1ג'ימבו ג'יי שולח לי מיילים. כלומר, לא רק לי, לכל מי שברשימת התפוצה שלו. אבל להבדיל מכל המיילים השיווקיים האחרים שאני מקבל, אני מרגיש שאלה של ג'ימבו ג'יי, הזמר והיוצר עומר הברון, אישיים מאוד, כאילו הוא כתב אותם רק לי.
בתחילת השבוע, במייל האחרון ששלח לי, ג'ימבו בישר על שיר חדש שהוא הוציא, ועוד עם היוצרת העכשווית האהובה עליי ביותר, נונו. לחצתי על הלינק לשיר, ושום דבר לא הכין אותי לצמרמורת שהגיעה.
השיר החדש אינו חדש, הוא קאבר לשיר ישן. את "הייתי נער" כתבו דוד עתיד ויאיר רוזנבלום, ולהקת הנח"ל שרה ב־1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. היו לו כמה קאברים במשך השנים (למשל בסרט "הלהקה"), וכעת חודש בפרויקט של כאן ג' לציון 30 שנה למותו של רוזנבלום (גילוי נאות וכל זה, אבל נשבע שאף אחד בתאגיד לא ביקש ממני לכתוב על זה).
"היעדים מטוהרים והרוסים", בקע הקול של ג'ימבו מהרמקולים של המחשב, "שלגים על החרמון מול שמש נמסים / ובעיירת רפאים על הרמה / חמור בודד תועה כבטרם מלחמה / הקיץ שב למשלטיו הישנים", ואז נונו נכנסה: "אבל פניך, נערי, נותרו שונים".
הביצוע המחודש הזה, של שני מבצעים צעירים שהם קולו של דור לשיר שהיה קולו של דור אחר, נתן לי אגרוף בבטן שלא ציפיתי לו. ג'ימבו ונונו טווים בו קור בלתי נראה של כאב, שנמתח בין חיילי דור הניצחון ההוא, של 1967, לחיילי דור הניצחון הזה, של 2026-2025-2024-2023, שעדיין נלחמים. דקות רבות אחרי שהשיר הסתיים, נשארתי לשבת מול המחשב, דומם.
בתוך הניצחון המזהיר, מי מעז לדבר על הנפש, ועל הכאב? היום בטח היו אומרים שהוא "מחליש"
הביצוע המחודש של ג'ימבו ג'יי ונונו, 2026. המילים בקדמת הבמה, כדי שלא יהיה אפשר להתעלם מהן
2היום, במרחק כמעט 60 שנה וחמש מלחמות גדולות נוספות (לא כולל סבבים, לא כולל המלחמות שבתוך המלחמות), ברור שהשיר נכתב על פוסט־טראומה. זה זועק כבר משמו, "הייתי נער", ומתחדד עם כל שורה שמציגה את הפערים שבין המלחמה לחיים, בין מה שלפני למה שאחרי, בין הניצחון לצלקות, בין מי שהגיבור היה למי שהוא כעת. "היה לי נער מאוהב, היה לי נער", שרה אהובתו בפזמון החוזר, "צלול היה קולו, צלולות היו עיניו / הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער / אך הילוכו כבד וחתומות פניו".
כשהשיר נכתב ויצא, אני לא יודע כמה זה היה ברור. רוב האנשים בכלל לא ידעו שזה דבר, הלם קרב, פוסט־טראומה, או שיש לזה שם. הביצוע המהיר של להקת הנח"ל אולי הוסיף לבלבול. היום אפשר לשמוע את השבר בשירה הדחוסה, הקשה, של חבורת הגברים שם, אבל אז אולי זה היה נשמע אפילו שמח.
לאיש שכתב את המילים, שהצליח לגעת ככה במה שכמעט לא הכירו וכמעט לא דיברו עליו, יש סיפור מעניין (הארץ הזאת מניבה כל כך הרבה סיפורים מעניינים) שתואר בשנה שעברה בפוסט של ספריית בית אריאלה בתל אביב. דוד עתיד לא נולד בשם דוד, אלא דווקא בשם עתיד. בקזחסטן. הוריו, תושבי אוקראינה, הוגלו לשם כאסירי ציון. כשבנם נולד, הם קראו לו עתיד, מתוך תקווה שיהיה למשפחה עתיד, ועתיד טוב. האב נהרג במלחמת העולם השנייה, והאם, עם שני בניה הקטנים, התגלגלה בדרך לא דרך לארץ ישראל ב־1947. הם הגיעו לקיבוץ משמרות, אבל חברי הקיבוץ החליטו לא לקבלם. רגע לפני שהמשיכו הלאה, אחת מחברות הקיבוץ איימה לשבות רעב אם המשפחה לא תישאר, והקיבוץ נעתר לדרישתה. חברת הקיבוץ הזו, אגב, היתה גודה, אמו של מאיר אריאל.
עתיד, שקראו לו עכשיו דוד, גדל בקיבוץ, התגייס, ונפצע בלסת מרימון. במלחמת ששת הימים, כחייל מילואים, הוא פרץ את שער מנדלבאום בירושלים ונפצע שוב, הפעם בעיניו. הוא נשלח להחלים בבית הבראה, עם פצועי מלחמה אחרים. הם טיילו ברמת הגולן — כל המדינה עלתה לגולן ולירושלים אחרי המלחמה — וגם קיבלו כרטיסים להופעה במועדון החמאם ביפו. "שם, בין השירים והבדיחות, היו גם ראיונות, ודן בן אמוץ העלה לבמה פצוע קרבות שתיאר דבר שהיום אנחנו מכנים אותו 'הלם קרב'. פתאום הבין דוד מה עבר עליו", תיאר חוקר הזמר העברי עופר גביש את הרגע שבו השיר נולד, בפוסט בבלוג שלו שהוקדש לנושא, וציטט את המחבר: "זה לא היה הרבה אחרי הפציעה, והאירוע שסופר היה דומה למה שקרה לי. השיר צץ אחרי השיחה הזו בחמאם והאיר תחושות שחיו בי'".
כשעתיד חזר לקיבוץ הוא כתב את השיר ונתן אותו לחברו שלום חנוך, כדי שילחין אותו. אבל חנוך רצה להתרכז בשירים שלו והעביר את השיר ליאיר רוזנבלום, שכתב את המוזיקה בתוך לילה ולקח את השיר ללהקה הצבאית שעבד איתה באותה עת. עתיד, אגב, לא הפסיק לכתוב שירים, אבל הפסיק לפרסם אותם, בין השאר בגלל הצל שהטיל גיסו, אחי אשתו, אותו מאיר אריאל. במקום עוד שירים, ההארה שלו בחמאם שלחה אותו למסלול חיים אחר — הוא נהיה פסיכולוג. הוא עסק במקצוע גם אחרי שפרש לגמלאות, התנדב במרכז גמילה גם בשנים האחרונות לחייו. לפני שלושה חודשים, בשלהי ינואר, הלך לעולמו בגיל 90.
הביצוע המקורי של להקת הנח"ל, 1967. מי ידע לדבר על זה על פוסט־טראומה
3היום המונח פוסט־טראומה כבר שריר וקיים ואפשר אפילו — במאבק עיקש — לקבל עליו גם הכרה של אגף השיקום במשרד הביטחון. ועדיין, גם היום מילות "הייתי נער" כמעט חתרניות. הוא לא נכתב אחרי טראומת מלחמת יום כיפור (שהולידה בין השאר את השיר "אדבר איתך", שעסק בנושא), אלא בתוך האופוריה של ששת הימים — מלחמת הקונצנזוס הישראלית, מלחמת הניצחון הגדול, המלחמה שהכניסה את ישראל לשיכרון כוח ולמציאות וקונספציות שהתבררו כקטלניות והרסניות. גם אז היו מי שהתעקשו לדבר על איך ניצחנו מדהים, אבל היו גם כמה שניסו להשמיע קולות אחרים.
"שוב החשמל בוהק בלילה ברחובות / שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות / על מדרכות בין שולחנות בירידים / המיני שב להשתלט על המדים / על גל האתר צועדים הפזמונים / אבל פניך, נערי, נותרו שונים", כתב עתיד. הוא כתב את זה במדינה קולקטיביסטית, שלא נותנת הרבה מקום לאינדיבידואל. במדינה שחושבת שהיא אימפריה — היא שילשה את שטחה, ומיהרה להקים יישובים חדשים בגולן, בבקעה, בסיני וביהודה ושומרון — פתאום יושב לו מישהו ומתעסק ב"אני", בנפש, בכאב, במה שעובר על מי שהביאו את הניצחון המזהיר. היום בטח היו אומרים שהוא "מחליש", קוראים לו חמוץ, 0מולן, קיבוצניק מסריח, עוכר ישראל, טינופת, חבל שחמאס לא סיים את העבודה (לצערי לא המצאתי כאן שום ביטוי).
אבל האמת היא שעתיד היטיב לתפוס את המורכבות של המציאות הישראלית. גם את הניצחון, את השמחה, את התקווה, גם את הכמיהה לנורמליות, לחיים רגילים, אבל גם את הצלקות שלא משנה כמה ננסה להסתיר, לטשטש, להעלים — הן שם, ויישארו שם. הוא היטיב לתפוס את הנערים שהתבגרו ברגע, ויישאו עמם כל חייהם את מה שאז עוד לא ידעו שיש לו שם.
יותר מ־25 אלף חיילים וחיילות נפלו במערכות ישראל כולן. 937 מהם נפלו במלחמה הנוכחית, שהתחילה ב־7 באוקטובר; אני מקווה מאוד שעד פרסום הטור הזה המספר הזה לא יעלה. כמעט 6,500 חיילים נפצעו במלחמה הזו.
מספר פגועי הנפש שמוכרים במשרד הביטחון זינק בשנתיים האחרונות פי שלושה, מ־11 אלף ל־31 אלף (לפי נתונים של אגף השיקום שנמסרו לכנסת בפברואר). הם יותר משליש (38%) מכלל החיילים שמטופלים באגף השיקום. במשרד הביטחון העריכו שעד 2028 שיעורם יעלה לחצי, ומספרם יהיה כ־50 אלף. זו לא מציאות שאפשר לטשטש יותר.
הביצוע מתוך הסרט "הלהקה", 1977. מספר פגועי הנפש שמוכרים במשרד הביטחון זינק בשנתיים האחרונות פי שלושה
4במובן זה, הביצוע המחודש ל"הייתי נער" לא רק מתבקש, הוא ממש הכרחי. וג'ימבו ג'יי ונונו הם הקולות הנכונים לעניין. שניהם יצרו שירים שהם כמעט המנונים של החיים שלנו בשנים האחרונות — ג'ימבו עם "במקום בו אני גר" ו"מפרש לבן", ונונו עם "כפיים לגזורים".
הוא גר עם משפחתו בקיבוץ אור הנר, היה שם ביום הטבח, העביר יותר משנה באזור המרכז, חזר לנגב וממשיך לכתוב על החיים שם. היא תל־אביבית, בורן אנד רייזד, בעצמה בוגרת להקה צבאית, שהעבירה את המלחמה השנייה עם איראן בריצות אינסופיות אל המקלט הציבורי כשהיא רק רוצה "לשכב על הספה במגבת".
כמו המילים של עתיד, גם השירים של שניהם מבטאים ישראליות וכמיהה לנורמליות. החיבור שלהם למילים של אחרי 1967 טווה את הכל לפלונטר שהוא החיים שלנו כאן. והפעם, כמו שג'ימבו כתב לי במייל, המילים זזו לקדמת הבמה, כדי שלא יהיה אפשר להתעלם מהן, או לטעות בהן.
כשהאזנתי השבוע לביצוע המחודש הזה חשבתי על שני הנערים הפרטיים שלי. אלה שפניהם טרם השתנו, ושמי יודע, אולי גם הם ישרתו במלחמה הזו. וגם על מויש'לה חשבתי. וגם על רז. על הנערים שהם היו פעם, שאהבתי, ושאבדו. ועל הנערים שכולנו היינו פעם, ועל כל מה שהיה ואבד, ועל העתיד היפה שאני כל כך רוצה שעוד יהיה פה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
