איך עושים טיפול נמרץ מרחוק?
"רוב העבודה של רופא טיפול נמרץ הוא בייעוץ והנחיות לצוות הסיעוד. אני מנטרת כל הזמן את נתוני הפציינטים, ושומרת על קשר רצוף עם הצוותים במחלקות, וגם עם קרובי המשפחה ואם אפשר אפילו עם הפציינטים עצמם, בשיחות וידיאו. כשיש צורך בבדיקה פיזית הרופאים והאחיות שבמקום הם העיניים, האוזניים והידיים שלי. בכל משמרת אני עובדת במקביל מול חמש־שש מחלקות בבתי חולים שונים בארצות הברית".
איך הגעת לזה?
"גדלתי ברומניה, למדתי שם רפואה, התמחיתי בארצות הברית ועבדתי שם 18 שנה, רובן בטיפול נמרץ. לישראל הגעתי ב־2014 בעקבות דינו, בן זוגי — בילדות למדנו באותו בית הספר, אבל הוא עלה לארץ עם משפחתו כנער, והקשר איתו התחדש בפגישת מחזור של בית הספר ברומניה. כשעליתי לארץ המשכתי לעבוד עם בתי חולים אמריקאיים כי כבר התרגלתי לסביבת העבודה, לאנגלית, וכאמא זה נוח לי יותר, מבחינת סידור עבודה וימי חופש. רוב המומחים בארצות הברית עובדים במשמרות יום, אז יש ביקוש למי שיכול לעבוד משמרות לילה — משמרת לילה שלהם זה 3:00 עד 15:00 שעון ישראל. חוץ מהשעות הללו זו עבודה נוחה, אבל אני מתגעגעת לקשר הפיזי עם הצוות ועם המטופלים".
איך חיים עם משמרות לילה קבועות?
"אני עושה 12 משמרות בחודש, ומשתדלת לא יותר משתיים ברצף. במרכז שבו אני עובדת יש כמה חדרים, בכל חדר יש רופא שעובד מול ארצות הברית, ויש לו 16 מסכים לתקשורת עם בתי החולים. העבודה חייבת להיעשות מהמשרד בגלל סודיות רפואית. המשרדים ברעננה, אז כדי לא לנהוג באמצע הלילה אני מגיעה לשם כבר ב־21:00, ישנה שם חמש שעות, מתעוררת חמש דקות לפני המשמרת, שותה מים, מתחילה לעבוד, ב־7:00 שותה קפה ואוכלת ארוחת בוקר, וממשיכה".
זה לא מתיש, לעבוד 12 שעות אחרי חמש שעות שינה?
"מאוד, אבל אני משלימה שינה. דינו אומר שאני כמו בטרייה, יודעת להיטען. כשאני ישנה בבית אני מתעוררת עם ניקי בן ה־9 לפני 7:00 כדי להיות איתו קצת לפני בית הספר".
איך את מצליחה להירדם במשרד ב־21:00?
"לרוב אני נרדמת מהר, במיוחד אם יש משמרות ברצף. בדרך אני שומעת פודקאסט, כדי להירגע, עד כמה שאפשר להירגע בכבישי ישראל. בחדר עצמו יש 16 מסכים, גם במצב המתנה הם מאירים, אז אני מכבה אותם ומכסה את הטלפון. מאז שניקי נולד אני לא ישנה רצוף, השינה שלי קלה, ויש רעשים בכל מקום — המחשבים, מכוניות בחוץ, הנחירות של דינו, כל דבר יכול להעיר אותי — אז אני נעזרת בכיסוי עיניים ואטמי אוזניים".
את שוקעת במחשבות לפני השינה?
"לפעמים, והן מקשות עליי להירדם. כשהייתי ילדה אהבתי את השעות שלפני השינה, שבהן הדמיון מפליג והמוח ממציא דברים פנטסטיים. אבל עכשיו אני עושה הכל כדי למנוע מהמוח לטייל בזמן הזה, כי הוא הולך למקומות לא כיפיים, למצב הפוליטי־ביטחוני, למישהו חולה במשפחה או לדברים יומיומיים שצריכים לטפל בהם. לפני כמה חודשים קראתי על טכניקה שממש עוזרת לי למקד את המחשבות — בוחרים אות מהאל"ף־בי"ת, מנסים לחשוב על כמה שיותר מילים שמתחילות באות הזאת, ומתעכבים לשנייה על כל מילה".
לאן הדמיון שלך הפליג כשהיית ילדה?
"דמיינתי את עצמי כגיבורת־על, מצילה אנשים, למשל את המורים שלי לפסנתר ולמתמטיקה, שאהבתי מאוד. המדים שלי היו חליפת צלילה צהובה עם קסדת צלילה ממתכת, כזו של פעם, כנראה בהשראת הסרטים של ז'אק קוסטו, שממש אהבתי. אבל הסיפורים שהמצאתי לא היו מתחת למים, הם קרו בעיקר באוטובוסים".
אירועים קשים במשמרת משפיעים על השינה?
"לעתים נדירות, למדתי להפריד את הרגשות מהעבודה, אחרת לא הייתי ישנה בכלל. אבל זה קורה אם היה לי קשר ממושך עם פציינט, או עם מישהו מאוד צעיר".
ומה את עושה אחרי משמרת?
"אם היתה משמרת אינטנסיבית מאוד אני משתדלת לישון שעה ולשתות קפה לפני הנסיעה הביתה, כדי לא להגיע הביתה סמרטוט. אני מגיעה בין 16:30 ל־17:30, ואם יש לי עוד משמרת אני שוב צריכה לצאת סביב 20:00, אז אני מנצלת את הזמן הזה כדי להיות עם המשפחה — אוכלים, משחקים, יוצאים להליכה. אחרי 12 שעות בחדר קטן מול המחשבים, אני צריכה לראות את העולם, את הטבע והשמים".
על מה את חולמת?
"אני מאוד אוהבת את החלומות שבהם אני חוזרת בזמן, נגיד לבית הספר שמאוד אהבתי. ואז אני מתעוררת ו'הו מיי גאד, אני בת 55!'".
מה יש לך ליד המיטה?
"קודם כל, את המיטה של ניקי. הבת הגדולה כבר לא חיה בבית אבל עוד לא הפכנו את החדר שלה לחדר של ניקי, אז הוא ישן לידי. כשאני לא בבית הוא ישן עם בובה של רופא קוף, ואני במשרד ישנה עם בובת קוף שהוא נתן לי כדי שישמור עליי. ליד המיטה יש ספרים שלו, על החלל החיצוני, ושלי. יש שעון עם הפעלה קולית, כיסוי עיניים, אטמי אוזניים, מנורה וטלפון".
jonbloomphoto@gmail.com
