"היו לי דפיקות לב מטורפות ברמה שהתחלתי בירור קרדיולוגי. כשעזבנו הבעיות נעלמו"
הלה לוינסון, בת 51 מרחובות, מעסה, נשואה + 2. היגרה השנה לפורטוגל
"ברחובות יש שדה פרג משוגע שכולם מטיילים בו באביב. עכשיו כל הפיד שלי מלא בתמונות משם, ובכל פעם שאני רואה אותן נשבר לי הלב", אומרת הלה לוינסון (51), שהיגרה לפני ארבעה חודשים לעיירה בצפון פורטוגל עם בן זוגה ליאור ושני כלביהם. "זה היה המקום שבו טיילתי תמיד עם הכלבים. אני מחוברת אליו עד כדי כך שלפני שעזבתי קעקעתי על הגב את הגבעה האהובה עליי בזריחה, ועל הרגל הוספתי קעקוע של חצב, כי אני מכירה אישית כל חצב בשטח הזה, וגיליתי שאין חצבים בפורטוגל. אני באמת מאוד מחוברת לישראל ולשפה העברית".
אז למה עזבת?
"המצב בארץ הביא אותי לכדי דפיקות לב מטורפות, התחלתי בירור קרדיולוגי וכבר היה לי תור להולטר. אפילו אמרתי לאמא שלי שאני מרגישה שאם אישאר פה, בתוך עשר שנים גג אני הולכת, ולא מטיל. הרגשתי שאני פשוט מידרדרת. כשעברנו לפה עשיתי בדיקות והבעיות נעלמו כלא היו.
"כבר לא הצלחתי לזהות את המדינה שלי. הרגשתי שאני מאוד שונה בדעותיי מרוב האנשים ושנואה בגללן. כאן אני גרה בעיירה קטנה וסופר־קתולית, שתושביה כמעט שלא מדברים אנגלית. אני מאוד זרה פה, אבל זה הגיוני. מה שלא הגיוני הוא שהרגשתי זרה בישראל. זה גמר אותי. יש משפט שאומר שאדם דתי יכול לחיות במדינה ליברלית, אבל אדם ליברלי לא יכול לחיות במדינה דתית. ופשוט הרגשתי שהדבר הזה הולך וסוגר עליי, שאני מצנזרת את עצמי, משתיקה את עצמי. אני מעסה במקצועי, ואמנם תמיד עדיף לא לערב פוליטיקה, אבל פתאום קלטתי שאני מקשיבה למי שאני מעסה, אבל אלא אם אני מאוד בוטחת באדם שעומד מולי אני לא מדברת. תמיד הייתי קצת חריגה. אבל לא ברמה שאחשוש להביע את דעותיי".
מתי החלטת להגר?
"זה היה תהליך. בן זוגי כבר שנים רוצה לעבור. יש לו אזרחות שבדית, ואמא שלו חיה בשבדיה. אני הייתי החסם. כל השנים נאמתי לו נאומים חוצבי להבות על זה שאני ישראלית, שנולדתי ישראלית ואמות בישראל. אני זוכרת שאפילו אמרתי לו: עדיף למות בישראל מאשר לחיות במדינה אחרת. הייתי מאוד משוכנעת".
אז מה קרה?
"כשהתחילה ההפיכה המשטרית, אמא שלי הודיעה לי שאנחנו הולכות להוציא אזרחות הונגרית, מה שמעולם לא חשבתי שהיא תעשה. אמא שלי לא דוברת את השפה, ההורים שלה לא דיברו את השפה מהכעס על ההונגרים על מה שהיה בשואה, רוב המשפחה שלנו נרצחה שם, אבל היא אמרה: צריך תעודת ביטוח. היו לה מסמכים נורא טובים, אז בתוך שמונה חודשים קיבלנו אזרחות. אבל זה עדיין היה 'בסדר, אם היא רוצה שנעשה — נעשה'. גם 7 באוקטובר לא שבר אותי".
אז מה כן?
"בסוף מאי בשנה שעברה טסתי לשטוקהולם לבן שלי יונתן (24), שחי שם כבר שלוש שנים. הטיסה בוטלה כי נפל טיל חות'י בנתב"ג, והייתי צריכה לשלם סכום מטורף על טיסה חלופית. כשהגעתי לשם, העליתי תמונות וכולם אמרו לי 'וואו, איך את נראית טוב עם הבן שלך, רגועה'. זה נכון, אני מאוד אוהבת להיות עם הבן שלי, אבל זה בגלל שהייתי מחוץ לטירוף שקורה כאן. לפני שחזרתי קרה לי משהו שלא קרה לי בחיים — ממש בכיתי, לא רציתי לחזור.
"בערב הראשון אחרי שחזרתי יצאנו לטייל עם הכלבה והיתה אזעקה חות'ית, וולקאם. שבוע אחר כך התחיל עם כלביא. אני חושבת שהסמיכות בין האירועים היתה גורם מכריע. כבר בממ"ד התחלתי לבחון אפשרויות. ויומיים אחרי שנגמרה המלחמה הטלוויזיה היתה דלוקה במקרה על החדשות, וניר דבורי אמר: 'הסבב הראשון מול איראן עבר בהצלחה'. קפאתי במקום, זה רגע שלא שוכחים. אמרתי: הסבב הראשון? אני לא נמצאת פה בשביל השני".
למה היגרתם לפורטוגל ולא לשבדיה?
"בן הזוג שלי אף פעם לא רצה לעבור לשם, קר וחשוך לו מדי. אאני רק רציתי מקום שלו ובטוח, וכשהתחלתי לבדוק אפשרויות, ראיתי שפורטוגל דורגה במקום השביעי בעולם ובמקום השלישי באירופה במדד האו"ם לשקט וביטחון.
"חשוב לי לומר שלא הכל פה ורוד, וקל, וכיף, ותעזבו. הגעגוע לארץ הוא כאב יומיומי. בחודש הראשון כאן הייתי באבל, ואת רובו העברתי בבכי. רק אז הייתי מסוגלת להרים את הראש מהכאב על העתיד שחלמתי שיהיה לי בארץ וכבר לא יהיה לי".
"יש סימני שאלה אם ואיך אצליח להיכנס לשוק העבודה שוב. מצד שני, בשנה שעברה העסק שלי קטן לראשונה ב־15 שנות קיומו בגלל המצב. בפורטוגל לפחות אנחנו יודעים שאפשר לחיות בשקט גם בסכומים מאוד צנועים"
גם לא פשוט להגר בגיל 50.
"אצלי באמת חלק נכבד מסימני השאלה היו קשורים לאם ואיך אצליח להיכנס לשוק העבודה שוב. כרגע אני לא עובדת, גם בן זוגי, שהוא מאלף כלבים במקצועו, לא עובד. גם פנסיה אין לנו, אבל מראש לא ממש היתה. נצטרך לראות בהמשך מה עושים כאן. אנחנו שני עצמאים, זה גם חלק מהעניין — היה לי עסק 15 שנה, ובמשך 14 שנה הוא רק גדל, עד שב־2025 הוא קטן לראשונה. עבור הרבה מאוד אנשים עיסוי זה מותרות, אז הם הפסיקו להגיע אליי במלחמה כי אין להם כסף פנוי לדברים האלה".
אז איך מסתדרים?
"חסכנו כסף לבנות בית בירוחם על מגרש שקנינו. במקום זאת, שמנו את הסכום הזה בקרן כספית, והוא נותן לנו מרווח נשימה יפה. זה יספיק להמון זמן בפורטוגל. ובאופן עגום, בסכום שנוכל לקבל על מכירת מגרש עם היתר בנייה בירוחם אוכל לקנות פה בית ואז זה יוריד את גיבנת השכירות. אנחנו יודעים גם שבסכומים מאוד צנועים נוכל לחיות פה בשקט, מה שמוריד את רמת המתח של לרוץ ולהתפרנס".
איך אמא שלך הגיבה לעזיבה?
"כשהדרכון ההונגרי שלי הגיע, היא אמרה לי: 'ותשתמשי בו'. אבל כשבאמת הגיע הרגע להשתמש בו זה היה קשה. אבא שלי נפטר לפני 10 שנים, ואנחנו מאוד מחוברות. מצד אחד אין לה משהו שלילי להגיד על ההחלטה, אבל זה כואב וקשה לה. ולי יש כל הזמן מחשבות מה יהיה אם יקרה לה משהו ואני לא אהיה שם".
"אני מפחדת להגר בגלל הגיל, אבל גם מפחדת להישאר. כמה זמן עוד אוכל לרוץ למקלט?"
קרן, בת 60 מגבעתיים, יוצרת תוכן. עוזבת ליוון
"אני בת 60, והגירה זה לא משהו שאתה עושה בגיל הזה. אבל המחשבה הזו התבשלה אצלי כבר הרבה זמן", אומרת קרן, יוצרת תוכן דיגיטלי מגבעתיים, שביולי הקרוב תעזוב לסלוניקי, יוון. "ישראל היא שיברון הלב הגדול שלי. גנבו לי את הבית, ואין לי בית אחר, אין לי דרכון זר, אין לי כלום. נורא קשה לי עם מה שנהיה פה. רוב האנשים סביבי מצליחים להדחיק את המצב, אבל לי נורא קשה. הייתי מאוד פעילה במחאה, כבר מאז ימי מחאת הגז ב־2015. קיוויתי שהדור הצעיר יתקן, אבל אני מודה שהתייאשתי. יום אחרי הבחירות האחרונות, חבר של ההורים שלי אמר לי: 'יש לך זמן להחליט אם את רוצה להיות פליטה או מהגרת'. ולבסוף החלטתי".
מתי זה קרה?
"מלחמת איראן הראשונה טלטלה את עולמי כמעט בכל צורה ומובן. אני גרה בבניין ישן מאוד, בקומת גג, בלי ממ"ד או מקלט. נחתה עליי ההבנה שאם נופל פה טיל, אם קורה משהו לדירה שלי, אני נשארת בלי כלום. מהמדינה אני לא אראה פיצוי, וגם אם כן, זה ייקח שנים, ובינתיים אני אגור בכל מיני מקומות בלי כסף. כי אין לי ירושות ואין לי ילדים, והדירה הזו היא כמעט הנכס היחיד שלי.
"עשיתי ייעוץ פיננסי שאושש את האינטואיציה שלי שלמכור את הדירה יהיה עניין כלכלי. והתחלתי לגלגל את זה, לחפש מקום קרוב לכאן, כי אני רוצה להישאר קרובה לאמא שלי, שנמצאת בדיור מוגן".
ואיך עושים את זה פרקטית, ביורוקרטית?
"כשנגמרה המלחמה מכרתי את הדירה, ובכסף הזה קניתי שני נכסים קטנים ביוון, שהקנו לי גולדן ויזה. ביולי אעבור לסלוניקי".
"הייתי מאוד פעילה במחאה עוד מ־2015. קיוויתי שהדור הצעיר יתקן, אבל התייאשתי. אין מבאס מלצעוד בהפגנה ולראות בני 20 ו־30 בברים ובתי קפה. שיואילו לצאת להילחם על העתיד שלהם"
איך את מרגישה לגבי המעבר?
"אני מבועתת מפחד. למשל, ישנו האתגר הרפואי של הגיל שלי. אז בדקתי אם יש רפואה נורמלית ואם יש רפואה פרטית, שאפשר לקנות בכסף ותהיה ברמה סבירה. ויש כזו. ועדיין הכל מפחיד. מצד שני, מפחיד אותי גם להישאר פה. גם בעוד עשור אני אוכל לרוץ למקלטים מקומת גג בבניין ישן? את יודעת כמה אנשים מסביבי שברו את הרגל ככה, והם מסתובבים עכשיו עם קביים? הכל קורה, אבל החיים קורים. ואולי אם אצא מאזור הפחד שלי, אשפר אותם.
"בהתחלה עוד היו לי לבטים. בכל יום שהיה פה שקט לכאורה והייתי עסוקה בעבודה, אמרתי לעצמי: 'השתגעתי? מי קם והולך מהבית?'. אבל אז הגענו למלחמת איראן השנייה, שברור שהיא רק השנייה מתוך כמה, והיא סתמה את הגולל על המחשבות האלה. אני מרגישה שאנחנו כלי שרת בידיים של אנשים שמנצלים אותנו לעניינים אחרים לגמרי, אף אחד לא מתייחס אלינו בכבוד כאל אזרחים שעובר עליהם משהו, אף אחד לא מדבר איתנו, והכי גרוע — הפכנו לעם של צייתנים מטופשים שלא שואלים את עצמם למה אנחנו יורדים למקלטים? למה אנחנו לא שואלים שאלות?".
תוצאת הבחירות הקרובות תשפיע עלייך?
"גם אם ביבי ילך, בנט זו התשובה? זה הולך להיות בדיוק אותו דבר, ואנחנו לא נצא מהסבבים האלה. התחושה היא שפשוט בועטים אותנו מהמדינה".
מה תגידי למי שאומר שאת עושה טעות? שצריך להישאר ולהילחם על הבית?
"שעשיתי מספיק. התיקון כאן ייקח עשרות שנים. אין לי את הזמן הזה, אם זה בכלל יקרה. זה התור של מי שעתידו שלו ושל ילדיו כאן. אין מבאס מלצעוד בהפגנה ולראות בני 20 ו־30 בברים ובבתי קפה. שיואילו לצאת להילחם על העתיד שלהם. יש לי 20 שנה טובות שאני אנצל להרפתקה, ואם אני טועה, אודה בכך בפה מלא ואשוב באהבה. כאמור, זה הבית שלי".
"הילדים כבר עזבו את הקן ואני לא נעשית צעירה יותר. אם לא לעזוב עכשיו, אז אימתי?"
טל כהן, בת 58 מתמרת, אם ל־2, מאמנת wellness. מתכננת לעזוב בחודשים הקרובים
"אני בגיל שבו הילדים כבר עזבו את הקן, יש לי יותר חופש ואני לא נעשית צעירה יותר, כך שאם לא עכשיו אז אימתי", אומרת טל כהן (58), מאמנת wellness מתמרת, שמתכננת לעזוב את הארץ בחודשים הקרובים. "אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה אני אתחרט. בטח שיש לי מלא חששות ופחדים. איך אסתדר? אני בסך הכל לבד. רועדות לי הביציות, אבל אני מנסה לשים פוקוס על כך שזה גם מלהיב ומרגש".
מה גרם לך לרצות לעזוב?
"חייתי 22 שנה בארצות הברית, והבנות שלי עדיין גרות שם. אבל ב־2019 החלטתי לחזור ארצה, כי הרגשתי שאני רוצה להיות קצת בין ישראלים. שלחתי את הבנות שלי לדרכן בחיים, מכרתי הכל וחזרתי לפה עם ארבע מזוודות. רק אחרי שנה הבנתי שהייתי בשוק, ולא הבנתי כמה ישראל השתנתה מאז שעזבתי אותה. ישראל הטובה, הישנה והחברותית שהיתה לי בראש הפכה להיות פחות כזאת, והרבה יותר צפופה, הרבה יותר אמריקה. והפוליטיקה, שתמיד גרמה לי לבחילה, עכשיו עשתה לי בחילה על סטרואידים.
"לפני שלושה שבועות היו 24 שעות שבהן שמענו על ארבעה חיילים שנפלו בלבנון, ועל מחטף שעשתה הממשלה שהעבירה מיליארדי שקלים לחרדים. הדיסוננס הזה כל כך קיצוני — לראות באותו יום שתי כותרות בעיתון כל כך הפוכות — שעלתה בי התחושה שהמסים שאני משלמת עוברים למקום שאני לא מאמינה בו. אז אמרתי: יאללה".
לאן את נוסעת?
"אני לא יודעת עדיין. אני רק יודעת שזה עניין של שבוע־שבועיים עד שאתביית על יעד ועוד כמה חודשים עד שאעשה את זה. אירופה וארצות הברית לא מעניינות אותי, מעניין אותי לחוות תרבויות שעוד לא הכרתי — דרום אמריקה, המזרח, אוסטרליה, ניו זילנד. יש לי צורך קיומי להיות בטבע ולטייל, והיה ברור לי שאני אעשה את זה עוד בחיים. אז בשנתיים־שלוש האחרונות בניתי את העסק שלי אונליין כדי שאוכל להיות ניידת, לפחות חלק מהזמן, ואולי גם להיות עם הבנות שלי בארצות הברית חודש־חודשיים בשנה".
את בגיל שבו צעד כזה הוא מאוד לא טריוויאלי. מה לגבי ביטוח בריאות, למשל?
"קודם כל אני מאוד גאה לומר שאני אדם בריא, בלי תרופות ובלי כלום. אני יודעת לטפל בעצמי בהמון דברים הוליסטיים, זה המקצוע שלי כבר 20 ומשהו שנה. שנית, אני אעשה ביטוח בריאות כלשהו. וגם בינתיים אני לא מנתקת תושבות ואמשיך לשלם ביטוח לאומי, כך שאם יהיה אירוע בריאותי גדול, אוכל לחזור לארץ לקבל טיפול".
מה לגבי חברים, חברות, משפחה?
"ודאי שיהיו געגועים, אבל אני יודעת שאם לא אעשה את זה עכשיו, אני אתחרט. יכול להיות שאעזוב לשנה, שנתיים, חמש, ואחזור. אולי אתיישב. אולי אחת הבנות שלי תתחתן ויהיו לי נכדים וארצה לחזור לארצות הברית. העולם כל כך משוגע בימים האלה, שאני יכולה לתכנן רק לשנה־שנתיים קדימה ולהחזיק אצבעות שזה יעבוד".
"בתי עלתה לתיכון. הבנו שאם לא נעזוב עכשיו, ניתקע פה עוד 10 שנים לפחות"
ד"ר אלדר כרמל, בן 50 מקריית אונו, רופא אף אוזן גרון, נשוי + 2, עזב ליוון
"משכתי את ההחלטה לעזוב את ישראל במשך שנים, כי בדל"ת אמותיי חייתי את החלום. אני אוהב את הבית שלי, את המשפחה שלי, את המשפחה המורחבת, את החברים, את העבודה. הפור נפל כשהבנתי שבעוד שנה בתי הבכורה כבר לא תהיה חלק מצעד כזה", אומר ד"ר אלדר כרמל (50), רופא אף אוזן גרון בכיר במערכת הציבורית מקריית אונו, שלפני תשעה חודשים עזב לסלוניקי, יוון, עם בת זוגו ושני ילדיהם, וממשיך בעבודתו בישראל במשרה חלקית. "הבת שלי אמרה לי: 'אם אני אתחיל פה תיכון, אני ארצה לסיים פה תיכון, ואני לא אבוא איתכם'. אז הבנתי שאני יכול להילחם בה, אולי אפילו לכופף אותה, אבל אני לא מעוניין, כי היא צודקת. ואו שאני עוזב עכשיו או שגם אחיה הקטן יתגייס ואז יש לי פה 'חוזה שכירות' של 10 שנים. ועם בעל הבית הזה, ממשלת ישראל הנוכחית, אני לא רוצה להאריך חוזה".
מה גרם לך לרצות לעזוב?
"קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, בסוף שנות התשעים, הוקמה ועדת טל (שעסקה בגיוס בני ישיבות), ואמרתי לעצמי, 'איזה יופי, תכף זה נפתר'. אבל אנחנו תכף 30 שנה אחרי וזה עדיין לא נפתר. כך שלשאלה למה בחרתי לעזוב את הארץ אין תשובה אחת. מפריעים לי חוסר הכבוד במרחב הציבורי, בכביש, וגם בין מטופלים לרופאים. אבל אני חושב שחוסר השוויון בנטל הוא המייצג הבולט ביותר של התהליכים שקורים כאן, שגורמים לי להרגיש זר במדינה שלי. והפקטור שבסופו של דבר הכריע את הכף הוא הילדים שלי, והעתיד שלהם".
מתי התחילו המחשבות על עזיבה?
"עשינו את זה כבר פעם אחת, ב־2012, כשנסענו לאוסטרליה בעקבות תת־ההתמחות שלי. היה לנו טוב שם, מאתגר ומלמד, אבל בסוף השנתיים הכוכבים הסתדרו ככה שחזרנו. שנתיים אחרי שחזרנו לישראל הגיעה הצעה לחזור לשם והיה לי מאוד קשה להחליט אם ללכת על זה או לא. בסוף החלטנו להישאר כי הילדים כבר גדלו והתחילו להתמקם, וגם אנחנו כבר קנינו את הבית שלנו והכינו שורש ולא ראיתי אופציה לעשות מעבר כזה שוב.
"גם כשאמא שלי הציעה לנו להצטרף אליה לתהליך קבלת אזרחות פורטוגלית, שמגיעה לה כי אנחנו ממגורשי ספרד, הסתכלתי על העלות שהיתה אז סביב עשרת אלפים שקל ואמרתי לעצמי, בשביל מה אני צריך את זה? טוב לי בארץ. בדיעבד, טעות".
בגלל האי־שוויון בנטל?
"מעבר לזה שחוסר השוויון בנטל הוא עיוות ועושק של ציבור שלם בדברים הכי חשובים, בשלב מסוים המצב הזה, שבו ציבורים שלמים לא יצרניים נסמכים על ציבורים אחרים, יוביל לזה שהמדינה כבר לא תוכל להחזיק את עצמה. אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לנקודת אל־חזור שאחריה העסק יתמוטט. כשהבן שלי היה קטן, הייתי אומר לו בצחוק: 'אתה רואה את הכתפיים שלי? אני חזק, יש לי 20 משפחות על הכתפיים, אבל אתה צריך להיות יותר חזק, אתה תצטרך להחזיק 40'. הבן שלו כבר לא יחזיק אף אחד, הוא פשוט לא יצליח, כי זה מודל של עסק בהתרסקות. הדמוגרפיה לא משקרת. ואני, מבחינתי, צריך לחתוך את ההפסדים שלי".
איך נראים החיים שלך עכשיו?
"אני חי חיים כפולים. מקצועית, אני עושה הכל אותו דבר, אבל בחלקיות משרה. עשרה ימים בכל חודש אני טס לישראל לעבוד במערכת הציבורית, וביתר הזמן אני בסוג של פנסיה, כך שאני נהנה מכל העולמות — אני גם עובד, וגם יש לי החופש, הזמן והפנאי להיות אבא במשרה מלאה, מה שלא הייתי כל חיי. זה רווח נקי, כשכוחי עוד במותניי, וילדיי עוד פה.
"מצד שני, יש פה אתגר כלכלי, כי ברור שאם אני עובד פחות, אני גם מרוויח פחות, אז צריך איכשהו להחזיק את זה. המעבר לחלקיות משרה אומר גם בהכרח שצריך לוותר על שאיפות, יוקרה, התקדמות, ניהול. זה לא פשוט, אבל שחררתי את זה. ויש גם אתגרים אישיים. כשאני בארץ אני ישן אצל אחותי, וחי כמו רווק. לי אישית זה פחות מתאים. זה יכול להפיל לבדידות ודיכאון, וראיתי כבר איך זה הולך לכיוון הזה, אבל עצרתי והבנתי שזו הבחירה שלקחתי ואני משאיר את הרע בחוץ עכשיו. אם אני אראה שאני לא מצליח, אז אני אשנה".
אתה רואה אפשרות שתיטמעו שם?
"תראי, אני ישראלי בכל רמ"ח איבריי. ההומור שלי הוא ישראלי, השפה שלי היא עברית, וזה לא ישתנה. אני מניח שלאורך זמן יש פה משבר זהות. אבל אני רואה גם את הילדים שלי מתחברים לאנשים מכל הגוונים, גם לישראלים וגם למקומיים, וזה פותח אותם".
ומה לגבי אנטישמיות?
"פשוט אין. וכאן יש לי ביקורת על התקשורת שמחפשת את זה בכוח. אני מבין שבמקומות אחרים, בטח באירופה, אנחנו לא הכי אהובים, אבל פה ביוון אנחנו אהובים. יכול להיות דיון פוליטי לגיטימי על ההתנהלות, המדיניות והפעולות של ישראל, ממש כמו שיכול לקרות בישראל. אבל באנטישמיות לא נתקלתי".
"הבחירה היתה בין הנוחות שלי לבין העתיד של הילדים שלי"
רפי קנט, בן 50 מקיבוץ בחן, נשוי + 3, בעל עגלת אוכל. עזב לניו זילנד
"אני לא בן אדם שמתגעגע כל כך, אבל כשאני רואה תמונות של חברים שלי בקמפינג במדבר עם המשפחות שלהם, יושבים עם הילדים סביב המדורה ומנגנים בגיטרה, אני מקנא שאני לא שם איתם", אומר רפי קנט (50), שף מקיבוץ בחן שבעמק חפר, שהיגר בינואר 2025 לעיר דנידין בניו זילנד עם בת זוגו דורית ושלושת ילדיהם (17, 14 ו־10).
"חסרה לי גם הגינה שבניתי במו ידיי, עם עץ המנגו שידעתי לספור כמה פרחים פרחו בו השנה כדי לדעת כמה פירות יניב. אבל להגיד את האמת, לישראל כישראל אני לא מתגעגע, ואני לא רואה את עצמי חוזר אליה, ודאי אם לא יהיה שינוי מאוד דרמטי. פשוט התייאשתי".
מתי התחלת לחשוב על הגירה?
"אחרי מערכת הבחירות האחרונה. הייתי מאוד פעיל בהפגנות, וכשבאה ממשלת השינוי היא הכניסה לי אוויר לריאות, גם אם לא הייתי חסיד גדול של ההרכב שלה. וכשהוכרעו הבחירות האחרונות, הכל התהפך עלינו מחדש. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות בארץ יותר. לאשתי לקח קצת יותר זמן להגיע להבנה הזאת".
מתי זה קרה אצלה?
"בקיץ 2023 נסענו לטיול של שלושה חודשים בדרום אמריקה עם הילדים, וחזרנו ב־6 באוקטובר בלילה. כשהתעוררנו בבוקר, משהו בה נשבר סופית. היישוב הקרוב ביותר לקיבוץ שלנו הוא טול כרם, ותמיד היינו שומעים את הפעילות של הצבא, את היריות, את הפיצוצים, את השב"חים שהיו עוברים מתחת לאף שלנו באלפים. ואחרי 7 באוקטובר היה קשה להכיל את המצב הביטחוני. הבן הגדול שלנו היה אמור להיכנס עוד רגע למערכת המיונים של הצבא, בזמן שבו אני לא מאמין במה שהממשלה והמדינה הזו עושה. אמרנו, איך נשלח אותו לצבא בסיטואציה כזו? זה היה קטליזטור מאוד חזק".
מה עוד תרם להחלטה?
"אני מבין את הדמוגרפיה, מבין את הכיוון שהדברים הולכים אליו, ואני לא חושב שהמצב ישתפר, לא בשנים הקרובות, ולא בעשורים הקרובים. אני חושב שהממשלה שלנו היא רק הסימפטום, והמחלה הרבה יותר עמוקה. בסופו של דבר הבחירה פה היתה בין הנוחות שלי — כי לי יותר נוח להישאר בבית שלי עם הגינה היפה והחברים הקרובים — לבין האפשרות לתת לילדים שלי חיים טובים יותר".
למה דווקא לניו זילנד?
"ביקרנו פה בעבר, וידענו למה אנחנו נכנסים. היו לנו שלושה קריטריונים למעבר: שזו תהיה מדינה דוברת אנגלית; שלא יהיה קפוא מדי; ושרישיון הרופאה של דורית (שעובדת כרופאת משפחה) יהיה תקף. זה מאוד פישט לנו את הסיטואציה. הנקודה היחידה שניו זילנד נופלת בה היא המרחק. הפרשי השעות הם בעיה, אבל קטנה יחסית. הבעיה המהותית היא ביקורים. זה לא כמו כשגרנו באנגליה בפוסט־דוקטורט שלי, והיינו יכולים לקפוץ לארץ או לקבל מבקרים אחת לחודשיים־שלושה".
איך עשיתם את המעבר הזה ביורוקרטית?
"זה סיפור מורכב, ארוך ויקר. קיבלנו את הוויזה בגלל המקצוע של אשתי, כי רופאים חסרים בכל מקום ובפרט רופאי משפחה. היא היתה צריכה לעמוד בתנאי סף של מבחן באנגלית, אחר כך לקבל הצעת עבודה, ואחר כך להירשם במועצה הרפואית של ניו זילנד, ולקבל אישורים על כך שהתעודות שלה בתוקף. זה תהליך שלוקח במקרה הטוב שנה של התעסקות ביורוקרטית אינסופית. המבחנים האלה עולים הרבה כסף, וגם האישורים הנוטריוניים והתרגומים הרשמיים לאנגלית. רק הוויזה עולה אלפי דולרים".
גיל 50 הוא לא גיל טריוויאלי להגר בו.
"מתברר שאני אדם של שינויים גדולים. אני ד"ר לאקולוגיה, לימדתי וחקרתי בבר־אילן, וסביב הקורונה מאסתי בחיי האקדמיה, והחלטתי שאני רוצה להיות שף. פתחתי עסק של שף פרטי, ובמקביל הלכתי ללימודי בישול מקצועי. בשלב מסויים התחלתי לעבוד במסעדות, עד שנהייתי שף של מסעדה בהרצליה.
"אבל כשעברנו לניו זילנד נאלצתי לחזור אחורה ולהיות טבח זוטר, וזה לא היה פשוט. עוד לפני כן לקחתי פסק זמן, שבו התמקדתי בגידול הילדים וארגון החיים שלנו מחדש. כך שכמעט שנה לא עבדתי. למזלי, דורית מפרנסת אותנו, כך שיכולתי להתמהמה ולחשוב מה אני באמת רוצה לעשות. עד שלפני כמה חודשים אחי עבר לפה עם המשפחה בעקבותיי, והקמנו יחד עגלת פלאפל ושווארמה. אין לנו כסף מיותר ששוכב על הרצפה, אבל אנחנו מסתדרים".
מה לגבי ביטוח בריאות, פנסיה?
"ביטוח בריאות אין בעיה לקבל, זה פשוט מאוד יקר. לגבי פנסיה, יש לנו חסכונות בארץ, השאלה היא מה עושים איתם. אם נמשוך אותם עכשיו, נשלם עליהם מס מאוד גבוה בארץ. מצד שני בניו זילנד יש לנו פטור ממס על הון חיצוני רק בארבע השנים הראשונות להגירה. כך שאם נמשוך את החסכונות מאוחר יותר, נשלם מס גבוה בניו זילנד. כך או כך, נתח גדול מהכסף הזה שאמור לעבוד בשבילנו עוד 20 שנה ילך לאיבוד".
כבר יש לכם מעגלים חברתיים חדשים?
"יש לנו בדנידין קהילה קטנה של שש משפחות ישראליות שהגיעו לכאן בשנתיים־שלוש האחרונות. אנחנו קוראים לזה הקיבוץ הישראלי בדנידין. כולם רופאים, חוץ מאחי ואשתו. הילדים שלי צוחקים שמי שבא לפה זה או רופא או אופה.
"וגם העסק שלי מזמן אינטראקציות טובות. ממש היום עמדנו עם העגלה במרכז העיר, והגשנו פלאפל לבחור מסוריה, בחורה איראנית ובחור מכווית. הבחור מכווית סיפר לנו שהבת שלו לומדת פה באוניברסיטה, והוא נתקע כאן בביקור אצלה בגלל המלחמה. הבחורה מאיראן שאלה אם הכל בסדר עם המשפחות שלנו בבית וסיפרה שהיא נשואה ליהודי. והבחור מסוריה אמר שהוא מאחת המשפחות העתיקות בדמשק, ויש להם במשפחה אנשים משלוש הדתות, כל ענף במשפחה הלך לכיוון אחר. אנחנו נמצאים במקום שבו האינטראקציות האלה יכולות להתרחש. בארץ זה לא יכול לקרות".
"בגילי אני יכולה לחיות מחסכונות, כי אני כבר לא צריכה לדאוג לגידול הילדים"
מיכל מור מלמד, בת 64 מכפר קיש, נשואה + 2, גבנית. עזבה לאוסטריה
"אני מאוד ישראלית, אני לא אוסטרית וגם לא אהיה לעולם. אבל לא הרגשתי במקום שלי בישראל במשך הרבה זמן", אומרת מיכל מור מלמד (64), גבנית עטורת פרסים מכפר קיש (מחלבת "שירת הרועים"), שעזבה לפני כשנה לקרינתיה, מדינה בדרום אוסטריה. "היה לי ממש תהליך של אבל ופרידה. עזבתי בית מדהים, שעיצבתי בעצמי ובניתי ללא מדרגות בחשיבה קדימה, לגיל מבוגר יותר. לא חשבתי שאי פעם אמכור אותו. אבל זה תהליך. אתה מבין שדלת נסגרת ודלת אחרת נפתחת".
מה גרם לך לעזוב?
"הבחירות של 2022. לא עצמתי עין בלילה שאחרי. התחושה היתה כאילו נפל עליי סלע. לא עבר לי כלום בראש, זה היה כמו צירי לחץ בלידה. הבנתי שאני לא יכולה להישאר כי אני פשוט אהיה מאוד חולה. דיברתי עם בן זוגי, ובהתחלה הוא כעס שכבר החלטתי לעזוב. אבל זו לא היתה החלטה. קשה להסביר את זה, אבל פשוט ידעתי שאני לא יכולה להישאר. היה ברור לי מה הולך להיות".
מה ראית?
"אני באה מבית רוויזיוניסטי. כל חיי הייתי ימנית בדעותיי, ובצעירותי הצבעתי לרפול ולתחייה, ימינה מהליכוד אפילו. אך כיום אין לי ספק שהמדינה לא דמוקרטית. אני פטריוטית, דור שני לשואה, ושירתי כקצינה בצבא. מ־2018 הייתי מאוד פעילה במחאה, התגלגלתי ברחובות עם תוף, דגלים ושלטים, תוך כדי עבודה 20 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, וזו לא הגזמה. כי להיות בעלת עסק קטן בישראל אומר שאת כל הזמן בהישרדות.
"ואז היו הבחירות של 2022, ומאז לא הפסקתי לבכות. בכל נסיעה מהבית למחלבה הייתי פשוט בוכה, נוהגת ובוכה. יש לי צער, כאב ואבל ממש על מה שהמדינה היתה ואיננה עוד. יש לי מחשבות על אבא שלי, שלחם במלחמות וחזר הלום קרב ממלחמת יום כיפור. על חברים, פקודים וחיילים שפשוט נהרגו לשווא. יש לי צער על כל החינוך המעוות שעליו גדלנו. היה לי הכבוד להיות קצינת קשר בעוצבת הגליל ולקחת חלק פעיל בתכנון הקשר של מלחמת שלום הגליל ב־1982. היום אני כועסת על עצמי שלא ראיתי אז כמה זה היה מיותר, ואיזה אסון זה הביא למדינה ולכל כך הרבה משפחות. מה נהיה מאיתנו? באחת נפלה עליי ההבנה שאסור להישאר כאן. אז יזמתי שיחה משפחתית עם הבנות שלי ובני זוגן. כולנו הסכמנו שצריך לעזוב".
מה היה השלב הבא?
"אין לי דרכון זר, אז הייתי צריכה לשכנע את בן זוגי שיוציא דרכון אוסטרי, כי הוריו ילידי אוסטריה. לקח זמן עד שהוא הבין שזה לא איזה שיגעון רגעי שיעבור לי. בסוף הוא הסכים. הוא עשה את התהליך, ובסופו, אחרי שהמציא את כל המסמכים והכל, התקשרו אליו וביקשו ממנו למשוך את הבקשה כי הוא כבר אזרח אוסטרי. הוא היה אזרח מלידה ולא ידע. אמא שלו עלתה לישראל כתינוקת, ואבא שלו ברח מפני ההיטלר יוגנד, שהציקו לו כי היה יהודי, ואנחנו חוזרים לאותה מדינה שבה רדפו את הוריו, אבל בסופו של דבר, אם תשאלי אותו היום, הוא ממש שמח שעשינו את הצעד הזה. וגם אני".
"אבא של בן זוגי ברח מאוסטריה בגלל ההיטלר יוגנד, שהציקו לו כי היה יהודי, ועכשיו אנחנו חזרנו לשם. עדיין הוא ממש שמח שעשינו את הצעד הזה. וגם אני"
איך היה המעבר?
"לא קל. בשנה הראשונה פחות מרגישים את זה כי יש הרבה עיסוק בביורוקרטיות, את גומרת עם ההגירה ומתחילה עם קופת החולים. אבל יש כאן המון יתרונות והרבה שלווה, אפילו שאני כל הזמן מחוברת לאפליקציה שמעדכנת אותי בדיוק מה קורה אצל אמא שלי בנהריה. אני חיה פה ואני עדיין מחוברת לישראל, ואני חושבת שזה לא יעבור ממש. אבל זה כן יהיה לי יותר קל כשכל הנכדים שלי לא יהיו שם באזעקות".
איך אתם מסתדרים כלכלית?
"מכרנו את הבית ואנחנו חיים מחסכונות. אני בעצם לא תלויה בשום דבר. זה היתרון של הגיל הזה לעומת הורים לילדים צעירים שצריכים לדאוג להם, למשל לשלם על חינוך בינלאומי יקר וכדומה. יצאתי לפנסיה, ואני מאושרת מזה. אני עושה מלא דברים שאף פעם לא היה לי זמן לעשות".
מה לגבי מעגלים חברתיים? זה לא חסר לך?
"יש לי הרבה חברים וחברות טובים בארץ שאני שומרת איתם על קשר יותר טוב אפילו מכאן, כי עכשיו יש לי זמן לשיחות".
והמשפחה שלך? איך הגיבו הילדים, הנכדים ואמך?
"יש לי שתי בנות וחמישה נכדים. בהתחלה היה לנו חלום נאיבי שנוכל לעבור כולנו לאותו המקום, אבל זה כמובן לא הסתדר. המשפחה של הגדולה שלי השתקעה בתאילנד וטוב להם. בשנה האחרונה ביקרתי אותם פעמיים והם יגיעו אלינו בקיץ. הבת השנייה שלי עוזבת החודש למינכן, עם בן זוגה ושני ילדיהם הקטנים. הם באו לבקר אותנו ואני כבר ביקרתי פעמיים בישראל מאז העזיבה. ועם אמא שלי בת ה־90, שחיה בנהריה, אני מדברת כל יום בטלפון. אני עוזרת מרחוק במה שאפשר, אבל זה לא קל".
