו חומר נפץ חזק מספיק כדי לחסל רכב משוריין או שוחה מלאה בחיילים רוסים. מחבל מתאבד בלתי מאויש.
מולטיק סקרה את פני השטח, ובמהרה קלטה בכוונת שלה שני חיילים רוסים שדהרו על אופנוע בכביש המשובש. הם נסעו מהר בראשים מורכנים, מודעים מאוד לסכנה החגה מעליהם. אחרי יותר מארבע שנות מלחמה החיילים בשני הצדדים פועלים מתוך הנחה שרחפנים עוקבים אחריהם בכל רגע נתון. התיעוד מהכטב"ם הניב מספיק פרטים כדי לאשר את המטרות: קסדות צבאיות ומדים ירוקים, רובים בהצלב וסרט אדום כרוך על זרועות החיילים. ככל שהתמונה התחדדה, כך גם מראה הדמויות התבהר.
בשלב הזה נכנס לפריים אופנוע נוסף עם שני חיילים. מולטיק חיכתה בקור רוח עד שהוא התקרב לאופנוע הראשון, והפער ביניהם הצטמצם מספיק כדי להוריד את כולם במכה אחת. ממכשיר הקשר בקע קולו של תצפיתן נלהב, שעקב אחר השידור של מולטיק ממרכז פיקוד מרוחק. ההזדמנות לתקוף לא תימשך עוד הרבה זמן, הוא טען. בתגובה מולטיק תפסה את השלט והזיזה קדימה את הג'ויסטיק. הכטב"ם האיץ והתקרב לרוכבים, עד כדי כך שהם כבר כנראה יכלו לשמוע את הזמזום שלו.
בזמן שהכטב"ם התפוצץ השתררה דממה בבונקר ואת המסכים שטף הבזק לבן מסנוור. רחפן שני אישר את התקיפה: השידור ממנו הראה כדור אש, עשן ואז אבק שנפל על השלג. מולטיק הסירה את המשקפיים, נשענה לאחור, לקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה האלקטרונית ואישרה את התקיפה בז'רגון צבאי: "מינוס".
לא היו חגיגות בבונקר. ארבעת חיילי האויב שנוטרלו היו גם ארבעה אנשים שנהרגו ונוספו לרשימה ההולכת ומתארכת שמולטיק שונאת לדבר עליה. רק זמזום הציוד קטע את הדממה. מעל פני הקרקע השטח היה פנוי. לעת עתה.
המלחמה פיצלה את האישיות של זלבסקה לשניים. "ישנה מולטיק, שאוהבת להעניש את האויבים ונוכחת הרבה יותר עכשיו, וישנה יאנה", היא אומרת. "ויאנה לא עושה את הדברים שמולטיק עושה. אין מצב"
5 צפייה בגלריה
זלבסקה בחזית של מחוז חרסון, 2024. לדבריה, "זו הרגשה מדהימה" להרוס כלי נשק בשווי של מיליוני דולרים עם ציוד שעולה רק כמה מאות דולרים
(צילומים: Illia Larionov)
מולטיק בחזית, יאנה בעורף
כמה שבועות לאחר מכן, בערב פברואר קריר, פגשתי את מולטיק במסעדה לבנונית שיקית בקייב. יאנה ויקטוריבנה זלבסקה לא נראית כמו חייל טיפוסי: היא בת 25, גובהה 1.62 מטר, רזה וחזקה. יש לה יציבה של רקדנית מיומנת. שיער שחור חלק ממסגר את פניה המוארכות. עיניה הכחולות־אפורות נועצות בי מבטים חודרים מבעד למשקפיים עם מסגרת היפסטרית גדולה. היא לובשת חליפת ספורט יוקרתית בצבע ורוד ונעלי ספורט לבנות, ומקושטת בנזם באף, אייליינר כבד, ליפ גלוס של קיקו מילאנו ולק אדום כהה. אם מולטיק נוצרה בשביל החזית, הרי שיאנה נועדה להתמזג בעולם שעליו היא מגינה.
זלבסקה נבחרה להקים יחידה של מפעילות רחפני FPV בצבא האוקראיני. את הצוות שלה, שמורכב כרגע משש מפעילות ומתלמדות, היא מכנה "אמזונות הבנשי" על שם בנותיו הלוחמות של ארס, אל המלחמה היווני, והרוח הנשית שמבשרת על בוא המוות בפולקלור האירי.
החיילות מדברות על הרחפנים שלהן כמו שחיילים נהגו לדבר על רובים: נותנות להם שמות, מעודדות אותם בזמן הפעולה, מקללות אותם. הן מדברות על בטריות, גובה מעוף וגלי תדר, אבל גם על נקמה, אובדן ונחישות עיקשת. מה שמגבש אותן הוא ההחלטה ללכת בעקבות המפקדת מולטיק, שמובילה סוג חדש של נקמה נגד הכוחות הפולשים.
כמה פעמים במהלך השיחה היא אומרת לי שמוזר לה להיות רחוקה כל כך מהחזית, ומהאופן שבו היא נעה באי־נחת בכסא ניכר שהיא מתוחה. השולחנות מסביבנו התמלאו. באחד מהם התיישבה משפחה גדולה, המלצרים הוציאו להם עוגה והסועדים החלו לשיר "יום הולדת שמח" בקולי קולות. זלבסקה מבקשת ממני לצאת להפסקת סיגריה, ולא בפעם הראשונה.
היא מרגישה שהמלחמה פיצלה את האישיות שלה לשניים. "ישנה מולטיק, שבהחלט נוכחת הרבה יותר עכשיו, וישנה יאנה... והיא לא עושה את הדברים שמולטיק עושה, אתה מבין? אין מצב שהיא היתה עושה אותם. אבל מולטיק... היא אוהבת להעניש את האויבים".
המלחמה תכנתה מחדש את מוחה כדי שיוכל לתפקד בתנאי הישרדות ולחץ קיצוני. "הנפש שלי מגינה עליי באופן הזה כבר זמן מה", אומרת זלבסקה. זו דרכה לדבר על המלחמה, במעין ניסיון לתחום אותה הרחק מחייה האזרחיים, בתקווה שיום אחד היא תוכל לחיות בהם בלי המשא הזה. "אפשר לומר שאני נלחמת בשתי מלחמות: אחת נגד הרוסים המזדיינים, והשנייה בתוך עצמי".
האוקראינים משדרים ברשת את החיסולים ממצלמות הכטב"מים. ולא רק לתעמולה. הצבא הציב יעד להרוג 50 אלף חיילים רוסים בכל חודש, וכל חיסול מאומת מזכה בנקודות שאותן ניתן להמיר בציוד חדש
5 צפייה בגלריה
חיפוש ניצולים אחרי פגיעת כטב"ם בקייב, השבוע. "אני יודעת איך נשמע אדם שגוסס לך בידיים", אומרת זלבסקה. "אני לא יכולה להחזיר את חבריי, אבל אני יכולה לנקום"
(צילום: Valentyn Ogirenko/Reuters)
הורגים רוסים וזוכים בפרסים
זלבסקה גדלה בעיר חרסון שבדרום אוקראינה, שידועה בנמל הנהר השוקק שלה, תעשייה של בניית ספינות ומקשות אבטיחים עטורי פרסים. באביב 2014, כשהמלחמה עם רוסיה פרצה לראשונה, היא היתה רק נערה. מוסקבה סיפחה אז את חצי האי קרים בים השחור, שהיה בריבונות אוקראינית. זמן קצר לאחר מכן הרוסים פלשו למחוז דונבאס שבמזרח המדינה, בטענה למרד מצד מקומיים שתומכים בעצמאותו. אביה של זלבסקה גויס אז למלחמה.
העימות הזה שכך לבסוף, ולכמה שנים החיים במדינה היו שלווים. "היה אפשר לצאת בלילה ולנסוע לאן שרוצים", מספרת זלבסקה. "מהבניין שלי לוקח 45 דקות להגיע ליער. בשעתיים נסיעה כבר מגיעים לים. החיים היו טובים". היא רקדה במסגרות תחרותיות במשך 11 שנה, השתתפה בתחרויות מקומיות ואזוריות, וחלמה להיות כוריאוגרפית.
אבל ב־24 בפברואר 2022 רוסיה פלשה לאוקראינה, וב־1 במרץ הגיעה לחרסון. הכיבוש נמשך שמונה חודשים ויצר מחסור במזון. 280 אלף תושבי העיר נאלצו להמתין שעות בתור כדי להשיג קילו או שניים של מוצרי יסוד. זלבסקה רצתה להילחם לצד החיילים שמגינים על המדינה, אבל הגברים במשרדי הצבא שבעיר אמרו לה לשמור על פרופיל נמוך, אז היא הלכה לסייע בארגון הפגנות נגד הכיבוש.
המחאות הללו הפתיעו את החיילים הרוסים. המפקדים שלהם אמרו שהם יתקבלו בברכה כמשחררי העיר, אך בפועל הם ספגו צרחות בימים, ובלילות הציתו את הרכבים שלהם. הם דיכאו את ההפגנות באמצעות ירי כדורים וגז מדמיע.
זלבסקה רצתה לצאת מהמקום. היא תפסה טרמפ ועברה באינספור מחסומים רוסיים, שבהם ניסתה לרכך את השומרים באמצעות חבילות שהכילו את הסיוע ההומניטרי שהם עצמם חילקו ו"סיגריות מגעילות". היא אמרה להם שהיא מתכננת לחזור בקרוב כדי לחסל אותם, ו"הם כמובן לא האמינו לזה וצחקו", היא נזכרת. "אחד הבחורים אמר לי: 'ילדה, באנו לכאן כדי להגן עליכם. את לא מבינה?'. עניתי לו 'איך באתם להגן עליי? אתם יורים באנשים ומרססים גז מדמיע".
כשהגיעה לעיר מיקולאייב, זלבסקה החליטה להתגייס לצבא. "פשוט לא יכולתי לסלוח על כיבוש הבית שלי", היא אומרת. היא עבדה תחילה בדוברות הצבאית וניהלה את מבול הבקשות מעיתונאים שרצו לקבל גישה לחזית, אבל השאיפה שלה היתה לשרת בתפקיד משמעותי יותר, ולאחר שנה היא הוכשרה להיות חובשת קרבית וקיבלה מבט מקרוב על זוועות המלחמה. "אני יודעת איך נשמע אדם שגוסס לך בידיים", היא אומרת. היא ידעה שהיא לא יכולה להחזיר את חבריה לחיים, "אבל אני יכולה לנקום".
בסתיו 2022 חרסון שוחררה מידי הרוסים בתקיפה המוצלחת היחידה של אוקראינה, אך כ־70% מהמחוז עדיין נותר בשליטה רוסית, והעיר נותרה במצור הדוק. רחפנים רוסיים חגים מעל הרחובות ותוקפים כל דבר שזז. העיר התרוקנה מרוב תושביה, והנותרים נאלצים לחיות במנהרות תת־קרקעיות.
זלבסקה עברה הכשרה מזורזת להטסת כטב"מי FPV במשך שלושה שבועות — ואחריה עברו את הקורס הזה עוד עשרות אלפי אנשים. התקיפה המוצלחת הראשונה שלה הגיעה די מהר. "יצאתי עם החבר'ה ודפקתי את הטנק הראשון שלי", היא מספרת. אומנם זו לא היתה מה שנקרא "תקיפה נקייה", כי הטנק כבר נפגע בתקיפה קודמת וכמה חיילים עבדו בלחץ כדי לתקן אותו. אבל זלבסקה הגיעה אליהם קודם. "בחיים לא ראיתי אנשים רצים ככה", היא נזכרת. ההצלחה הזו כבשה אותה. לדבריה, "זו הרגשה מדהימה" להרוס כלי נשק בשווי של מיליוני דולרים עם ציוד שעולה רק כמה מאות דולרים.
אוקראינה היא המובילה העולמית בשימוש, התאמה והמצאה מחדש של כטב"מים. בכירים בצבא האוקראיני ופרשנים חיצוניים מעריכים כי רחפני FPV אחראים ל־70%–80% מההרג בקרבות.
הנוכחות של הרחפנים בכל מקום משמעה שדבר לא נעלם מהעיניים של שני הצדדים. כל תנועה צריכה להיות מתוכננת ולהתבצע במהירות ובדיוק מרבי. והרגעים הכי מסוכנים הם כנראה החלפות המשמרות, כשחיילים שנחו מועברים למוצבים הקדמיים, והחיילים המותשים והפצועים מפונים. "אלה הימים הגרועים ביותר", מודה זלבסקה.
במסכי הפיקוד מתועדות השניות האחרונות של כל תקיפה: מבט מבעד לשורת עצים על חייל רוסי הנאבק על חייו, כלי רכב שמבצבץ מתחת רשת הסוואה או מחבוא מאולתר בתוך מבנה רעוע. שני הצדדים מעלים את התיעודים הללו לרשתות החברתיות באמצעות עמודים שמנהלות היחידות עצמן ומציגים שידור כמעט בלתי פוסק של הרג בשדה הקרב. ערוץ יוטיוב של מלאך המוות.
הסרטונים האלה משמשים כלי תעמולה מרכזי במלחמה — זורעים פאניקה אצל האויב ומעלים את המורל בבית. אבל יש להם גם מטרה פרקטית: משרד ההגנה האוקראיני קבע יעד אסטרטגי: להרוג או לפצוע אנושות 50 אלף חיילים רוסים בכל חודש, והכניס אלמנטים של משחק לקרבות בעזרת טבלת ניקוד מקאברית. עבור כל הרג מאומת שצולם, היחידה האחראית זוכה בנקודות שניתן להמיר בציוד חדש באתר דמוי אמזון שנקרא Brave1 Market. הריגת חייל רוסי שווה עד 12 נקודות, פציעה 8 נקודות, וחיסול טייס 25 נקודות.
5 צפייה בגלריה
מפעילת כטב"ם אוקראינית באזור קייב, 2025. יותר מ־75 אלף נשים משרתות כיום בצבא האוקראיני
(צילום: Tetiana Dzhafarova/AFP)
5 צפייה בגלריה
רחפן FPV חג באוקראינה, 2025. בכירים בצבא מעריכים כי רחפני FPV אחראים ל־70%–80% מההרג במלחמה נגד רוסיה
(צילום: Tetiana Dzhafarova/AFP)
כוריאוגרפיה שמימית
הפגישה השנייה שלי עם זלבסקה היתה באחר צהריים שמשי בפברואר בבקתה במחוז זאפורז'יה שבדרום אוקראינה. המחוז גובל בחרסון, ובדומה לה כ־75% ממנו נמצאים בידי הרוסים. בספטמבר 2022, ולדימיר פוטין טען שהם סיפחו את שני המחוזות הללו בשלמותם יחד עם דונסק ולוהנסק שבמזרח. בפועל, כמעט ארבע שנים לאחר מכן הצבא שלו עדיין נלחם כדי להשתלט על האזור.
נסעתי 12 שעות מזרחה מקייב כדי לראות מקרוב את חייה של זלבסקה בחזית, המקום שבו היא מרגישה כיום הרבה יותר בבית. הפעם היא היתה לבושה במדי ב' ירוקים מהוהים, נעליים צבאיות ומשקפי טייסים גדולים מדי, ושערה היה משוך לאחור בגולגול מתוח.
בחצר שמחוץ לצריף שבו ישבנו היתה קשורה כלבת שמירה. שניים מהגורים שלה התקרבו אליי, וכשהתכופפתי ללטף אותם, הבחנתי בדם על האפים שלהם. מאחוריהם ראיתי גור שלישי שוכב על הקרקע — אחיו תקפו והרגו אותו ממש לפני שהגענו. האם ייללה בלי שליטה. "מלחמות כלבים", פלטה זלבסקה בקרירות.
ישבנו לדבר בחדר ספרטני, שבו היו פסנתר בצד אחד וערמה של קופסאות תחמושת בצד השני. זלבסקה ויתר נשות היחידה שוהות כאן בין סבבי הלחימה. שאלתי אותה מה הסיפור שמאחורי הכינוי המבצעי שלה, והיא הסבירה שבהתחלה כמה חיילים הציעו לה להשתמש בכינוי "ולקיריה" על שם הלוחמת מהמיתולוגיה הנורדית שבוחרת מי יחיה ומי ימות ומלווה את נשמות המתים לוואלהלה, אבל לדבריה, "לא התחברתי לזה". זמן קצר לאחר מכן חייל אחר ראה שיש על התיק של זלבסקה ציור של מייק ווזובסקי, הדמות בעלת העין האחת מהסרט "מפלצות בע"מ" של פיקסאר. הוא הצביע עליו וקרא לה מולטיק ("דמות מצוירת" או "קריקטורה" באוקראינית). את הכינוי הזה היא אהבה.
קצינה שמכונה "פיה" (מילה שמשמעותה כמו בעברית) נכנסת לחדר ואומרת למולטיק שלום. עיניה נראות עייפות אחרי משמרת לילה ארוכה. התפקיד שלה דומה לזה של פקחי טיסה: היא צופה מעמדת פיקוד שמרוחקת כמה קילומטרים מהשטח, אוספת מודיעין ומנטרת את המטרות. צילומים מכמה רחפנים מועברים למסכי המוניטורים שלה: רחפני סיור הסורקים שוחות, FPV הטסים במהירות לעבר כלי רכב ורחפני ומפייר כבדים יותר, שמובילים תחמושת או מים לחיילים. פיה בוחנת את הצילומים, מפנה את המרחב האווירי לכלים ומנחה את המפעילים לעבר המטרות שלהם. המערכת מחייבת כוריאוגרפיה מהודקת. בלי עמדת הפיקוד, השמים יהפכו לבלגן אחד גדול.
פיה וזלבסקה נפגשו בהכשרות שעברו בקייב, לפני שהמלחמה הציבה את שתיהן באותה רשת פיקוד. במהרה נרקמה ביניהן חברות קרובה, עד כדי כך שהן פיתחו מעין שפה פנימית שמאפשרת להן לצפות מראש את ההחלטות שעושה כל אחת. "יאנה ומולטיק הן בהחלט שתי דמויות שונות", מאשרת פיה, בעודה מתיישבת על חבית חומרי נפץ. "יאנה היא חברה שאפשר לדבר איתה, ומולטיק מופיעה כשאנחנו נכנסות לקרב".
הקמת יחידת הנשים אינה משימה פשוטה. זלבסקה קיוותה לגייס 20–30 נשים, אבל בפברואר היו רק שש נשים שעברו הכשרה וקומץ נוסף שהפכו לחלק מהיחידה. המגויסות החדשות "עוברות בשלב זה תקופת הסתגלות", הסבירה. "לפני כן הן היו פקידות, כך שקשה להן להסתגל. היו דמעות, אי־הבנות, שיחות, והרבה הכשרות".
בוהון (Bohun), שקרויה על שם גיבור עממי מהמאה ה־17, היא המבוגרת שבחבורה. היא נועלת נעליים צבאיות ולובשת מכנסי הסוואה וחולצה עם הכיתוב "Night is not only for love" מעל ציור של מפעילת רחפן עם ניבים שעומדת לצד ערמת גולגולות ושדה קרב בוער. היא התגייסה לצבא ביוני 2025, ובתחילה עבדה בעמדת הפיקוח והתצפית כך שראתה את המלחמה רק מבעד למסכים. היא היתה בעמדה כשזלבסקה חיסלה את ארבעת החיילים הרוסים על האופנועים. "הייתי בצד השני של המוניטור וראיתי כיצד מולטיק טסה", היא אומרת. כשזלבסקה הודיעה על הקמת היחידה, בוהון ביקשה להצטרף. כרגע היא נמצאת בשלב ההכשרות.
המגויסת הצעירה ביותר מכונה סירי, "כי אני תמיד מוצאת פתרון לבעיות של כולם", לדבריה. היא התגייסה לצבא במרץ 2025 כשהיתה בת 20, הוכשרה כמפעילת כטב"מים ואפילו ביצעה גיחות מבצעיות בגדוד אחר לפני שעברה ליחידה של זלבסקה. "החבר'ה תמיד אמרו 'מה אתן כבר יכולות לעשות? אתן בנות'", היא אומרת. אך תחת מולטיק הנשים זוכות להערכה. מעל לכל, הנשים טוענות כי עתיד המלחמה שייך למכונות כמו אלה שהן מטיסות. "בעבר היו נלחמים במלחמות עם מטוסים", אומרת בוהון. "עכשיו זו לוחמה של כטב"מים". ועם יותר מ־75 אלף נשים שמשרתות כיום בצבא האוקראיני, המלחמה בהחלט הופכת להיות יותר ויותר בידיהן.
"כשבתי קוראת 'אמא', אני חושבת 'מי?'", אומרת זלבסקה. "בקושי התראינו בארבע השנים האחרונות. לפעמים היא שואלת: 'אמא, כמה אנשים הרגת?', ואני אומרת לה: 'חמודה, אמא לא הורגת אנשים'"
5 צפייה בגלריה
זלבסקה עוברת טיפול חודשי לשיקום העור בקייב, 2024. הפיצוץ גרם לה לעשרות פצעים בעיניים, בראש, בחזה, בידיים וברגליים
(צילום: Roman Baluk/Reuters)
הפציעה רק מדרבנת
זלבסקה יודעת בדיוק איך מרגיש קורבן של תקיפת כטב"ם. זה היה יום קיץ חם, 4 באוגוסט 2024, והיא נצלתה שעות בתוך הבונקר. "עשיתי יותר מ־20 יום רצופים בקו, והייתי עייפה", היא מספרת. "יצאתי החוצה כדי להשתין, ושמעתי זמזום של כטב"ם. אבל הייתי בטוחה לגמרי שזה כלי של החבר'ה שלנו שממריא. אפילו ניסיתי לסלק אותו עם היד".
הכטב"ם התפוצץ ישירות מעליה וריסס את פניה וגופה. אחרי פיצוץ מחריש אוזניים השתררה דממה. כשהכרתה שבה אליה, זלבסקה הרגישה קילוחי דם חמים ודביקים, שניגרו מעשרות פצעים קטנים שנפערו לה בראש, בחזה, ברגליים ובידיים. היא צרחה "אני 300!", מילת הקוד לפצוע בשטח, והכוחות באזור פינו אותה לבית החולים הצבאי שבדניפרו, ששוכן במרחק שעתיים נסיעה משם. החובשים אמרו לה לא לפקוח עיניים בגלל הדם והרסיסים.
ההתאוששות היתה איטית וכואבת. זלבסקה עברה שמונה ניתוחים ו־11 פרוצדורות לחידוש העור בפנים. עור התוף הימני שלה הלך, וגם חלק מהשמאלי. רסיסים קטנים עדיין חודרים מבעד לעור שלה כמעט על בסיס יומיומי. אחת לחודש היא נוסעת מהחזית לעיר הבירה, שם היא עוברת טיפולי לייזר בחינם בקליניקת ניאופלימי ("חסין אש" באוקראינית). ההליך כואב והיא חייבת לשמור על ריכוז ולהתמקד בנשימות כדי להישאר ללא תזוזה לכל אורכו. מספיק שהיא תתכווץ במקומה, כדי שהלייזר יידרש לעבור על אותה הנקודה בשנית. אבל היא מרוצה מהתוצאות.
הגוף שלה מהווה יומן תיעוד של הפיצוץ. "יש לי עדיין רסיסים בזרועות שלי, בברכיים... יש לי צלקות בחזה. ויש עדיין רסיס בעין שמאל שלי", היא אומרת ומצביעה עליה. "הרופאים לא יכולים להוציא אותו כי הוא צמוד לאישון. כלומר הם אמרו שהם יכולים לנסות, אבל בשביל זה יצטרכו לחתוך חצי מהעין שלי. זין שאסכים".
הפציעות רק חידדו אצלה את תחושת השליחות, היא חזרה לשירות ברגע שהצליחה לראות בבהירות. "היה כל כך משעמם בבית החולים", היא אומרת. כעת מולטיק מבלה עוד יותר זמן בחוץ, בעוד יאנה נדחפת עמוק יותר פנימה.
הבת שואלת. האם לא מעיזה
הוריה של זלבסקה אומרים שכבר בגיל צעיר הם הבינו שבת הזקונים שלהם יוצאת דופן. "מתוך שלושת הילדים שלנו היא תמיד היתה הכי קשה", מספרת אמה נטליה בחצי חיוך. ואביה ויקטור מסכים: "היא בהחלט היתה העקשנית ביותר".
העקשנות הזו ניכרה במיוחד בגיל ההתבגרות. זלבסקה חיפשה את עצמה, היתה חסרת מנוח והסתבכה עם הרשויות. העובדה שוויקטור עבד רחוק מהבית למשך תקופות ממושכות רק הוסיפה לקושי. "היא מאוד התגעגעה לאבא שלה", הדגישה נטליה.
אבל מאז, המלחמה שינתה את מערכת היחסים שבין ויקטור לבתו. הוא העביר שנים בחזית, ראשית כמתנדב ובהמשך כחייל וצלם צבאי. ומאז שבתו התגייסה, הוא רואה אותה באור חדש. "אנחנו יותר כמו אחים לנשק", הוא אומר וקורא לה "אחי" בחיוך. השיחות ביניהם מלאות בהומור השחור שמשמש חיילים בזמן מלחמה כדי להוריד מתח ממה שעדיף לא לומר בקול.
הקשיחות הזו מתנדפת רק לרגעים קצרים. למשל, כשזלבסקה מדברת על הבת שלה. "היא תהיה בת 8 עוד מעט. היא גרה במערב אוקראינה עם אבא שלה", היא אומרת אחרי שלקחה נשימה עמוקה וגללה בתמונות, סרטונים והודעות שלה. האב הוא הראשון משני בעליה לשעבר של זלבסקה.
"כשהבת שלי קוראת לי 'אמא', אני חושבת 'מי?'", היא אומרת. "בארבע השנים האחרונות אני יכולה לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שפגשתי אותה. במשך חודש וחצי בכלל לא דיברתי איתה". היא מעדיפה לשלוח לה הודעות קוליות וסמסים מאשר לשוחח איתה בווידיאו, "כי היא קוראת אותי בשנייה", והיא לא רוצה שהרגשות שלה ישתלטו עליה. "לפעמים היא שואלת אותי: 'אמא, כמה אנשים הרגת?', ואני אומרת לה: 'חמודה, אמא לא הורגת אנשים'". יש שאלה נוספת שהבת שלה נוהגת לשאול אותה: "אמא, את תלמדי אותי להטיס כמוך?", ועליה זלבסקה עונה לה ללא היסוס: "בטח שאלמד אותך".
אמה של זלבסקה לא תעז לשאול את בתה כמה חיילים רוסים הרגה או מה היא רואה מבעד למצלמות הכטב"ם. "אין מה להתגאות בזה", אומרת נטליה. "זה אילוץ אכזרי". במקום זה, היא ממשיכה לקוות לעתיד בנאלי: בקרים בלי אזעקות, שיתמלא בצלילים של קולות הילדים שרצים לבית הספר או זמזום המכונות לניקוי הרחובות. "הצלילים הפשוטים ביותר, שבעיתות שלום יכולים לעלות על העצבים, אבל עכשיו לומדים להעריך אותם", היא אומרת, ומייחלת לכך שבתה ונכדתה שלה יהיו לצדה כדי ליהנות מהם.
סלפי של אחרי הפצצה
יש ריחוק פיזי בין מפעילי הכטב"מים לבין מכונות ההרג עצמן, אבל הוא לא מעלים את ההשפעה הפסיכולוגית הקשה שגורמת הפעלת האלימות, גם כשהיא מכוונת לאויב. "המפעילים שלנו שחוקים לגמרי", מודה זלבסקה. כמה פסיכולוגים ורופאים צבאיים אמרו לי שבכל חודש עשרות מפעילי כטב"מים מקבלים הוראה לצאת לחופשה בשל שחיקה, לחץ קיצוני וסימפטומים שמאפיינים הפרעת דחק פוסט־טראומטית. אבל במשרד הביטחון האוקראיני והמטה הכללי של הצבא לא ענו לבקשתי לקבלת מידע רשמי או תגובה.
גם הקצינים הממונים על זלבסקה עודדו אותה בעבר לצאת לחופשה, אך היא סירבה. היא רוצה להישאר עד סוף המלחמה, ייקח כמה שייקח. לדבריה, כל עוד הרוסים נחושים להחריב את המדינה שלה יש צורך במולטיק.
והיא מודעת לסיכונים: כמה ימים לפני פגישתנו הראשונה היא היתה אמורה לצאת מהבונקר, שבו כבר שהתה יותר מהמתוכנן, בסביבות 12 יום. בבוקר ההחלפה היתה לה תחושה לא טובה. "היתה לי בחילה", היא אומרת. "כשנמצאים בשטח מספיק זמן מפתחים תחושה כזו... מעין חוש שישי, כשעומדים לפגוע בך". היא ושני חיילים נוספים יצאו לכיוון הרכב שבא לאסוף אותם. ואז "כטב"ם FPV רוסי קלט אותנו. הוא חיכה מתחת לעצים". זה היה כטב"ם עם סיב אופטי, כזה שאין דרך קלה להיפטר ממנו. הוא הגיע במהירות וטס לצד הרכב.
התגובה המהירה של הנהג הצילה אותם. "הוא פשוט מתנה משמים. הוא קלט אותו ברגע האחרון", אומרת זלבסקה. הנהג סטה מהדרך בחדות, כך שהפיצוץ לא היה חזיתי. הרכב היטלטל כמו משוגע.
זלבסקה צילמה סרטון שלה תלויה מחוץ לחלון הרכב וצוחקת בפראות, רגעים לאחר הפיצוץ. רואים בו את עיניה משתוללות, פניה מלאות בוץ, חלונות הרכב מנופצים ומסגרת המתכת מכופפת. הנהג מדמם בסרטון מפציעה בידו, אך הרכב עדיין מסוגל לנסוע. "עמיתינו הרוסים ניסו שוב להרוג אותנו", היא אומרת לי ומחזיקה את הטלפון כך שאוכל לראות את הסרטון. "הם לא הצליחו".
© פייננשל טיימס בע"מ (2026). כל הזכויות שמורות. FT ו"פייננשל טיימס" הם סימנים רשומים של פייננשל טיימס בע"מ. אין להפיץ, להעתיק או לשנות בכל אופן שהוא.
