בשיר הנושא של האלבום החדש של אתניקס, "איטליה", זאב נחמה לוקח את זוגתו לארץ המגף כדי לברוח מהמציאות הישראלית. הוא מציע לה "חופשה על אגם בלי זעם, רחוק מקרבות בלי טעם", שתאפשר להם "להשאיר את כל מה שעברנו בצד". ברגע מפתח בשיר, הוא מתקרב אליה ו"לוחש לה בשקט — אפשר גם אחרת", ומראה כיצד המחשבה על החיים בחו"ל מלווה בתחושת אשמה שעצם הבעתה נדרשת להיעשות בלחש. נחמה לא לבד בתחושה הזאת. בחודשים האחרונים אנחנו עדים לעוד ועוד מוזיקאים שמשתפים בשיריהם מחשבות ממשיות על עזיבת הארץ. מ"קופנגן" של גיא ויהל, דרך "פורטוגל" של דניאל רובין ועד "גלות לוס אנג'לס" של רביד פלוטניק, השירים חוזרים לדפוס מוכר של אמנים ישראלים שלוטשים עיניהם לניכר בתקופות שבהן המציאות בארץ הופכת קשה מנשוא.
שירי הגירה הפכו לתופעה בולטת במוזיקה הפופולרית בישראל בשנות השבעים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמה מגיבורי התרבות הבולטים של התקופה חיפשו את עצמם בחו"ל, רק כדי לגלות שם את הגעגועים המחודשים לארץ. בשירים כגון "יונתן סע הביתה" של אושיק לוי, שכתב יהונתן גפן, ו"סן פרנסיסקו על המים" של אריק איינשטיין, הדוברים חווים התנגשות בין שהות במדינה שמציעה קירבה לתחומי העניין שלהם, בין שאמנות (גפן שכותב על בר שמנגנים בו "רוקנרול בכל מיני צבעים") או ספורט ("רואה את דוקטור ג'יי קורע רשתות", ששר איינשטיין חובב הכדורסל), לבין הרצון לחזור הביתה. "אני מרגיש פשוט נפלא, אבל זה לא ביתי", כותב גפן ב"יונתן"; בעוד איינשטיין מוכן לוותר על גשר שער הזהב לטובת "חתיכת תבור וחתיכת כנרת". בסופו של דבר, תחושת השייכות לישראל התחזקה דווקא בזכות ההתרחקות מהבית.
אף שבשנות השמונים והתשעים נכתבו עוד שירים שמתארים את ההתגלות הציונית של איינשטיין וגפן, למשל "אמסטרדם" של נוער שוליים ("עד להודו הגעת כבר, והשקט איננו, בביתך מתחבא הוא"), לצדם נכתבו גם שירים עם נקודת מבט אחרת, שלא רואה בחזרה לישראל את הפתרון לתחושת הזרות שחוו בגולה. שלום חנוך שר ב"אין קשר" על נווד צעיר שמצד אחד לא מוצא לעצמו מקום במסעותיו ("עברתי בערך מיליון קילומטר בעשר שנים, לא פגשתי אחד שנראה לי שמח, לא מצאתי מקום שיקנה את ליבי") אבל מצד שני מציין ש"גם בארץ שלי הייתי אורח". שיר ההגירה הבולט של התקופה הוא "לונדון", שבו חוה אלברשטיין הלחינה את הטקסט שכתב חנוך לוין לדמות בלה שעוזבת את הארץ במחזה "אורזי המזוודות". "לונדון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד", הפך למשפט שאלו שמעקמים אף כלפי המהגרים מישראל נהנים להשתמש בו, אבל השורה שמגיעה אחריו — "ואולי זה כבר לכל החיים, להיות לבד" — יחד עם ההאדרה של החיים במדינה אחרת ("בלונדון אנשים יותר אדיבים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח") משתמשת ברעיון ה"זר בארצו" כדי להצדיק את העזיבה מישראל, כי אם אנחנו מרגישים זרים גם בארץ וגם מחוץ לה, עדיף שכבר נהיה אומללים במדינה "טובה" יותר.
שירי ההגירה החדשים מכירים בצורך להתרחק מהסכנה הקיומית שבישראל ובגעגועים למולדת שהגלות מעוררת, אבל הם לא נכתבים מתוך החלטה אישית לעזוב אלא מהתבוננות בסביבה
עם הגעתו של המילניום החדש, נראה שהייצוג המקוטב של הדיון על הירידה מהארץ החל להתמתן, אולי כתגובה לשיח ציבורי שהחל לזהות את אקט העזיבה כמעשה "בגידה" או "ויתור" על החיים הציוניים בארץ ישראל. בעקבות זאת, מי ששר על מסעותיו מעבר לים החל למסגר אותם כרילוקיישן זמני שפחות מונע מסיבות של זהות אלא יותר מסיבות פרקטיות. כשהדג נחש שרו ב"קליפורניה" על תהליך ההקלטות בארצות הברית, הם הדגישו כיצד הישראליות שלהם לא נפגמת ממנה. שירים כמו "זנזיבר" של טליסמאן ו"קופנגן" של התקווה 6 החלו להכניס יעדים חדשים שהפכו לחלק מתרבות החופשות של ישראל, כאלה שהמסע אליהם לא נושא משמעות מהותית. עומרי גליקמן מהתקווה 6 מפרט בשיר רשימה של מקומות שלכולם הוא מתכנן להגיע, אבל המניע הוא "דוּדה של שנתיים, לנסוע לשבועיים" — רצון בחופשה מוגבלת בזמן.
והשנה, בעוד מספרי המהגרים מהארץ מזנקים לשיאים חדשים, שירי ההגירה חוזרים. מ"קופנגן" של התקווה 6 עברנו ל"קופנגן" של גיא ויהל, שמראה כיצד האי התאילנדי הפך מסמל של חופשה ליעד הגירה. כמו קודמיהם, גם השירים החדשים מכירים בצורך להתרחק מהסכנה הקיומית שבישראל ("כמה מטוסים נספור, עד שהפחד יעבור") ובגעגועים למולדת שהגלות מעוררת ("וזו אותה מועקה, מתגעגע נורא, ומתפלל עבורה", שר רביד פלוטניק ב"גלות לוס אנג'לס"), אבל הם לא נכתבים מתוך החלטה אישית לעזוב, כמו, למשל, בשורה "שלום, אני נוסעת" שב"לונדון", אלא חוזים בתופעת ההגירה באמצעות הסביבה שלהם: פלוטניק רואה בביקור בלוס אנג'לס קהילה יהודית מתפקדת יותר מזו שבארץ; דניאל רובין מתחילה לחוש בשינוי דמוגרפי בעירה ("הם כולם אומרים שהם עוזבים לפורטוגל, עוד רגע לא יהיו כאן אנשים שלי") וגיא ויהל שרים על "חברים של חברים עוזבים לפורטוגל, אני נאחז עוד מחפש סיבה לחיות כאן".
מאמצי השכנוע העצמי של גיא ויהל להצדיק את ההישארות בארץ מראים שגם האופן שבו שירי ההגירה מעוררים גילויי ציונות השתנה. תחושת האשמה שמתאר נחמה ב"איטליה" מראה שהיחסים בין עזיבת הארץ לתחושת הערגה המחודשת למדינה שהיא מעוררת כבר לא מוצגים כהישג, אלא ככישלון של חברה שלא מצליחה למצוא בישראל מצרכים בסיסיים כמו חופש וביטחון אישי וכלכלי ("כמה מלחמות על האדמה הזאת, כסף מזומן בית ביוון לבנות", מתוך "קופנגן"). "אולי להישאר זה לוותר, אני כבר במקום אחר", שרים גיא ויהל בסוף הפזמון שלהם, ומדגישים שמשבר הזהות הגדול של החברה הישראלית נמצא בתחושת חוסר השייכות למקום שאותו הישראלים עוזבים, ולא במקום שאליו הם הולכים.
