לעומר אדם נמאס מהלב השבור. אחרי רצף של שירי פרידה מצליחים, בלהיטו החדש "ריו דה ז'נרו" הוא חוזר להיות רווק הולל שפוגש בת זוג לרגע בנסיעה לחו"ל. אבל מה שמתחיל כשיר על סטוץ קליל עם "יהודייה מאמא" ששמה מריה, הופך מהר לאירוע רב־משתתפים שמותח את גבולות המוסר, או לכל הפחות את גבולות הטעם הטוב: אדם מצרף לבילוי הזוגי את חבריו, גברים נשואים עם ילדים ("יש לו לב מזהב, הוא רק נראה בן עשרים, כפרה, אבא לארבע") שמבוגרים ממריה משמעותית, מבקש ממנה לסדר להם את החברות שלה ומזהיר שהחברים שלו "טיפה משוגעים". את הפזמון הוא חותם בציפייה ש"עד מחר הכל נגמר. כשחוזרים, מקווה, שנזכור הכל".
זו לא הפעם הראשונה שלהיט פופ ישראלי מתאר חופשה בחו"ל כזירה להגשמת פנטזיות. אבל בעוד שירים כמו "טרמינל 3" של דודו אהרון או "קופנגן" של התקווה 6 הוגשו בשפה נקייה ותיארו שאיפות פיוטיות לרומנטיקה או ניתוק מהעולם, הרי ב"ריו דה ז'נרו" אדם וחבריו רק רוצים לזיין. כבר לפני עשור אדם שר על מסיבת רווקים פרועה ברומניה בשיר "בוקרשט", אבל ההוללות שתיאר שם היתה קשורה בעיקר לאלכוהול ולמסיבות. השאיפות החרמניות, גם אם היו ברורות, לא בוטאו מפורשות בשיר, אולי כי לא נחשבו ראויות למי שמכוון להיות הזמר של המדינה. אבל הזמנים השתנו.
בישראל 2026 המלחמה הבלתי נגמרת וההערצה לחיילים הקרביים הפכו את האידאל הגברי הישראלי לעוד יותר מחוספס: פי אלף יותר לא מחשבן, לא מנומס ולא מתנצל. רצוי אפילו קצת חייתי ופרימיטיבי. והמנסח הבולט של הגבר הזה הוא הכותב, המלחין והיוצר טל קסטיאל, שהפך בשנים האחרונות לאחד הפזמונאים המצליחים ביותר בארץ, עם להיטי ענק כגון "כולם גנבים" של אושר כהן, "אהבה ראשונה" של נדב חנציס, "בסיבוב הבא" של עדן בן זקן ו"01" של איתי לוי, ושיתופי פעולה עם כוכבים כמו נועה קירל, אודיה, הראל סקעת, נטע ברזילי ועברי לידר.
קצב העבודה וההצלחה של קסטיאל מזכירים את יוסי גיספן ואבי אוחיון, הפזמונאים הבולטים של הפופ המזרחי שקדמו לו, ובמידה רבה הוא היורש שלהם כמנסח אידאל הגבריות העדכני. בתחילת האלף גיספן שלט במצעדים עם שירים כמו "מלכת היופי שלי" של אייל גולן, "עד סוף העולם" של חיים משה, ו"חלום מתוק" של שלומי סרנגה ומושיק עפיה, שתיארו גברים רומנטיים חסרי תקנה, ששואבים את ההגדרה העצמית שלהם מעצם היותם בני זוג ("רק איתך אני מרגיש קיים") ומוכנים לעשות הכל למען אהובתם. עשור לאחר מכן, אוחיון יצר להיטים כמו "דרך השלום" של פאר טסי, "אחרי כל השנים" של עומר אדם ו"אין לי מקום אחר" של איתי לוי, שהציגו רומנטיקה יותר מודרנית, שבה הנשים הפכו ממלכות יופי פסיביות לנשים בשר ודם, שמסוגלות אפילו לפלרטט בעצמן עם הגברים, והגברים העזו להראות פגמים ומורכבויות ולהסתייע בבנות הזוג שלהן כדי לצמוח ("הפכת אותי אדם יותר טוב").
1 צפייה בגלריה
קסטיאל. כותב גברים קשוחים, שלא דופקים חשבון ומגיבים בתוקפנות לביקורת
(צילום: קובי קואנקס)
מה מאפיין את הגברים של קסטיאל? הם כעוסים יותר מקודמיהם (בין השאר כי קסטיאל כותב בעיקר להיטי פרידה וריבים), עסוקים המון בענייני כבוד ("לא משחקים בכבוד של אשה", מתוך "03" של איתי לוי) ומשוויצים בכסף ומותגים (אדם מזכיר ב"בן 32" את ג'וצי ושארטרז וכואב על ביטול החתונה ביוון). והאתגרים שלהם אינם רק בחיים הממשיים, אלא גם במרחב הווירטואלי: הם שרים על פוסטים וסמסים ומתקשים למצוא איזון בין הרגשות הסוערים שלהם לבין הנראות הפומבית ("כולם רוצים עכשיו את השיר פרידה שלי, עוד פוסט עולה ואיפה התגובה שלי", מתוך "אהבה ראשונה" של חנציס).
אך מה שהכי יוצא דופן בגבר הקסטיאלי הוא השפה הבוטה והאגרסיבית שלו: חנציס נכנס באקסית שלו כי "עשית לי בושות, גם מול אנשים. כולי טהור. תגידי לי, את עיוורת?"; אדם מאיים על החבר הבא של האקסית "אם אתה תתקרב יותר מדי, אתה תקבל אחת" ("בן 32"); ואושר כהן מתענג על ריבוי הריבים והפרידות עם בת הזוג שלו בשורות כמו "אני אוהב אותך ככה, כשאת לוקחת ת'בגדים" ("כולם גנבים").
בקונטקסט הזה הפגנת הגבריות ב"ריו דה ז'נרו" היא בסך הכל גלגול של אותה דמות משירי הפרידה של קסטיאל שנזרקת לסיטואציה קצת אחרת — הריבאונד שאחרי הפרידה. גם כאן הגיבור מואס ב"תחפושות" שהוא צריך לעטות אל מול הציפיות החברתיות ממנו, ומעדיף לצאת "אותנטי", פשוט בתרחיש הזה האותנטיות היא חרמנות בוטה, שמותרת אפילו לגברים נשואים, רק כי הם לא בארץ.
ההנחה שבחו"ל מותר לעשות הכל ולחרוג מכללי המוסר שבבית מחדדת עוד ממד בגבריות הישראלית החדשה: הטינה והבוז כלפי העולם. אחרי שלוש שנות מלחמה, כשהחברה המערבית הליברלית וה־Woke מחרימה אותנו, וכשלצדנו עומדים בעיקר מנהיגים כוחניים עם חיבה לריכוזיות ושנאה לפוליטיקלי קורקט, המסקנה שאליה הגיעו ישראלים רבים היא שעלינו לצפצף על כולם ולהתבצר פי אלף יותר בעמדות שלנו. וכשזה האתוס, לא פלא שהגבר הנחשק הוא זה שמגלם אותו — קשוח, לא דופק חשבון ומגיב בתוקפנות לביקורת. במילותיו של קסטיאל: "כולי טהור. תגידי לי, את עיוורת?".
