הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
המאסטר: פנאט
"הכל מתחיל מהחולם. יעקב הוא משוגע לדבר, רמת שיגעון שלא קיימת אצל בני אנוש רגילים, כזאת שנמצאת אצל אמנים גדולים, שפים גדולים. זו טוטליות, שיגעון של אין פשרות".
-עידן כפיר, מנכ"ל העמותה לספורט הישגי במעלות־תרשיחא
יעקב פרדמן (71) הוא החולם, המשוגע, האמן, השף, הטוטלי, חסר הפשרות. חומר הגלם שלו הוא ילדים ובני נוער שהוא אוסף מבתי ספר, ממרכזי ספורט, מהרחוב. הסדנה שלו היא אולם קטן, בן 65 שנה, ליד מגדל המים של מעלות־תרשיחא, על פסגות הגליל. המותג שלו נקרא "מכבי מעלות". והאמנות שלו היא סיף, ולמעשה — אימון סיף. גילוף צעירים מוכשרים, לעתים קצת אבודים, לכדי אלופים מקומיים, ארציים, בינלאומיים. חלומות הם הדלק שמניע את המכונה שבנה פרדמן, והמכונה הזאת היא אימפריית ספורט משומנת ומפתיעה.
חלומות הם הדלק, אבל השמן במכונה של פרדמן בא ממקום אחר. "אני לא עושה את זה בשביל המדינה, או בשביל הדגל. זה קודם כל לאגו שלי", הוא מסביר. "אני לא מסתיר. רק אחר כך המדינה, אבל קודם האגו. לכל מאמן יש אגו. חשוב לי שבכל תחרות בינלאומית נהיה על הפודיום".
זה מה שהאגו של פרדמן קיבל מאז הקים את מועדון הסיף מכבי מעלות ב־1994: 44 מדליות באליפויות עולם ואירופה ויותר מ־100 מדליות בתחרויות גביע העולם ("לפני כמה שנים, כשעברנו את ה־100, הפסקתי לספור"). אין עוד מועדון בארץ עם הישגים כאלה, והם חריגים בייחוד לנוכח העובדה שמדובר בעיר קטנה, יהודית־ערבית, שכיום יש בה כ־23 אלף תושבים בסך הכל. בכל שנות המועדון התאמנו בו קרוב ל־1,500 ילדים, בני נוער וגם בוגרים, ועם השנים הם תפסו מקום נכבד יותר ויותר במפת הסיף העולמית, לא פרופורציונלי למקום שממנו הגיעו. השבוע שניים מהם, יונתן כהן ודב וילנסקי, היו חצי מנבחרת ישראל שהגיעה להישג היסטורי: מקום רביעי באליפות העולם לבוגרים. או ב־2021, למשל, כהן וניקול פייגין זכו במדליות זהב באליפות אירופה — שני אלופי אירופה מאותה עיר קטנה. וזה נמשך כבר שנים: ב־2011, לדוגמה, ארבע מתשע הסייפות המובילות באירופה היו של פרדמן.
"זה פנומנלי ברמה העולמית", מודה אוהד בלוה, ממאמני נבחרת ישראל בסיף. "יש אולי רק עוד מועדון אחד כזה באיזה יישוב קטן באסטוניה. יעקב הוא אימפריה שלא תיאמן בקדטים ובנוער (עד גיל 17 ועד גיל 20). הוא מצא את הנוסחה לבנות מדליסטים".
מה הנוסחה? מה יש בו?
"קודם כל, שליטה. הכל עובר דרכו. והוא מפוקס, חדור מטרה, דוחף, סקרן, אבהי, יש לו חריצות אינסופית, הוא לא מבזבז זמן על שטויות, והוא יודע לגייס אנשים, להיות אבן שואבת לילדי העיר. המסר שלו הוא: 'אני מצוין. רוצים להיות זוהרים? תהיו איתי'. וזה עובד. הוא בנה שם שיטה".
"לאלופים לא צריך לשבת ולחכות. צריך להביא אותם, מבית הספר או מהרחוב. אם אני בחנות ורואה ילד שנראה כמו ספורטאי, אני מזמין אותו. אפילו ילד שעומד מחוץ לבית הספר עם סיגריה"
6 צפייה בגלריה
דב וילנסקי מול מתחרה מאוקראינה, השבוע באליפות העולם בהונג קונג. "מכל העולם באים לראות אותו מסייף", אומר פרדמן
(צילום: Bizzi Team)
הדרך: אוסף של אילוצים
"לא חשבתי שזה יהפוך לקריירה. רק רציתי להיות מהנדס מכונות".
-יעקב פרדמן, מאמן
היישוב הקטן באסטוניה שהוזכר לעיל כיכב בסרט "הסייף" (2015), שהיה מועמד לפרס גלובוס הזהב. הוא מתאר את קורותיו של אנדל נליס (Nelis), שברח מהמשטרה החשאית של סטלין לעיירה הקטנה האפסלו והקים בה מועדון סיף שהתבסס על יתומי מלחמה והצמיח אלופים אולימפיים ואלופי עולם. פרדמן מכיר את הסיפור, ואת הלן נליס, שממשיכה את דרכו של אביה, "בגיל פנסיה היא מסתובבת בתחרויות בכל העולם, נוסעת לאמריקה, יפן, ברזיל, לא ייאמן".
קווי הדמיון בין משפחת נליס לפרדמן חדים וברורים: לא רק היכולת לבנות מצוינות בפריפריה, כמעט בלי תנאים — אלא גם הפנייה לספורט באופן כללי ולסיף באופן ספציפי כדי לברוח מצרות אחרות. "אבא שלי היה חייט שבמלחמת העולם השנייה ערק מהצבא הפולני וברח לרוסיה, שם הכיר את אמא שלי, ילידת בלארוס", מספר פרדמן. "היינו ארבעה ילדים, בבית קטן, 36 מ"ר, אבא לא הצליח ללמוד רוסית, ההורים דיברו יידיש, ואמא כל הזמן אמרה: 'אם לא תלמדו תהיו כמו אבא שלכם, תעבדו מהבוקר עד הלילה'". אז פרדמן למד הנדסת מכונות, התקדם לתואר שני, קיווה לעשות דוקטורט. "הייתי מרצה להידראוליקה באוניברסיטה בפולאצק (עיר גדולה בצפון בלארוס), אבל כשרציתי להמשיך לתואר שלישי הסבירו לי: 'יעקב, אין סיכוי, לא מקבלים עכשיו יהודים'. הבנתי שנתקעתי".
היעדרו של אופק מקצועי שלח את פרדמן לתחביב שגילה בסמסטר הראשון ללימודיו. "אמרו לנו אז: אתם צריכים לרוץ 3 ק"מ בחוץ, או לבוא לשיעור סיף בערב. בחוץ היה חורף, גשם, כמעט 0 מעלות, אז כל ה־150 סטודנטים הגיעו לסיף. אבל אחרי שבוע נשארנו רק ארבעה. אהבתי את זה, קלטתי את הספורט מהר — הוא חכם כמו שחמט. צריך הרבה תכנון, למשל אם אתה מזמין את היריב להתקיף אותך אתה צריך לתכנן את ההגנה, אם אתה תוקף צריך לתכנן את הטיימינג, את הרימויים (מונח המתייחס להטעיות של היריב — דב"נ), לחשוב מהר, הכל קורה תוך כמה שניות, והכי חשוב זה האופי".
פרדמן המשיך בתחביב, אפילו השתתף בתחרויות קטנות, ואז, ב־1980, כשהבין שהוא לא יכול להתקדם לתואר שלישי, "בדיוק פתחו בעיר מועדון סיף וחיפשו מאמנים. הבנתי שאני יכול להרוויח שם קצת יותר מבאוניברסיטה". הוא עשה קורס מאמנים, התחיל לעבוד במועדון המקומי, הכיר שם את אינה, אחת הספורטאיות שאימן, ונישא לה, ואפילו התקדם להיות מאמן נבחרת הקדטים (עד גיל 17) של בלארוס. הוא לא תכנן את הקריירה הזאת, אבל היא איפשרה לו לחיות, עד שכבר נהיה קשה מדי לחיות. "ברית המועצות התפוררה, המצב היה כל כך גרוע, לא היה לנו אוכל, היה מסוכן לצאת מהבית בערב", אומר פרדמן, ומוסיף בצער: "וסיף כבר לא עניין אף אחד".
מה עשיתם?
"הבנו שאין שם עתיד, לא לנו ולא לבנות שלנו, שהיו בנות 4 ושנה. אז עלינו".
6 צפייה בגלריה
פרדמן בן ה־25 בשנה שבה התחיל לאמן בפולאצק, בלארוס. "אחרי שאמרו לי שלא מקבלים יהודים לתואר שלישי, הבנתי שבסיף אני יכול להרוויח יותר מבאוניברסיטה"
(צילום: באדיבות המרואיין)
ב־1990 הם הגיעו לארץ, לקריית אתא, לקרוואן שבו חיו ארבעתם, וגם אמא של אשתו, וגם בן אחותו של פרדמן, מרק צפילביץ'. "סייף מצטיין שאימנתי מילדות, היה אלוף בלארוס". פרדמן היה אז בן 35, אשתו אינה בת 25. שני מהנדסים, מהגרים. אבל בתחילת דרכם בארץ היא עבדה כמנקה, והוא כשומר בבית ספר. "שנתיים גרנו שישה אנשים בקרוואן הזה, של 40 מ"ר. היה קשה, אבל כמו לכולם".
בית הספר שבו עבד היה בעכו. ועכו היתה אז מרכז הסיף של ישראל, בזכות המאמן חיים חטואל ואחיו הספורטאים עטורי ההישגים יצחק ולידיה. ופרדמן העולה החדש השתלב בענף המקומי. הוא חזר להתחרות — "לקחתי את גביע המדינה ב־1991 וב־1992, שנה אחר כך הגעתי מקום שני" — וחזר לאמן.
"אימנתי אצל חטואל שלוש שנים. הדבר הכי טוב שקרה לי שם זה שלא היה אצלו שום רוסי, אז לא היתה לי ברירה אלא ללמוד עברית", מספר פרדמן. "והוא היה פנאט, כל כך משקיע. האולם היה קטן וישן, התנאים על הפנים, את בתוך חליפת סיוף ארוכה ועבה, עם מסכה, בחום הנורא של עכו בקיץ ובלי מזגנים, ובכל זאת — היו אצלו המון ילדים. כשביקרתי בבית שלו בפעם הראשונה, זה היה בית פרטי רגיל, אבל ליד הים, ולי הוא נראה כמו ארמון. חיים אמר לי: 'אם תצליח בסיף גם לך יהיה אותו הדבר. אם אתה מאמין, תתעקש ובסוף זה יגיע. אם לא, תמיד תוכל לעבוד במפעל'".
ספוילר: פרדמן לא הגיע לארמון ליד הים. אבל הוא גם לא עבד במפעל.
ההזדמנות הגיעה במקום שלידו עכו נראית כעיר מרכזית. "ב־1993 היה מבצע על דירות במעלות לעולים חדשים. ראיתי עיר כזאת קטנה, בלי רקע בסיף, והייתי בטוח שאני יכול לעשות שם משהו".
ואיך עשית?
"כשחיפשתי דירה במעלות נכנסתי לבית ההסתדרות שם, שאלתי אם יש ספורט בעיר. אמרו לי: 'יש כדורגל'. במקרה שמע את השיחה איתן ויינרייך, מאמן כדורסל שהיה פעיל ציבור, ושאל מי אני. הסברתי שאני בא מסיף, והוא אמר: 'אני לא מכיר, אבל זה מעניין. אני יכול לעזור לך'. הוא לקח אותי למנהל בית ספר אורט ואמר לו: 'מצאתי מאמן סיף ברחוב!'. אבל גם המנהל אמר: 'אני לא יודע מה זה סיף, זה נשמע מעניין, אבל אין לי כסף'. אמרתי: 'אני לא צריך כסף, אני רוצה להיכנס'. הוא אמר: 'אין לי מקום'. אמרתי: 'יש מקום, במקלט'. אחרי שבועיים קיבלתי ארבע שעות, פתחתי קבוצה שהתאמנה פעמיים בשבוע. פעמיים בשבוע זה חלטורה! הרווחתי 220 שקל בחודש".
ממה חיית בינתיים?
"עבדתי כמדריך בחדרי כושר, בין השאר בפנימייה שהיו בה עולים. כשהם ראו את ציוד הסיף בבגאז' שלי הם ביקשו שאאמן אותם. אחד מהם, סשה איבנוב, מאמן נבחרת הדֶּקֶר של ישראל (דקר הוא אחד משלושת הענפים בסיף, לצד רומח וחרב)".
בקיצור, אין פרנסה בסיף.
"גם כשקיבלנו אולם והיו אימונים כל יום — עדיין לא יכולתי להתפרנס מזה. עבדתי 20 שנה בתור מורה לספורט בבית ספר במעלות, וזה היה סיוט. במועדון כולם מתאמנים עם רצון, ואז בשיעורי הספורט אין רצון, אין משמעת, חוץ מכדורגל לא עניין את התלמידים כלום. אבל לא יכולתי לעזוב. זה מה שהייתי צריך לעשות כדי לעשות סיף במעלות, זה המחיר ששילמתי על החלום. ביום שהפסקתי להיות מורה הייתי באופוריה. יצאתי לפנסיה מוקדמת לפני עשור, ורק כמה שנים אחר כך התחלתי להתפרנס מסיף".
החלום שווה את המחיר?
"כן. החלום היה מדליות, והייתי מוכן לשלם על זה".
פרופ' אודי כרמי: "במעלות היה שילוב של היעדר גירויים - אין יותר מדי מה לעשות שם; אוכלוסייה שיודעת להוקיר את ענף הספורט הזה; ואת יעקב, שהצליח לגייס את כל הפוליטיקאים המקומיים"
6 צפייה בגלריה
פרדמן עם ראש עיריית מעלות שלמה בוחבוט (משמאל) וסייפי המועדון שניצחו באליפות ישראל לנוער, 2013. "בוחבוט הצליח למצוא לנו תקציבים"
(צילום: באדיבות המרואיין)
המקפצה: העלייה והעירייה
"כשמשוגע כמו יעקב מגיע לעיר שלנו, אנחנו מחזיקים אותו בכפפות של משי".
-יורי קוצ'ר, המשנה לראש עיריית מעלות־תרשיחא ומחזיק תיק הספורט
לא מספיק להיות משוגע. כדי לעשות סיף במעלות, פרדמן נדרש לעוד שני רכיבים משמעותיים. האחד הוא העלייה הרוסית. "לישראל הגיעו 87 מאמנים ושופטים ברמה בינלאומית", הוא מספר. "אבל המדינה החמיצה אותם. היה אפילו פרופסור שעלה, מישהו שלמדתי אצלו אימון. בארץ ראיתי אותו מסדר עגלות בסופרמרקט. אחרי חודשיים הוא חזר לרוסיה. אבל בזכות העלייה הענף קיבל דחיפה. הקבוצה הראשונה שפתחתי היתה של 20 ילדים עולים".
אם רכיב משמעותי אחד צמח מהשטח, מאנשים כמוהו שפרדמן אסף סביבו, הרכיב השני הגיע מלמעלה. "כל ראשי העיר, משלמה בוחבוט, דרך הסגן יורי קוצ'ר ועד מוטי בן דוד, ראש העירייה הנוכחי, תמיד תמכו בנו. בזה תמיד היה לי מזל. בוחבוט אמר עליי: 'זה משוגע שאי אפשר לעצור' — ומצא לנו תקציב. לא רק לפעילות ולאולם, שהשיפוץ שלו עלה מיליון שקל. כשביקרתי בשבדיה ראיתי שם מועדון עם אכסניה צמודה, ורציתי כזה גם. בוחבוט הצליח לדאוג גם לזה, עוד מיליון שקל, וכבר 17 שנה יש לנו אכסניה שבמשך שנים איפשרה לנו לארח קרוב ל־20 תחרויות בינלאומיות, וגם מחנות אימונים של נבחרת ישראל".
"כל מה שיעקב רוצה יש לו", אומר יורי קוצ'ר, המשנה לראש העירייה. "אולם ללא עלות, ציוד ברמה בינלאומית, האכסניה". בסך הכל העירייה משקיעה כ־100 אלף שקל בשנה, "ויש גם כסף שמגיע מהמדינה, בזכות ההישגים, ומתרומות. אנחנו גאים בהישגים, זו גאווה לעיר ולמדינה, הסיף הוא היהלום שלנו, בזכות יעקב. כל פעם שזוכים במדליות אנחנו תולים שלטי רחוב שחוגגים את הגיבורים המקומיים, וזה משפיע על כל שאר הסייפים, הם רואים את השלטים, רוצים להיות שם גם ומקבלים השראה. ולא רק הסייפים, זו השראה לכל הילדים וההורים".
אז למה אין במועדון עוד ילדים?
"אנחנו רוצים עוד, אבל יעקב מקפיד שיהיו כ־60 סייפים בשנה כדי שהרמה לא תיפול".
המעטפת העירונית נועדה גם לאפשר לצרף למועדון ילדים שלא בהכרח יכלו להרשות זאת לעצמם. "אנחנו מסבסדים את כל הילדים", אומר עידן כפיר, מנכ"ל העמותה לספורט הישגי בעיר. "בכל מקום אחר הורים נדרשים לשלם גם אלפי שקלים בחודש על אימונים אישיים, למשל. אצלנו סייף יכול להגיע ל־18 אימונים בשבוע, קבוצתיים ואישיים, ולשלם רק 350 שקל בחודש. זה סכום מגוחך".
פרדמן לא צעיר, והשאלה מה יהיה כשיפרוש מעסיקה את אנשי מעלות. "נעשה את כל המאמצים כדי לא לשחרר אותו עד 120", צוחק קוצ'ר. "באמת נתנו לו הכל. בעיריות אחרות אתה צריך להילחם, פה יעקב פותח דלת ומקבל מה שהוא צריך. יש במועדון מאמנים טובים מאוד, אבל אנחנו מפחדים מהיום שאחרי יעקב".
"אני לא גובה כסף על אימונים אישיים, שלא יהיה ילד שלא יכול להתאמן בגלל כסף. בבחירה בין כסף לחלום, מדליות, אני בוחר בחלום. מה ייתן לי להרוויח עוד 180 שקל? אני לא צריך עוד אוטו או עוד בית"
6 צפייה בגלריה
ניקול פייגין חוגגת ניצחון בקרב באליפות העולם 2022. "בשיעור ספורט בבית הספר יעקב הסתכל מי נראה הכי מהיר, מי נראה משוגע קצת, ואמר לו: 'בוא לסיף'. ככה הוא הגיע אליי"
(צילום: Bizzi Team)
השיטה: איתור, השקעה, התאמה
"עד היום כשקורה משהו בחיים שלי, לפני ההורים – אני קודם כל מתקשרת ליעקב"
-ניקול פייגין, סייפת בינלאומית
את האלופה הבינלאומית הראשונה שלו פרדמן הצמיח בבית. "ב־2000, באליפות העולם לנוער בשיקגו, הבת שלי אנסטסיה הביאה ארד, מדליה ראשונה של המועדון בתחרות בינלאומית. היא היתה אז בת 14. גם אחותה הצעירה אלינה היתה ספורטאית מצטיינת, מקום שישי באליפות אירופה לנוער, ושתיהן בזכות הסיף קיבלו מלגות ללימודים בארצות הברית. שתיהן התחתנו שם עם סייפים, ולשתיהן יש מועדוני סיף, בניו ג'רזי".
ואת האלופים האחרים איפה מצאת?
"אני אומר למאמנים שלי — לאלופים לא צריך לשבת ולחכות. צריך להביא אותם מבית הספר או מהרחוב".
מה זה אומר?
"אני יוצא לחנות, רואה ילד או ילדה שנראים כמו ספורטאים, עם אמא גבוהה (בסיף דקר יש יתרון לגובה — דב"נ) — אני מזמין אותו. אני הולך לשיעורי ספורט בבתי ספר ורואה איך ילד משחק כדורגל או כדורסל — אני יודע אם להזמין אותו. אפילו ילד שעומד מחוץ לבית הספר עם סיגריה. אף פעם לא הייתי פסיבי, יושב ומחכה שמישהו מתאים יבוא. היתה לי אמביציה להביא מדליות, ו־80% מהמדליסטים היו סייפים שהלכתי, מצאתי, שכנעתי. ככה למשל ראיתי את ניקול, ישר רואים שהיא פייטרית".
"כשהייתי בת 10 היה לנו שיעור ספורט בבית ספר. עשינו תחרות ספרינטים, יעקב הסתכל מי נראה הכי מהיר, מי נראה משוגע קצת, ואמר לו: 'בוא לסיף'. ככה הוא הגיע אליי", מספרת ניקול פייגין (23), אלופת ישראל הטרייה, סגנית אלופת העולם לנוער ב־2022, שמחזיקה גם במדליית זהב קבוצתית באותה אליפות, במדליית ארד באליפות העולם ב־2023 ובמדליית כסף באליפות אירופה באותה השנה.
פייגין מדגימה את השלב שמגיע אחרי האיתור — שלב החיבוק. המועדון כבית, ופרדמן כאבא. "ניקול ממש גדלה אצלי", הוא מספר. "ההורים שלה נפרדו ומגיל 10 היא כאן, לפני בית ספר, אחרי בית ספר, במקום בית ספר, כל הזמן באולם. היא ראתה אותי הרבה יותר מאת ההורים שלה". ופייגין משלימה את התמונה: "ההורים שלי עבדו עד מאוחר, אז יעקב היה לוקח ומחזיר אותי לאימונים. הוא היה מאמן אותי בשבתות וחגים, לא היתה פעם שביקשתי אימון אישי והוא לא הסכים, ועוד התגמש איתי כדי שיתאים לי בשעות. בתיכון הוא היה עושה לי אימונים ב־7 בבוקר, היתה לי שעת אפס של סיף. והמועדון הוא כמו חדר כושר שתמיד פתוח, תמיד יש פה אנשים, את באה, יש פה אוכל במקרר ומיקרו, יושבים, אוכלים, עושים שיעורי בית, מתאמנים, את עושה כמה קרבות שבא לך והולכת. אפילו חוגגים פה ביחד בחגים. זה כמו משפחה".
"יש אנשים שאני איתם פה מגיל 6. כולם פה באותו ראש, אנחנו תמיד יחד, יחד ביומיום, יחד בתחרויות בחו"ל, יחד בחגים", מספרת אלכסנדרה (סשה) קרביץ (18), שכבר בגיל 13 זכתה במדליית כסף באליפות אירופה, בגיל 14 הגיעה למקום ראשון בגביע העולם, לפני שנה קטפה את הארד באליפות העולם והשנה הגיעה שנייה בגביע אירופה. "יעקב גידל אותי, הוא לא רק הסיע לאימונים, הוא גם היה בודק את שיעורי הבית, מה אני לומדת, מה עשיתי במשך היום, מה אכלתי".
לגבי ההסעות לאימונים, נוהג שגור אצל פרדמן, הוא מסביר ש"רק ככה אפשר להצליח". אבל זה רק חלק קטן, טכני, במאמץ הכולל להצטיין. ההכלה, התחושה, חשובות הרבה יותר. "כשהייתי מתעצבנת הייתי מפרקת את הכעס על הדלת של הלוקר שלי ושוברת אותה", מספרת פייגין. "יעקב לא זרק אותי מהאימון. בכל פעם הוא פשוט היה מגיע בשקט עם מברג, מתקן את הדלת ומחזיר אותה למקום, עד שפעם אחת הוא פשוט פירק את הדלת וזרק אותה".
תחושת הבית כרוכה גם בעובדה שפרדמן כמעט כל הזמן שם, ידו בכל — בפסיכולוגיה, בפיזיולוגיה, בפרוצדורות, במגעים הרופפים ובברגים הקטנים בקצה הדקר שצריך לחזק — ותחושת ההורות מתחזקת באימונים האישיים שהוא מעניק. "כל החיים שלי סביב המועדון", הוא מסביר. "בבוקר אני כאן ב־8, לתקן ציוד, בעצמי, ואז אימונים אישיים, הפסקת צהריים בבית — אני גר שלוש דקות נסיעה מהמועדון — ומ־3 אחר הצהריים עד 9 בערב אני שוב פה, כל הזמן".
אתה כבר מעסיק שלושה מאמנים, אז למה אתה ממשיך לאמן בעצמך, בעיקר באימונים אישיים?
"כי אני אוהב את זה, וזה חשוב. יש פה מאמנים מצוינים שגם הם מעניקים אימונים אישיים, ואני מאמן באופן אישי אם אני רואה פוטנציאל להישגים, את הילדים שגם רוצים וגם יכולים".
זה לא מייצר מעמדות במועדון? מי שמקבלים אימונים ממך ומי שלא?
"אני מאמן לפעמים גם ילדים שלא יעשו מדליה, כאלה שזה יכול לבנות להם את הביטחון העצמי, לגרום להם להילחם. גם עם הבת הקטנה שלי זה היה ככה, דרך הסיף היא התקדמה בחיים וקיבלה ביטחון".
לא כולם יכולים להרשות לעצמם אימונים אישיים.
"זה לא עולה כסף. אני לא מסכים שהילדים ישלמו על אימונים אישיים. בארצות הברית הייתי יכול לקבל 100 דולר על 20 דקות, גם בארץ לוקחים על זה כסף (70 עד 200 שקל לאימון — דב"נ). אצלנו זה בחינם".
למה?
"כי אם יש לי ילד שיכול להגיע להישגים ואני רוצה לתת לו שיעור פעמיים ביום, אני לא רוצה שיום אחד הוא יבוא ויגיד 'אני לא יכול להגיע היום, אין לי כסף'. אם אני צריך לבחור בין כסף לחלום שלי, מדליות, אני כל הזמן בוחר בחלום. בשבילי להגיע לפודיום ולשמוע את ההמנון זה תמיד היה הכי חשוב, והתפיסה תמיד היתה — אחר כך הכסף כבר יגיע. מה ייתן לי להרוויח עוד 180 שקל? אני לא צריך עוד אוטו או עוד בית".
6 צפייה בגלריה
פרדמן עם אלכסנדרה קרביץ באליפות העולם, יולי 2025. "יעקב גידל אותי, הסיע לאימונים, היה בודק את שיעורי הבית, מה אני לומדת, מה עשיתי, מה אכלתי"
(צילום: Luca Pagliaricci/Bizzi Team)
הגישה הזאת מאפשרת צמיחה של ספורטאים גם ממשפחות עם יותר קשיים כלכליים. פרדמן מספר על אמילי שטפנוב, אלופת אירופה עד גיל 17, חברה בנבחרת ישראל, רק בת 15, שהגיעה כי "אמא שלה עבדה עם אשתי במפעל. בגיל 5 הביאו אותה לאולם, סגורה וביישנית מאוד, ומגיל 11 היא כבר נוסעת לתחרויות בחו"ל. ההורים משקיעים את כל מה שיש להם בסיף שלה. יש משפחות שאין להן בעיה של כסף אבל מתלוננות שהציוד יקר, אבל ההורים של אמילי תמיד אמרו: 'לא יהיה לנו לחם, אבל היא תצא לתחרות'. והיא יוצאת עם הציוד הכי טוב". המועדון ונותני חסות עוזרים בעניין הציוד ללא מעט סייפים, כי אכן מדובר בעניין יקר: חליפה עולה כ־500 יורו, מסכה כ־150, להב כ־200, ומחליפים להבים בממוצע ארבע פעמים בשנה (אבל יונתן כהן, למשל, גומר 12 להבים בשנה).
אחרי האיתור המדויק של בעלי פוטנציאל, אחרי השילוב שלהם במועדון עם השקעה גדולה ואימונים רבים, מגיע הרובד הנוסף בשיטת פרדמן: התפירה המדויקת לכל אחד מהמתאמנים. יש מאמני סיף שנוטים "ליישר" את הספורטאים לפי "איך שסייף צריך להיות". במעלות לא מאמינים בזה. "קחי למשל את שלושת האחים המדליסטיים לבית כהן, יונתן, מיכל וגילעד", מדגים אוהד בלוה מנבחרת ישראל. "שלושתם גבוהים, שלושתם שמאליים, אבל יעקב נתן לכל אחד מהם להתפתח בצורה שונה. יונתן, מבחינת התנועה, הוא מחונן, הוא מרחף על המסלול". ויונתן עצמו מסביר: "מאז שאני ילד יעקב לימד אותי לזוז כך שאי אפשר לדעת אם אני מכין הגנה או התקפה".
ובקיצור, כל סייף מקבל אימונים אחרים. "אני בונה אותם לפי האישיות ולפי הטמפרמנט שלהם, אני לא מכופף מישהו לטובת השיטה", אומר פרדמן. "באימונים של ניקול אנחנו מדברים המון על איך לבנות מהלך. באימונים של סשה אין דיבורים; היא אומרת 'אל תסביר לי, אני לא זוכרת כלום', אז אנחנו לא מדברים, רק עובדים, הכל אצלה אינסטינקטים, איך שהיא מרגישה את הקרב — לא ראיתי דבר כזה אצל אף אחד, אינסטינקטים של חיה.
"או דב וילנסקי. הוא הגיע למועדון כילד, נכנס לחדר הציוד, והוא שמאלי, אבל הוא לקח דקר עם ידית ימין, החזיק ביד ימין ומאז ועד היום הוא מחזיק אותה כמו מחבת. העמידה שלו מוזרה, נראית מנוגדת לכל החוקים. והוא אחד הסייפים הכי טובים שלי. לפני שנתיים, בגיל 20, הוא הגיע להיות אלוף אירופה".
והוא דתי. איך זה הסתדר עם התחרויות בשבת?
"הוא ממשפחה דתית מניו יורק. בגיל 7 הוא נכנס לאולם, קטן כזה, עם ציצית וכיפה. הוא אמר שהוא לא יכול לסייף בתחרויות בשבת אז לא כל כך התייחסתי אליו, לא ראיתי טעם לעבוד. שבע שנים הוא הסתובב באולם, לא נתתי לו אימונים אישיים אבל סייפתי איתו וראיתי שהוא מיוחד לגמרי. בגיל 14 הוא בא ואמר לי: 'אני לא יכול להתחרות, אין טעם, אני פורש'. בדיוק היינו לפני תחרות בחו"ל שהיתה דווקא בימי חול, אז אמרתי לו: 'תצא לתחרות הזאת, שתהיה לך לפחות תחרות בינלאומית אחת לפני שאתה פורש, תהנה, תחזור, ואז נדבר'. הוא לקח מקום חמישי. מאמנים זרים שראו אותו שם אמרו לי: 'איך הוא מסייף! זה משהו מיוחד!'.
"כשדב חזר מהתחרות הוא אמר שהוא רוצה להמשיך. בתחרויות הראשונות בשבת הוא שכר דירה במרחק הליכה מהאולם, אסור היה לו לסחוב את התיק עם הציוד אז אני סחבתי אותו, אחרי כל קרב כשצריך לחתום על התוצאה אני חתמתי במקומו, והוא היה חוזר הביתה ברכבת רק אחרי צאת שבת, מגיע ב־12 בלילה לנהריה ומשם למעלות. אחרי שנתיים הוא התייעץ עם יובל פרייליך (סייף אולימפי מבית דתי), והתחיל לסייף בשבת. ועד היום מכל העולם באים לראות אותו מסייף".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
6 צפייה בגלריה
הנבחרת הישראלית באליפות העולם, השבוע בהונג קונג: דב וילנסקי (מימין), אלון שריד, יונתן מסיקה ויונתן כהן. "נבחרת הבוגרים כיום היא החזקה בהיסטוריה של ישראל", אומר פרדמן
(צילום: Luca Pagliaricci/Bizzi Team)
הערך המוסף: קהילה שהיא בועה
"יש לנו כבר קבוצה של הורים שמתאמנים. אני קוראת לה 'סאדו מאזו קלאב' — בגלל הסימנים הכחולים של הדקירות".
-אירה קרביץ, אמה של סייפת ומתאמנת בעצמה
אז כן, במועדון היו במשך השנים גם ילדים דתיים. ויש סייפת ערבייה־נוצרייה, וסייפת דרוזית. אבל הבסיס הוא זה שאיתו יצא פרדמן לדרך — עולים מרוסיה, והיום בעיקר ילדיהם. "זה מועדון אתני", אומר פרופ' אודי כרמי. הוא היסטוריון ספורט, דקאן הסטודנטים באוניברסיטת תל־חי, ולשעבר אלוף ישראל בענף הרומח בסיף וגם מאמן. לפני עשר שנים הוא טבע את המונח המדובר במאמר "מועדון ספורט אתני — מועדון הסיוף במעלות כמקרה חקר", שפורסם בכתב העת "סוגיות חברתיות בישראל".
מה זה אומר "מועדון ספורט אתני"?
"זה מועדון שיוצר מובלעת תרבותית שמשמרת דפוסים של משמעת, מקצועיות, מחויבות ומסירות שמגיעים מברית המועצות. יש למועדון זיקה רוסית, יש בו בועה של הנורמות האלה, אבל הסייפים מגוונים יותר, וזה תורם למועדון מבחינה חברתית".
הזיקה הרוסית היא סוד הכוח של המקום?
"חלק ממנו. מובלעת כזאת יכולה להתקיים רק בקרב אוכלוסייה שמוקירה ומעריכה את הערכים האלה, שמכירה את הענף, שהיה אז לא פופולרי בישראל. ילדים נשלחו למועדון לא רק כדי להגיע להישגים, אלא גם כדי להתחנך בו. רואים תופעה דומה בענפים נוספים — הרמת משקולות, היאבקות, אגרוף וכמובן התעמלות אמנותית. זה ענף שהתחיל עם גרעין סובייטי, אבל משך גם ילדות למשפחות ותיקות".
מקור אחר להצלחת המועדון, הוא אומר, הוא דווקא המיקום שלו. "מועדונים חזקים נוטים יותר לצמוח בערים גדולות, אבל במעלות היה שילוב של היעדר גירויים אחרים — אין יותר מדי מה לעשות שם; אוכלוסייה שיודעת להוקיר את ענף הספורט הזה; וכאמור את יעקב, שאין לו חיים חוץ מהסיף, ושהצליח לגייס את כל הפוליטיקאים המקומיים לעניין. כשרואים הישגים כמו של המועדון תמיד צריך לחפש את המאמן, זה מתחיל ונגמר במשוגע לעניין".
האוכלוסייה שיודעת להוקיר את הענף בנתה סביבו קהילה. או שמא המועדון הוא שמשך אותה באמצעות הקהילה. "צריך לגייס את ההורים", מסביר פרדמן את הרציונל. "ראיתי את זה במועדון ביוסטון — אחרי שנגמר החוג של הילדים, ההורים מגיעים להתאמן, ואז יוצאים יחד לבירה. אווירה כל כך מיוחדת, ממש כמו משפחה. כשחזרתי לארץ פתחנו גם אנחנו קבוצת הורים, והיא פועלת כבר שמונה שנים, עם 20-15 משתתפים".
אחת מהן היא אירה קרביץ, אמא של אלכסנדרה. "באנו למועדון כדי להביא את הילדים לאימון", היא מספרת. "ראינו איך זה עובד, את האווירה, את הספורט עצמו, שהוא מעניין ויפה, אז ניסינו גם אנחנו, נהיה לנו קלאב של וטרנים. גם מבחינתנו זה כמו משפחה".
ויש גם משפחות אמיתיות שמגיעות לשם. כמה אחים שמתאמנים במקביל הם לא עניין נדיר. הבולטים שבהם כרגע הם האחים כהן ממושב חוסן. יונתן (23) הוא אחת התקוות האולימפיות של ישראל בענף, שכבר קטף זהב בגביע העולם לנוער, היה מדורג במקום 13 בעולם וכיום מתאמן במועדון מוביל במילאנו. מיכל (20) הגיעה להיות השלישית באירופה, וכיום משרתת בצבא. גילעד (17) הגיע עד כה למקום החמישי באירופה ולקח זהב בתחרות הקבוצתית באליפות אירופה.
"במושב שלנו אין יותר מדי אופציות לחוגים, כמו במרכז. אי אפשר לקפוץ לים, אפשר רק לטייל או לשבת בחצר עם חברים ולא לעשות כלום כל היום", מספר יונתן. "אז מילדות אבא שלי אמר: 'צריך שתהיה לך מסגרת. לא אכפת לי אם זה יהיה נגינה או ספורט'. הוא לא חשב שאהפוך לספורטאי מקצועי".
לא במקרה האפשרויות שעלו הן נגינה או ספורט — האב נגן סקסופון חובב, האם ספורטאית לשעבר. "עוד לפני שהילדים נולדו בן זוגי אמר שהם יהיו מוזיקאים", מספרת האם ענת, שהיתה שחקנית כדורעף וכדורשת. "אמרתי לו: 'שכח מזה, הם יהיו ספורטאים'. מבחינתי הערכים, הגישה, ההעצמה שספורט נותן לילדים — זה ה־מקום לרכוש בו כישורים לחיים".
אחרי שיונתן התחיל, מיכל הצטרפה. "היא הגיעה כשאספנו את יונתן מאימון, יעקב ראה אותה, אמר: 'בואי רגע', ועשה לה אימון קצר. היא היתה בת 7, אולי 8, והוא אמר לנו שאנחנו חייבים להביא אותה למועדון. היא לא רצתה, שיחדנו אותה כדי שתגיע, והיא התחילה לצבור הישגים. עכשיו היא בקורס מדריכות צניחה, זו הכשרה קשה מאוד אבל היא צולחת אותה כי היא התחשלה בסיף".
אחרי שני אחיו הגדולים היה אך טבעי שגילעד יצטרף, והגובה שלו — 1.96 מ' — מעניק לו יתרון משמעותי בדקר ומסמן אותו כאחד הכישרונות המבטיחים בענף. בגביע המדינה באפריל גילעד הגיע שני ויונתן שלישי, באליפות הארץ ביוני הם התחלפו במיקום על הפודיום; הם עוד לא סייפו זה מול זה, והאם אומרת: "אני ממש לא מחכה לרגע שזה יקרה".
"אם אתה רציני ועם כישרון יעקב יעשה הכל כדי שתצליח, הוא רוצה את זה לא פחות ממך", אומר גילעד. וענת משלימה: "הילדים מקבלים פה כל מה שהם צריכים, באהבה, בכמויות וללא תשלום. הוא תמיד ירים את הסייפים, לא יצחק עליהם או ישפיל אותם. כשיונתן היה מנצח בתחרויות הוא היה אומר: 'זה בשביל החיוך של יעקב'. כשמאמינים בך ככה — זה נותן לך כנפיים".
אוהד בלוה: "להגיע מהכפר להישג אולימפי זה הכי רומנטי שיש, אבל זה לא יקרה בלי לעבור דרך הממסד, שמציע מעטפת שלמה. יעקב לא רוצה להתחבר לזה. מנהיגים הם דמויות מורכבות"
העתיד: בין הגירה לאולימפיאדה
"בגילים בוגרים יעקב מעודד את הסייפים להמשיך לקריירות אקדמיות בארצות הברית. זה הופך את ההצטיינות בסיף לגשר לחיים טובים יותר אחר כך".
-פרופ' אודי כרמי, היסטוריון וחוקר ספורט
הכנפיים שפרדמן נותן לילדי המועדון אמורות לקחת אותם רחוק לא רק בענף. כך למשל, שבע מהסייפות ש"גידל" המשיכו ללימודים בארצות הברית; עד כה רק אחת מהן שבה לארץ. השאר — כמעט כולן כבר בשנות השלושים והארבעים לחייהן — בנו את חייהן מעבר לים.
"אין כסף בסיוף בארץ, אבל בארצות הברית אפשר לקבל מלגת ספורטאי מצטיין, ויעקב מעודד את זה כדי שהם יוכלו לממן את עצמם", מסביר פרופ' כרמי. "גם המשפחות מגויסות לזה, נפרדות באהבה מהילדים, ויעקב נשאר בלי ספורטאים בוגרים. זה לא שהם לא יכולים, הם לא רוצים. ההצלחה שלהם בענף היא כרטיס היציאה מהפריפריה החברתית, הגיאוגרפית והכלכלית".
פייגין, למשל, קיבלה מלגה לאוניברסיטת סנט ג'ונס בניו יורק, ועושה תואר בכלכלה. "היא לא כל כך רצתה, ושכנעתי אותה", מספר פרדמן. "היא החליטה, היתה חזקה, אבל ברגע שירדה מהמטוס התקשרה אליי בוכה. אני מבין אותה — פתאום היא שם, בלי משפחה, בלי אף אחד. היא היתה אצל הבת שלי כמה ימים, זה הרגיע אותה, ועכשיו היא כבר לא מצטערת שהיא שם. הרבה ספורטאים שלי נשארו בארצות הברית, כי בארץ אי אפשר להתפרנס מסיף. שם אם אתה בעלים של מועדון, אתה יכול לחיות מזה".
ומה עם המחיר? לא קל להיות ספורטאים מגיל צעיר, כמעט בלי חיים.
"אני לא מסכים. גם הבנות שלי היו אומרות לי: 'אין לנו חיים, אין לנו ילדות, אנחנו כל הזמן בסיף'. גם לטיולים שנתיים הן לא יצאו כי היו בהכנות לאליפות העולם. אבל הנה, היום, ובזכות הסיף, הן אחרי לימודים בארצות הברית, יש להן השכלה, יש להן מקצוע, והן היו בכל העולם. לאנשים מתל אביב אולי אין בעיה לטוס, אבל למי שגרים במעלות יש. אמילי היתה השנה 14 פעמים בחו"ל, במלונות, עם טיולים, אז איך אפשר להגיד שאין לה ילדות. איזה ילד שההורים שלו עובדים במפעל יכול להגיע לזה?".
ועדיין, איך אחרי שאתה מגדל אותם סביב השעון, מדבר כל הזמן על חלום ההישגים, אתה לא נשאר איתם לקריירה של בוגרים אלא שולח אותם לחו"ל, מסביר להם שעדיף שילמדו וירכשו מקצוע?
"יש לי אחריות לסייפים שלי. יונתן למשל עובד קשה, מוכן לסייף כל היום בלי הפסקה — ובגלל זה אני דואג לו. אני אומר לו: 'זה לא בסדר שאתה מתעסק רק עם סיף, זה לא בריא, לא שמים את כל הביצים בסל אחד, אין הבטחה שאתה זוכה באולימפיאדה ומקבל פרס של מיליון שקל. צריך ללמוד, צריך באלאנס. ואפשר להמשיך במקביל ללימודים ואחריהם. באסטוניה יש סייפת בת 46 שזכתה באליפות אירופה".
הגישה הזאת מובילה למתח מתמשך בין פרדמן לאיגוד הסיף, והיא לא היחידה. מחלוקת אחרת נוגעת לעובדה שכשסייפים מצטיינים שלו עוברים להתאמן במכון וינגייט, הוא לא מוכן להמשיך לאמן אותם. "שני אנשים שונים לא יכולים לאמן את אותו ספורטאי, כי לכל מאמן יש את הפילוסופיה שלו", הוא מסביר. "כבר ניסיתי את זה, זה יוצר קונפליקט אצל הספורטאי, זה לא בריא. ראיתי את זה עם דב, עם יונתן. והיום אני גם כבר לא טס לתחרויות בעולם עם כולם כמו פעם. כשהייתי צעיר לא היתה בעיה, אבל היום טיסות לארצות הברית, לסין, ליפן — אני כבר לא מוכן".
בענף מסתכלים על הדברים אחרת. דורון לויט, בעלי בית הספר לסיוף בתל אביב והמאמן של אלון שריד, תקווה אולימפית מובילה של ישראל, אומר ש"יש במעלות גאוות יחידה, יעקב אוהב את הסייפים שלו, אבל כשהם מגיעים לשלב של אימוני בוגרים קשה לו עם התחושה שנוגעים לו ביצירה. זה קשה לכל מאמן".
ומה עם החלום האולימפי? "להגיע מהכפר להישג אולימפי זה הכי רומנטי שיש", אומר אוהד בלוה, "אבל זה לא יקרה בלי לעבור דרך הממסד, שמציע מעטפת גדולה, מפותחת, הוליסטית, מאמני כושר, טיפול רגשי וכו'. ויעקב לא רוצה להתחבר למערכת הזאת ולשתף איתה פעולה. מנהיגים הם דמויות מורכבות".
"הרבה שנים אני לא מסתדר עם איגוד הסיף", מודה פרדמן. "במדליות אנחנו חזקים, אבל בפוליטיקה אנחנו חלשים. וחוץ מזה, כשיש מערכת שעובדת בשבילך יותר קל להגיע להישגים. לפני 15 שנה ביקשו שאבוא לאמן את נבחרת הבוגרים של רוסיה, ובהרבה כסף, אבל זה לא מעניין אותי. מעניין אותי להראות שאפילו ממקום קטן כמו מעלות אפשר להגיע למדליות".
ותראה סייפים שלך באולימפיאדת 2028?
"נבחרת הבנים הבוגרים היא הכי חזקה בהיסטוריה של ישראל. אלון שריד מתל אביב הוא כישרון גדול, אלוהים נגע בו, לנו יש שם את דב וילנסקי ואת יונתן כהן, שהם גם טאלנטים. כל אחד מהם יכול גם להגיע לאולימפיאדה בקטגוריית יחידים, אבל בעיקר בקטגוריה הקבוצתית יש מומנטום שעוד לא היה".
ואז תפרוש?
"אני לא רוצה לפרוש! כל ילד זה אתגר. אתמול מישהו הביא את הבת שלו, בת 11. האבא 1.90 מ', האמא 1.80, לשניהם יש רקע בספורט, הילדה זריזה ותחרותית. ככה אני מסתכל על הילדים, אני רואה ילד ואומר: 'נו, יש פה משהו שממש מעניין לבנות!'".
