איך את ישנה?
"תלוי ברמת הסטרס שיש לי בחיים. הרבה פעמים אני מרגישה כאילו אני ישנה במגלשות — נרדמת ומתעוררת, נרדמת ומתעוררת. כשהגעתי לגיל המעבר גלי החום היו מעירים אותי, והמלחמה שיגעה את השינה של כל המשפחה. אבל עכשיו אני במצב יותר טוב".
איך נראה סטרס של מורה ליוגה?
"אנשים חושבים שמכיוון שאני מורה ליוגה אני אדם רגוע, אבל את מבנה האישיות אי אפשר לשנות, ואני אש באוויר, תנועה ומחשבה. אז השאלה הגדולה היא איך אני מווסתת את עצמי, איך אני מרגיעה את עצמי. זה לא רק האופי — החיים שלי אינטנסיביים מאוד. אני עובדת המון שעות, גם כמורה וגם בניהול הסטודיו ליוגה שלי, אני כל הזמן בעשייה, מטפלת בדברים. אני גרושה שלוש שנים וחושבת הרבה על העתיד שלי, ועוד לא דיברנו על הסטרס של להיות אמא, שזה אולי הדבר הכי אינטנסיבי בחיי".
אבל הילדים שלך כבר גדולים.
"איתמר נולד עם לקות גנטית נדירה, Ito, והוא גם מאובחן ברצף האוטיסטי. מאז שהוא נולד השינה שלי קשורה בשלו, ועד גיל 13 הוא לא ישן לילה רצוף אחד. היו לו מחזורי שינה של שעתיים־שלוש, ואחרי כל אחד הוא היה בא למיטה שלי ואומר 'אמא, בואי לכסות אותי', וב־5:00 כבר היה אומר לי לקום. מאז אני קמה ב־5:00. בשנים האחרונות הוא ישן יותר טוב, אבל אני המשכתי להתעורר כל הזמן מתוך הרגל. היתה קורונה, המשפחה היתה בבית כל הזמן, זה חשף בעיות בזוגיות שלי, והקצין את האובססיות של איתמר. הייתי על סף התמוטטות והבנתי שאני צריכה לדאוג גם לעצמי, אז התחלתי ללכת לפסיכולוגית. היא המליצה, בין השאר, לסגור את דלת חדר השינה, להציב גבול לאיתמר, גם לטובתו. ואז באה המלחמה, והתגובות שלו היו קיצוניות. ניסינו כל מיני דברים, עד שהגענו לזה שאני נותנת לו פטריות מרפא — קורדיספס, ריישי ורעמת האריה".
והבת שלך?
"אחרי שאיתמר היה הולך לישון הייתי זקוקה לשקט, אבל אלה גם רצתה תשומת לב, וזה היה הזמן הכי קסום שלנו יחד. עד היום היא הולכת לישון מאוחר, לפעמים אחריי, כי השקט שלה מתחיל כשאח שלה הולך לישון".
מתי את הולכת לישון?
"אני משתדלת להיכנס למיטה עד 22:00 — אם אני נכנסת אחרי חצות אני כבר לא אישן טוב — ומתעוררת ביקיצה טבעית בין 5:30 ל־6:30".
מה את עושה לפני השינה?
"מתנקה מהיום שעברתי: מתקלחת, שוטפת את הפנים עם סבון, מורחת קרם ועושה תרגילי יוגה לפנים. פעם הייתי נרדמת עם הטלוויזיה אבל זה התחיל לעשות לי רע בגוף ובעיות בהירדמות. גם הטלפון לא נכנס איתי לחדר השינה ואין לי שעון מעורר כי התקתוק שלו מפריע לי. אני שוכבת במיטה, קוראת ספר ואולי כותבת קצת במחברת, על הדברים שקרו לי באותו היום, דברים שאני רוצה להבין אותם יותר, מה היה טוב ומה לא. יש לי כבר עשרות מחברות כאלה, זה עושה לי טוב לשחרר את המחשבות".
יש לך גם תרגילים שעוזרים לך להירדם?
"כן, תרגיל נשימה: אני לוקחת נשימה של ארבע שניות ואז נשיפה של שמונה, ואני מקפידה לספור כדי לא לחשוב. עוד שיטה שעוזרת לי לנקות את המוח אם אני מתעוררת בלילה היא לשיר מנטרות של יוגה. זה כמו לספור כבשים, רפטטיבי ובלי משמעות, כי אני לא ממש מבינה את המילים. במלחמה הייתי מתעוררת הרבה באמצע הלילה והשיר של טונה 'קשה בכדור הארץ' היה קופץ לי לראש ועושה לי לא נעים. אז החלפתי למנטרות ההודיות במקום, וזה הרגיע אותי".
מה היוגה עשתה לשינה שלך?
"היא עשתה לי סוויץ' בחיים. עד גיל 30 למדתי הרבה והייתי תקציבאית במשרד פרסום. התהילה של העבודה הגניבה אותי ואפילו האמנתי בסטרס כחלק אינטגרלי מההצלחה. אבל הגעתי לשלב שלא יכולתי יותר, הייתי חוזרת מהעבודה כל לילה ומתמוטטת על המיטה. רציתי להחזיר לי את השליטה בחיים שלי, אז עזבתי את הכל, נסעתי להודו לחצי שנה, למדתי יוגה ועשיתי ויפאסנה. בעזרת היוגה הבנתי את ההבדל בין להירדם מתוך התמוטטות ללהירדם אחרי שמרפים את הגוף ואת הנפש".
יש לך חלום חוזר?
"גרתי בניו יורק שלוש שנים, ובאיסט וילג' יש מסעדה ישראלית־מרוקאית, Café Mogador, שאהבתי לאכול בה בשבתות קוסקוס טלה. כשחזרתי מניו יורק התחיל חלום חוזר שבו כל הזמן ניסיתי להגיע למסעדה ולא הצלחתי. 20 שנה חלמתי את זה, ורק עכשיו, אחרי שהמלחמה נגמרה, הגעתי. אבל התעוררתי ברגע שנכנסתי, לא אכלתי קוסקוס טלה. אולי החלום היה פשוט כמיהה לשקט שהיה לי בניו יורק, לאופטימיות ולחופש".
מה יש לך ליד המיטה?
"את השידה קניתי בשוק הפשפשים בגיל 16. יש מנורה של בודהה ומנטרה הודית, מנורת מלח, כלי סרוג לתכשיטים שאחותי קנתה לי באיטליה, השמנים מפטריות המרפא שלי ושל איתמר, הספר של אריך פרום 'אמנות האהבה', נושא שאני עסוקה בו מאז הגירושים, והמחברת שבה אני כותבת".
