סמוטריץ'
סולד ממנכ"ל ראוי
השבוע הודיע שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שימנה את מקורבו, ישראל מלאכי, לתפקיד מנכ"ל משרדו. המינוי של מלאכי מגיע אחרי ששני מנכ"לים קודמים שמינה סמוטריץ' — שלומי הייזלר, ואילן רום — עזבו. כל שלושת המנכ"לים לא היו כלכלנים או מנהלים בכירים. בכך קבע סמוטריץ' תקדים היסטורי.
יש משהו עדין ופרדוקסלי בביקורת תקשורתית וציבורית על מינויים. מצד אחד, זה לא מדע מדויק ואף אחד לא יכול לחזות מראש מה יהיו השלכותיו של כל מינוי. מצד שני, כשממנים לתפקיד כה בכיר אדם ראוי - בוודאי במשרד ממשלתי כמו משרד האוצר — המשק יכול ליהנות מעליית ערך של מיליארדים.
לא נדע לעולם איך הכלכלה הישראלית היתה נראית כעת אילו סמוטריץ' היה ממנה למנכ"ל אדם עם ידע כלכלי, או יכולת ניהולית בולטת שהשר מקשיב לו גם כשדעתו עומדת בסתירה לדעתו שלו. האם מנכ"ל כזה היה מצליח לשכנע את סמוטריץ' שההפיכה המשפטית רעה לכלכלה? האם היה מסביר לשר שהעברת מיליארדים בכספים סקטוריאליים מזיקה לה? האם מנכ"ל כזה היה מצליח לנצל את משבר המלחמה כדי לקדם רפורמות תומכות צמיחה? לרוע המזל, לא נדע לעולם, אך נזכור שסמוטריץ' התעקש שלא לנסות. // שלמה טייטלבאום
כפייה דתית בצה"ל
זמן ליחידות חילוניות
במשוואה שמגדירה את זהותה החוקתית של ישראל "יהודית ודמוקרטית" מתנהל קרב פנימי, שבו היהודית מבקשת להכריע את הדמוקרטית. מאמצי ההדתה הללו מתפשטים למרחב הציבורי, לחקיקה ובעיקר לצבא, בגלל קצינים (בעיקר בדרגי הביניים אבל לא רק) שהגיעו מישיבות הסדר, חלק מהן משיחיות. זו קצונה שרואה במלחמות המתרבות מערכות מצווה ונקם מטעם השם, שתכליתן היא הרחבת גבולות הארץ ומחיית זכר עמלק. בחירת הרב אברהם זרביב, "המזרבב" של עזה, להדלקת משואה, היא עוד עדות לכך שהממשלה מקדשת את מקדשי האל והנקם האלה.
עכשיו ההדתה הזו יורדת לשטח להגשת כתבי אישום: אחד נגד מדליקי מנגל בערב שבת, ושני נגד חיילות שחגגו את שחרורן בלבוש שצניעותו לא סיפקה את הקצינה שהחליטה להעניש אותן. שני המקרים צריכים להבהב כתמרור אזהרה מפני המדרון החלקלק שאליו אנחנו גולשים. גם המאמצים לגיוס חרדים, אם יתממשו, צפויים להחמיר את המצב - הן בהפרדות המגדריות, והן בעיצוב התכנים שהצבא מלעיט בהם את חייליו.
השלב המתבקש הבא — אם מועצות החכמים בעיני עצמם יאפשרו זאת — יהיה הקמת מסגרות ייעודיות לחילונים, שבהן אולי אפילו יהיה ניתן לדבר על מלחמות הגנה ואין ברירה, להדליק בהן מנגל בשבת, ולגייס נשים בלי לכסות אותן מכף רגל ועד ראש. // משה גורלי
העומס בהייטק
הממשלה לא מתפקדת
כשההייטק הישראלי אימץ את המוטו "Israeli tech delivers no matter what", ספק אם מישהו העלה על דעתו שהמשפט הזה ילווה את התעשייה במשך יותר משנתיים.
עד כה, שנתיים וחצי מאז טבח 7 באוקטובר ועדיין בעיצומה של עוד מערכה עם איראן, המגזר שאחראי לעיקר הצמיחה בישראל ולחלק גדול מההכנסות ממיסים מצליח לדלוור. אלא שהמשימה הופכת קשה יותר ויותר: עוד מילואים ועוד שמים סגורים שרק מתווספים לקשיים האובייקטיביים: טלטלת ה־AI, והשקל החזק ששוחק את ההון שמגויס בדולרים ומגדיל את עלות ההעסקה בישראל.
בניגוד למגזרים אחרים שדורשים מהממשלה לסייע להם, בהייטק לא עושים זאת. גם כי הארגונים שרוכשים את מוצריו פחות רגישים להתייקרות, וגם כי במגזר שהשלטון תייג כ"קפלניסט" כבר לא מצפים לאוזן קשבת מהממשלה.
אבל יש בכל זאת דבר שהממשלה יכולה לעשות — לתפקד. לגרום למערכת החינוך לעבוד, לספק פתרונות תעופה שימנעו מאיתנו להישאר נצורים פה, ובעיקר להבטיח שוויון אמיתי בנטל, כדי שסטארט־אפים לא ימצאו את עצמם עם שליש מהחברה במילואים, בעוד שבישיבות נרשמת נוכחות מלאה. // סופי שולמן
הגז הישראלי
כישלון במבחן ההשפעה
ישראל אוהבת לספר לעצמה שיצוא הגז קנה לה השפעה אזורית, אבל הטענה הזו נכונה רק בעירבון מוגבל. השבועות האחרונים הזכירו לכל מי ששכח שהשפעה אינה אמון. ברגע שמאגר הגז לווייתן נסגר בגלל המלחמה, מצרים וירדן לא שאלו אם ישראל חשובה, אלא החלו לפעול לצמצום הסיכון והמשבר האנרגטי.
קהיר נאלצה לשלם יותר על אנרגיה, העלתה תעריפים לחלק מהצרכנים, ובמקביל קידמה הסכם גז חדש עם קפריסין. אומנם זה לא בהכרח מהלך "נגד ישראל", אבל זו בהחלט פעולה שאמורה ליצור לה מרחב תמרון ולהקטין את תלותה בספק יחיד. במקביל, גם ירדן לא בזבזה זמן. היא מיהרה להפעיל תוכנית חירום לטיפול במשבר האנרגטי ואז החלה לבדוק אפשרות לייבא גז נוזלי מאלג'יריה.
וזה הסיפור האמיתי - ישראל לא איבדה את מעמדה במפת האנרגיה האזורית, אבל המלחמה שהיא החלה בה חשפה שוב את מגבלת היסוד שלה כספקית. במזרח התיכון גז הוא לא רק מולקולה ולא רק חוזה, אלא גם מבחן אמון. וכשהברז נסגר בגלל החלטה ביטחונית, הלקוחות לא רק סופגים עלויות אלא גם מיד מתחילים לסדר לעצמם אלטרנטיבות. // דורון פסקין
המשואה מאותתת לעם שהשלטון מנותק ממנו
אפשר לתהות אם כל משיאי המשואות השנה אכן מייצגים את נושא הטקס השנה, שהוא — אם לא ידעתם — "עוצמות של התחדשות". האם יש תחושת התחדשות באנשים כמו גל הירש? ברב אברהם זרביב? מה שכן — בחירה בנשיא מדינה זרה להדליק משואה רק כי הוא לא שונא את נתניהו היא בהחלט התחדשות.
אבל כדי להבין מה עובר על הטקס צריך גם לחשוב על המשואה עצמה. בבסיסה, המשואה היא אמצעי תקשורת שבו השתמשו בעבר לא כדי לחלוק כבוד, אלא כדי להעביר מסרים. המסרים הללו יכלו להיות אותות אזהרה מפני אויב, או הודעות על ראשיתו של חודש עברי חדש. שימוש במשואה לא דורש ידיעת קרוא וכתוב, אבל בהחלט מאפשר לקרב ולחבר בין קהילות.
לכן יש משהו יפה בכך שבחרו דווקא במילה משואה כדי לסמל את הטקס במדינה החדשה. מטרת הטקס היתה לקשר ולחבר את שבטי ישראל המודרניים סביב 12 ישראלים שמייצגים את 12 שבטי ישראל מהמקרא, וכך לחוש שהמדינה רואה אותנו ושולחת לנו איתות באמצעות המשואות — הנה, האנשים הכי טובים במדינה הם כמוכם, וכל אחד מכם הצופים יוכל למצוא בהם מישהו שדומה לו.
אופן התקשורת הזה איבד את הרלוונטיות שלו בשלוש השנים האחרונות. אומנם גם אנשים ראויים מאוד השיאו השנה משואות, אבל הבחירה הפרובוקטיבית של הממשלה באחרים היא איתות מסוג הפוך לגמרי — של רצון לנתק את הקשר עם חלקים רבים בעם. // דור סער־מן
