1 ביום העצמאות נסענו לחיפה ברכבת. מכל חגי ישראל, יום העצמאות הוא כנראה החג האהוב עליי. הסיבה פשוטה: הוא חג אזרחי. אני אדם לא מאמין, וככל שאני מזדקן, כך אני מתחזק באי־אמונתי. לחגים הדתיים אני מתחבר פחות ופחות מדי שנה, אבל יום העצמאות מתאים לי. חג אזרחי. שורשיו אינם בני אלפי שנים אלא 78 בסך הכל (בטור קודם בנושא שגיתי בגילה של המדינה, אני מצטער, לוקח אחריות, ומבטיח להשתדל שזה לא יקרה שוב). ואף על פי שאני מבין את ההקשר הרחב, ומבין היטב ששורשיה של מדינת ישראל עמוקים יותר ממניין שנותיה, ביום העצמאות אנחנו חוגגים דבר מאוד ספציפי. לא את הקמת הציונות, לא את פרסום "אלטנוילנד", לא את הקמת מושבות הברון הראשונות. אנחנו חוגגים את עצמאותנו. את היום שבו החליטו מקימי המדינה שזה מה שהפרויקט הזה — מדינה. 78 שנה, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים.
אבל מה שאני הכי הכי אוהב בחג הזה, הוא שהכל פתוח. ובפרט - שהתחבורה הציבורית עובדת. ממש כפי שקורה בכל סוף שבוע בכל מדינה מערבית בעולם, וגם בכאלה שאינן מערביות. התחבורה הציבורית עובדת, כך שכל בית ישראל בהמוניו יכול לנסוע ביום חופשתו לכל אשר יחפוץ, בלי להיתקע בפקקים. איזו זכות כבירה. יש רק עוד חג אזרחי נוסף שבו ניתנת לנו, הציבור, הזכות המופלאה הזו — בימי הבחירות.
1 צפייה בגלריה
בנט, נתניהו ואיזנקוט. אם נתניהו יפסיד הפעם, מחיר ההפסד יהיה גבוה בהרבה. לכן בקרב חייו הוא יפעיל כל כלי שיש לו, גם את אלה שמעבר לגבולות המוסריים
(צילומים: דנה קופל, עמית שאבי, ראובן קסטרו)
2 על מה יהיו הבחירות הבאות? הניחוש הכי טוב שלי הוא שהן יהיו על מה שראש הממשלה בנימין נתניהו ירצה שהן יהיו.
מבחינת נתניהו, מערכת הבחירות הזו גורלית. הוא אינו יכול להרשות לעצמו להפסיד בה. הפסד בה משמעו שיצטרך להתייצב למשפטו בתל אביב שלוש פעמים בשבוע, בלי טריקים ובלי שטיקים, בלי אפשרות לבקש דחייה מסיבות ביטחוניות או מדיניות או בינלאומיות. הפסד בבחירות משמעו להיפרד ממוקדי הכוח. לאבד את האפשרות לשמן את השותפות הפוליטיות בתקציבים. לוותר על היכולת למנות מקורבים נאמנים לתפקידי מפתח. להתנתק מהמנגנון. נתניהו כבר היה בגלות הזו בין יוני 2021 לדצמבר 2022, ושרד, ביג טיים. אבל שלושה דברים מאוד שונים בין אז לעכשיו. הראשון, אז עדותו במשפט נגדו טרם התחילה. השני, טבח 7 באוקטובר טרם התרחש. והשלישי, היריבים הפוליטיים העיקריים שלו — בנט, וכרגע איזנקוט — לא היו משופשפים מספיק בניהול המדינה.
ולכן, אם נתניהו יפסיד הפעם, מחיר ההפסד יהיה גבוה בהרבה. הוא יצטרך להגיע למשפט. הוא יישא לכל מקום את קלון 7 באוקטובר. והוא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה כדי לערער את יציבות הממשלה שתחליף את זו שלו, אם יפסיד. לכן, מבחינתו, הוא לא יכול להפסיד. הוא מילולית נמצא בקרב חייו. ומאחר שזה כך, אין לי כל ספק שהוא יפעיל כל כלי שיש לו, גם את הגבוליים שבהם, וגם את אלה שמעבר לגבולות המוסר, כדי לנצח. האמצעי העיקרי יהיה לשלוט בסדר היום, להכתיב אותו, לבלבל אותו, למשוך אותו לכיוון הנכון לאותו הרגע. להרעיש בקומפרסור, ולנצח. מבחינתו, שהבחירות יהיו שוב על "כן ביבי, לא ביבי". זה הכי טוב שיש. זה מושך את הבחירות לחלק הזהותי - ״זה או הם או אנחנו״ - במקום לדבר על האתגרים עצמם, על איך בונים את המדינה הזו כדי שתהיה טובה יותר, משגשגת יותר, נעימה יותר לחיות בה. כדי שנהיה ראויים לכל מי שמסרו את נפשם בהגנה עליה.
ומאחר שאני מעוניין שנתניהו יפסיד, ושיסיים את חלקו בהנהגת המדינה ושלעולם לא יחזור לראשות הממשלה, או לפוליטיקה בכלל, אני ממש לא מעוניין שהבחירות יהיו על "כן ביבי, לא ביבי", אלא על החיים עצמם. על מי לוקח חלק באחריות לעתידה של ישראל ומי לא. ועל מה המדינה נותנת למי שכן, ומה היא מונעת ממי שלא. על איך משנים את מערכת החינוך הישראלית כך שתהיה מתקדמת יותר. על איך בונים את המזרח התיכון מחדש, כך שישראל תהיה חלק מגוש מדיני־כלכלי־ביטחוני. וגם על ענייני דת ומדינה. אם לנסח את זה באופן רחב יותר: אם ישראל כמדינה תקבל צביון דתי־שמרני־חרד״לי, או שתאפשר לכלל אזרחיה לבטא את אמונתם - או את חוסר אמונתם - בחופשיות. אם יהיה אפשר להתחתן או להתגרש כאן בלי לעבור דרך שום מוסד דתי, לפתוח עסקים בשבת בלי לחטוף קנס, ולנסוע בתחבורה ציבורית בשבת לראות כדורגל, לטבול בים או סתם לחיפה, לשתות קפה מעולה ולאכול את הפיצה שכל כך התגעגענו אליה.
הבטחות של דת ומדינה לציבור הליברלי הן כמו הבטחות של נתניהו לבייס להקפיא משכנתא. דברים יפים לערב הבחירות, שיישכחו. כדי שזה לא יקרה, צריך לשים תוכנית על השולחן
3 בבליץ ראיונות רדיו שקיים נפתלי בנט לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, הוא דיבר הרבה על נושא ההשתמטות מגיוס לצה"ל. ניכר שזה יהיה נושא מרכזי בקמפיין הבחירות שלו. אבל בין השאר הוא דיבר על כך שצריך לאפשר לישראלים להינשא בישראל כאוות נפשם ועל פי נטיות לבם, ולאפשר תחבורה ציבורית בשבת היכן שיש לזה ביקוש מקומי. אני בעד שני הדברים, ואני אפילו מאמין לבנט שהוא מאמין במה שהוא אמר. אני פשוט לא מאמין לו שהוא יקדם את זה.
למעשה, זה כמה חודשים שאנחנו נמצאים בקמפיין בחירות. כל מה שקורה מסביב, כל החלטה, גדולה כקטנה, צריך לראות באור הזה. גם המסרים האלה של בנט, שאמורים לפנות אל המחנה הליברלי ולאותת לו "אין לכם מה לדאוג, אני משלכם, אשמור על הזכויות שלכם", הם חלק מקמפיין. לבנט היתה הזדמנות לקדם תחבורה ציבורית בשבת כראש ממשלה. זה נכון שהקדנציה שלו היתה קצרה מאוד, ושקשה עד בלתי אפשרי להשלים מהלך היסטורי כזה בתוך שנה, אבל היה אפשר לפחות להתחיל. למעשה, בהסכם הקואליציוני שנחתם בין ימינה (אז המפלגה של בנט) לבין העבודה בראשות מרב מיכאלי היה סעיף שדיבר על תחבורה ציבורית בשבת. אבל כשהשרה מיכאלי, באיחור משמעותי, התחילה לעשות קולות בעניין, מפלגת ימינה הפעילה את סעיף הווטו שהיה לה בענייני דת ומדינה.
או במילים אחרות, ההבטחות של דת ומדינה הן לציבור הליברלי קצת כמו ההבטחות של נתניהו לבייס שלו להקפיא משכנתאות ולספק מעונות וגנים בחינם לפני גיל 3. דברים יפים שאומרים ערב הבחירות, ואחריהן שוכחים מהם. או כי זה מסובך מדי, או כי לא באמת התכוונו לעשות עם זה משהו מלכתחילה. לכן כדי שההבטחות האלה לא יישארו מילים ריקות, מישהו צריך לשים כבר עכשיו תוכנית רצינית על השולחן. כך יהיה מה לתבוע מהפוליטיקאים ביום שאחרי, בלי למרוח את הזמן.
4 לדעתי, אם הממשלה תתחלף והציבור הליברלי ילחץ בעניין התחבורה הציבורית בשבת, יהיה אפשר לא רק להבקיע דרך בכיוון הזה, אלא גם לחולל שינוי שבסופו של דבר יהיה גדול בהרבה רק מעוד קו או שניים של אוטובוסים. אם נצליח בכך, אולי נצליח להוביל לשינוי חשוב וגדול מזה - שינוי יחסי הכוחות בין השלטון המרכזי בירושלים לבין השלטון המקומי בישראל. כלומר, שבסופו של דבר נוכל להעביר יותר סמכויות, אחריות ותקציבים לרשויות המקומיות, שאותן אנחנו מרגישים הרבה יותר ביום־יום, ולגרוע אותן מהשלטון המרכזי. כך הרשות המקומית תוכל לקבוע אם להפעיל בתחומה תחבורה ציבורית בשבת (כמו בחיפה, למשל, או במזרח ירושלים). והרשות המקומית תוכל לקבוע אם לאפשר פתיחת עסקים בשבת בלי לקנוס אותם. ותוכל לתת יותר אוטונומיה לבתי הספר בתחומה. ויהיו לה יותר סמכויות בתחום התכנון והבנייה. ובקצה הדרך, אם נעז לדמיין, רשות מקומית תוכל לקבל סמכויות בתחומי דת ומדינה — מכשרות ועד נישואים — בלי להזדקק לאישור משרד הדתות או הרבנות הראשית. אבל, כאמור, זה באמת למיטיבי דמיון, אין טעם להרחיב בזה כרגע.
אגב, חיזוק הרשויות המקומיות משמעו גם שנשלם יותר ארנונה לרשות המקומית שלנו, ושהיא תוכל גם לקבוע בעצמה את גובה הארנונה שלה בלי אישור ממשרד הפנים. כן, זה יעלה לנו, אבל אם אנחנו רוצים לחזק את השלטון המקומי פשוט אין ברירה, צריך להשקיע בזה. ובעתיד, כשלא נצטרך לממן יותר את המלחמה הזו, יהיה אפשר לדבר על הפחתה מקבילה של המע"מ, כפי שהמליצו בעבר ועדות מקצועיות שבחנו את הנושא.
אני מודה שעד לאחרונה תחבורה ציבורית בשבת בישראל נשמעה לי כמו חלום שלעולם לא יתגשם. פשוט לא וזהו. אבל לאחרונה, אני יותר ויותר מרגיש שבשלה העת. תחבורה ציבורית היא לא מותרות, היא שירות בסיסי. אם נהניתם ביום העצמאות מתחבורה ציבורית נוחה וכיפית למוקדי הפנאי והבילוי, או כדי לבקר בני משפחה שגרים רחוק, חשבו כמה נחמד זה היה יכול להיות לו זה היה מתאפשר בכל שבת וחג. כמו בכל מדינה שטיילתם בה אי פעם, סתם ככה, בלי לבדוק מתי יוצאים האוטובוס או הרכבת האחרונים.
מלבד זה, תחבורה ציבורית בשבת היא מהנושאים היחידים בתחומי דת ומדינה שגם חלקים גדולים מהציבור המסורתי או הדתי יוכלו לחיות איתם, ובלבד ששינוי כזה לא יפריע לאורחות חייהם. צריך להתחיל מהרמה המקומית, לא הארצית, זו הדרך להבקיע. במקום להילחם מלכתחילה על קו הרכבת מירושלים לתל אביב, בואו נתחיל קודם מקו האוטובוס ממרכז הרצליה לחוף הים. אם עיריית הרצליה או רעננה או כפר סבא יאפשרו הפעלת תחבורה ציבורית בשבת בתחומן, זה לא אמור להפריע במאומה לתושבי גבעת שמואל או אפרת. וגם ההפך הוא הנכון — אם רשות מקומית תחליט לא להפעיל בתחומה תחבורה ציבורית בשבת, כי רוב התושבים בה דתיים ולא מעוניינים בכך, אז זה ממש בסדר מבחינתי, למרות שאני מעוניין בתחב״צ בשבת. אנשים יכולים לבחור היכן לגור. אם שינוי כזה אכן יקרה, אז מתישהו בעתיד יגיע הזמן לחשוב גם על תחבורה ציבורית ארצית בשבת, באופן שחוצה רשויות מקומיות. ואז, כירושלמי, אוכל ללחוץ על ראש העירייה שלי לאפשר רכבת מירושלים לתל אביב בשבת (לא בתוך העיר, אלא מהעיר החוצה). אני מאמין שאם זו תהיה הנורמה הארצית, בסופו של דבר הוא יישבר. ואם לא, אני פשוט אעזוב מכאן למקום שמתאים לי יותר.
כן, שינוי סטטוס התחבורה הציבורית בשבת הוא משהו שלא נראה מופרך מדי, משהו שאפשר לפחות לחלום עליו, כפתח לבאות. משהו שיצעיד את ישראל לדרך שאני חושב שנכונה לה יותר. זה יוכל לקרות רק אם הבחירות הבאות יעסקו גם בזה, בחיים עצמם. הלוואי.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
