כוכב הראפ דרייק הוציא שלושה אלבומים שונים ביום אחד לפני שבועיים. ואחד הדברים המפתיעים שמשותף להם הוא שימוש מוגבר בטרמינולוגיה מוסלמית: דרייק שוזר בשיריו ביטויים כגון "משאללה" ("מה שאלוהים רוצה" בערבית) ו"אסתע'פר אללה" ("מבקש סליחה מאלוהים", סוג של "אוי ואבוי"); מכנה את הצוות שלו "הטאליבן" ומשוויץ באדיקותם הדתית ("הגנגסטרים הצעירים שלי צמים ומתפללים", מתוך "Whisper My Name"); ומאמץ פרסונה כאילו מזרח־תיכונית — שר בשבחן של נשים מצריות, מדמיין שהוא חי בביירות ומכנה את זוגתו "חביבתי" ואת אמו "אומי". ולמה זה מפתיע? כי דרייק הוא יהודי למהדרין.
דרייק נולד בקנדה לאם יהודייה ממוצא אשכנזי ואב אפרו־אמריקאי נוצרי־קתולי. הוא חגג חגים יהודיים, למד בבית ספר יהודי ועשה בר מצווה. הקליפים שלו תמיד היו מלאים בסממנים יהודיים, מטקסי בר מצווה ועד חתונה יהודית; כשהנחה לראשונה את "סאטרדיי נייט לייב" הוא שר "אני שחור ויהודי, זו מצווה!"; ובריאיון עבר ל־CBS הוא סיפר שחריגותו עיצבה את זהותו — "תמיד הייתי אאוטסיידר בבית ספר. גם שחור וגם יהודי... וילדים היו מתאכזרים אליי לפעמים".
כדי להבין את השינוי בדימוי של דרייק צריך להבין את ההקשר שבו האלבומים החדשים נכתבו — יותר משנה לאחר שהפסיד בסכסוך המתוקשר שלו עם הראפר קנדריק לאמאר. הסכסוך החל בוויכוח ילדותי על מי מהם הוא הראפר הטוב בעולם, והתנהל בעיקר באמצעות שירי תגובה שהם כתבו זה על זה, שמלאים בהעלבות נמוכות. והוא הוכרע כשלאמאר הוציא את "Not Like Us", שנהפך ללהיט עצום. כל כך עצום עד שדרייק תבע את ספוטיפיי וחברת התקליטים יוניברסל בטענה לניפוח נתוני ההשמעות כדי לפגוע בו.
הפגיעה החמורה בדרייק לא נבעה מכך שלאמאר טען בשיר שהוא פדופיל (ללא שום הוכחה), אלא דווקא שהוא קרא לו "מזויף". מראשית דרכו דרייק מתמודד עם הצורך להוכיח את עצמו כראפר אותנטי. כי בניגוד לענקי הז'אנר שגדלו בשכונות עוני קשות וברחו מחיי פשע, הוא חצי לבן, שגדל בבית בורגני, שיחק בנעוריו בסדרות טלוויזיה מצליחות ואפילו לא רק עושה ראפ, אלא שר ממש. לכן העלבון הכי חריף שאפשר להטיח בו הוא שהוא כוכב פופ — שטחי, מנותק ומזויף. או כמו שלאמאר שר לו: "אתה לא קולגה, אתה פאקינג קולוניאליסט".
כדי לחזור למרכז הבמה ולהשתקם מההפסד בריב, דרייק נדרש להפגין אותנטיות. במסורת של ההיפ־הופ הגברי זה אומר לרוב לחזק את הזיקה של האמן לעולם הפשע, ליבשת אפריקה או לאסלאם. היות שנקודת המוצא של דרייק בשלוש הקטגוריות חלשה, האופציה הכי הגיונית עבורו היא לאמץ זהות כאילו־מוסלמית, כמי שמכיר מקרוב את העולם הזה בזכות חבריו הקרובים: המפיק הקבוע שלו, נואה "40" שביב, הוא ממוצא לבנוני, וכך גם המנהל האישי שלו, אוליבר אל־חטיב. דרייק גם השתמש בעבר במונחים ערביים בשיריו בהצלחה, כך שהפעם הוא רק הגביר הילוך.
דרייק שב לבמה אחרי שהפסיד בריב מתוקשר עם קנדריק לאמאר, שטען שהוא מזויף. כדי לשדר אותנטיות, ראפרים נדרשים לרוב לחזק את זיקתם לפשע, לאפריקה או לאסלאם. הבעיה היא שדרייק הוא בורגני, חצי לבן ויהודי
למה האסלאם בכלל מזוהה עם ההיפ־הופ, אם רק 2% מהשחורים באמריקה הם מוסלמים? כדי להסביר זאת יש צורך בשיעור היסטוריה קצרצר: כ־30% מהעבדים האפריקאים שהגיעו ליבשת במאה ה־19 היו מוסלמים, ורובם הגדול הומרו לנצרות. באמצע המאה ה־20, כשתנועת זכויות האדם החלה לצבור תאוצה, תנועות מוסלמיות־שחורות כמו אומת האסלאם שאפו ליצור חברה שחורה שחיה ללא תלות בקהילה הלבנה ופועלת על פי הדת המקורית של אבותיה מאפריקה. גם מלקולם אקס, מנהיג הפלג הלוחמני במאבק השחור בשנות השישים, התאסלם וטען כי "האסלאם הוא הדת היחידה שמוחקת את בעיית הגזע מהחברה האמריקאית". כך שלאסלאם יש קשר הדוק לאקטיביזם שחור לוחמני, ובהתאם כמה מהראפרים החברתיים ביותר בהיסטוריה של ההיפ־הופ, כמו מוס דף וצ'אק די, מהללים אותו בשיריהם.
לעומת האסלאם, היהדות נתפסת בהיפ־הופ כדת לבנה ואליטיסטית. כך למשל, ג'יי זי שר בעבר על כך ש"היהודים שולטים בכל הנכסים באמריקה" ואייס קיוב שר "נתתם ליהודי לפרק לי את ההרכב" (כלומר מזהה את היהודי עם עמדת המנהל). לכן, כדי להיתפס כבן מיעוט "אסלי" דרייק מתייחס ליהדותו באלבומיו החדשים רק מהצד המקופח והקורבני. "האם זה העור הטוב שלי או שורשיי היהודיים, שבגללם אנשים לא רוצים לראות אותי על פסגת ההר?" הוא שר ב"Make Them Remember", ומשתמש בצירוף המילים "Not See" (כפל לשון על המילה "נאצי") כדי להבהיר שגם הוא שייך לקבוצה נרדפת, כמו אחיו השחורים.
כל זה היה יכול להספיק לדרייק בזמנים אחרים. אבל המלחמה בעזה ערערה את מעמד היהודים בעולם: ישראל כבר לא נתפסת כמדינה קטנה מוקפת אוייבים, אלא כמעצמה כובשת, שמרסקת את העם הפלסטיני ומושכת בחוטים של נשיאי ארצות הברית, מה שהחייה את הדימוי האנטישמי של היהודים כעשירים ששולטים בעולם. כיום כל יהודי נחשד אוטומטית כתומך במלחמה ובממשלת נתניהו, ולכן לא מעט מפורסמים יהודים התנגדו בקול למלחמה ולכיבוש והתעקשו לבדל את עצמם מישראל.
גם דרייק קפץ על העגלה הזאת. הוא הצית מחדש סכסוך ותיק שלו עם די.ג'יי קאלד, מפיק היפ־הופ אמריקאי ממוצא פלסטיני, אלא שהפעם הוא מאגף אותו משמאל: בשיר "Make Them Pay" הוא עוקץ אותו על כך שהוא פתאום מקפיד בדיני האסלאם, אבל עדיין לא התבטא בפומבי על המלחמה בעזה ולא קרא מפורשות "לשחרר את פלסטין" — כלומר מאשים אותו בזיוף ובגידה באחיו, בניגוד אליו עצמו, שכבר באוקטובר 2023 חתם על עצומה למען הפסקת אש. "אני מניח שלא הכל שחור־לבן או אדום־ירוק", שר דרייק.
ישראלים רבים חושבים שהקריאה "לשחרר את פלסטין" היא דרישה להשמיד את ישראל. אבל היא לא. גם דרייק מבין זאת, וכמו לא מעט יהודים אמריקאים שמבוהלים מהעלייה באנטישמיות, הוא שואף לייצר ברית מוסלמית־יהודית, משום שיש יותר דמיון משוני בין שתי הדתות, ומאמיניהן נרדפים באותה מידה. אז במקום להילחם זה בזה, עדיף לאחד כוחות.
