מהניסיון האישי לחזון החברתי
מודלים לחיקוי הם המפתח לשינוי
בחופשות מבית הספר, פאדי עבוד היה הולך לעזור לאבא. הילד בן ה־10 היה מגיע עם אביו לנגרייה בנצרת, מתבונן, מסייע ולומד. "אבא שלי לא ידע קרוא וכתוב, אבל הוא ידע לחשב", הוא מספר כיום, ממרחק של כ־45 שנה. "הוא עשה הכל בראש, ידע למדוד זוויות, לתכנן רהיטים, לפתור בעיות הנדסיות מורכבות כמעט בלי נוסחאות ובלי מחשב. היום אני מבין שהוא היה יכול להיות מהנדס מצוין. פשוט לא היתה לו ההזדמנות".
עבוד, בניגוד לאביו, הצליח למצוא את ההזדמנות, ומאז מנסה לתת אותה לעוד ועוד אנשים. הוא למד הנדסת חשמל בטכניון, השתלב באינטל לפני כ־30 שנה, וכיום, בגיל 56, הוא מה שנקרא Fellow, דרגה טכנולוגית בחברה המקבילה לסגן נשיא. הוא מנהל מערך גלובלי של מאות מהנדסים, מוביל את אחד התחומים הקריטיים בפיתוח המעבדים של אינטל, אחראי לביצועים, בדגש על צריכת החשמל, של המעבדים, ונמצא בלב הניסיון של החברה לחזור לקדמת תעשיית השבבים העולמית. במקביל, כאחד מאנשי ההייטק הערבים הבכירים בישראל, הוא מהפעילים הבולטים להרחבת השילוב של האוכלוסייה הזאת בעולמות הטכנולוגיה.
הוא הגיע לזה כמעט במקרה. כילד, בתחילת שנות השמונים, ההייטק לא היה בסביבה, ודאי בחברה הערבית. עבוד כן ראה סביבו משכילים — רופאים, מורים, מהנדסי בניין — אבל בעיקר בעלי מלאכה. "לא היו לי מודלים טכנולוגיים לשאת אליהם עיניים", הוא מסביר בריאיון בלעדי, ראשון בחייו, ל"מוסף כלכליסט". "בעצמי הגעתי לטכנולוגיה במקרה — ובזכות כומר. למדתי בתיכון סנט ג'וזף, והכומר שניהל אותו החליט לפתוח מגמת אלקטרוניקה. כשאני חושב על זה היום אני מבין איזה חזון היה לו. זה היה ב־1983, מי בכלל חשב אז על אלקטרוניקה כמקצוע של העתיד?".
עבוד למד במחזור הראשון של המגמה, אהב את התחום והחליט להמשיך לטכניון. אביו הנגר ואמו הגננת לא כל כך ידעו לאן כל זה הולך. "לא היו דוגמאות לזה. המעטים בחברה שלנו שלמדו הנדסת חשמל נהיו מורים, או עזבו לחו"ל. לא היו דוגמאות אחרות. אז אבא שלי שאל אותי מה בכלל עושים עם הנדסת חשמל. לא היתה לי תשובה. אבל ההורים אמרו לי: 'תעשה מה שאתה חושב שנכון'. והיה להם חשוב שאלמד. הם תמכו בי בכל דרך, גם כלכלית, גם בלי לדעת מה עושים עם זה".
היעדר הדוגמאות ניכר גם בטכניון. במחזור של מאות סטודנטים להנדסת חשמל למדו לצדו רק עוד ארבעה ערבים. והוא נאבק כל הזמן. "זו היתה חוויה מטלטלת. הייתי יושב בהרצאות ולא מבין כמעט כלום. למדתי עברית בבית הספר אבל לא השתמשנו בה באמת, כל החיים התנהלו בערבית, ופתאום הכל בעברית. זה כך גם היום — הבן שלי לומד מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב ואני רואה שגם לו לא קל עם השפה, אבל הוא לפחות יכול לראות הרצאות באנגלית, ללמוד מיוטיוב, להשתמש ב־ChatGPT. לנו לא את כל זה".
ומה אתה עשית?
"ישבתי בספרייה של הטכניון וצפיתי בקלטות וידיאו של הקורסים שוב ושוב, כדי להבין".
השפה היתה קושי משמעותי, אבל לא היחיד. "בארבע שנים בטכניון לא היה לי אפילו חבר יהודי אחד. לא מתוך עוינות — פשוט כל אחד נשאר בתוך העולם שלו. חוץ מ'שלום' או 'בוקר טוב' לא באמת היה מישהו שישבתי איתו, דיברתי איתו או נוצר בינינו קשר. התחברתי לסטודנטים הערבים שלמדו איתי ולקהילה הערבית הקטנה שהיתה בטכניון. גם המצב הזה, לצערי, לא השתנה דרמטית, וגם הבן שלי חי במציאות די דומה".
בתחילת שנות התשעים, לקראת סיום הלימודים, עבוד ניסה להתקבל לאינטל. "ונכשלתי. אני יודע לומר שזו לא היתה גזענות, או רק גזענות — היה חסר לי ידע הנדסי. ולא ידעתי לעבור ריאיון עבודה. לא הרגשתי נוח בעברית, לא יכולתי להתבטא בחופשיות, לא הצלחתי לענות על השאלות. כשאמרו לי 'ספר על עצמך', לא ידעתי מה לעשות. בחיים לא סיפרתי על עצמי. בתרבות המערבית מצפים שתסביר במה אתה טוב ולמה כדאי לבחור בך, אבל אני באתי מתרבות שבה לא מתפארים במה שעשית, אצלנו זה פחות טבעי. ופתאום הייתי צריך לשווק את עצמי, ועוד בעברית".
אבל אז בכל זאת צץ רול מודל אחד, מישהו ששינה את מסלול חייו. הפעם לא כומר, אלא מהנדס, ערבי, שכבר עבד באינטל. "הוא הכין אותי לריאיון, כדי שאנסה שוב. הוא לא השלים לי את הידע ההנדסי החסר, אבל הוא לימד אותי לדבר, להציג את עצמי ואת הכישורים שלי. הוא אמר לי: 'הבעיה היא לא היכולות שלך, אלא שאתה פשוט לא יודע לשווק את עצמך'. המשפט הזה נשאר איתי מאז. התאמנתי איתו שוב ושוב, והוא עזר לי לצבור ביטחון. עשיתי ריאיון שני, והתקשרו אליי להגיד שעברתי. זה היה ב־1991. למחרת הגעתי למשרדי החברה בחיפה ואמרתי: 'באתי לעבוד'. אנשי הביטחון לא הבינו מה אני רוצה. אמרו לי: 'רגע, קודם צריך לשלוח לך הצעת עבודה, שכר, תנאי העסקה'. בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה", הוא צוחק. "מבחינתי — אם התקבלתי אני בא לעבוד".
"היום כ־60% מהסטודנטים הערבים להנדסה באוניברסיטאות המובילות הם נשים. אם הן ישתלבו בהייטק, יבנו קריירה ויגיעו לעצמאות כלכלית, זה יכול להיות מנוע השינוי המשמעותי ביותר של החברה הערבית"
3 צפייה בגלריה
עבוד בן ה־7 (מימין) על ברכי אמו מרים ולצד אביו פואד (שני משמאל). "אבא לא ידע קרוא וכתוב, אבל הוא ידע לחשב הכל בראש, למדוד, לתכנן, לפתור בעיות מורכבות. הוא היה יכול להיות מהנדס מצוין, פשוט לא היתה לו ההזדמנות"
(צילום: באדיבות המרואיין)
הקשיים שחווה בהשתלבות בתעשייה הובילו אותו לסייע במשך השנים לאחרים שביקשו לעשות זאת, וב־2016 גם הצטרף לצופן־תשבּיק, עמותה ערבית־יהודית שנוסדה בנצרת ב־2008 כדי לפתוח בפני ערבים הזדמנויות בעולם הטכנולוגיה, לעזור להם בלימודים ובמציאת עבודה, לבנות עוד ועוד רול מודלס ומנטורים, להרחיב את החלק שלהם בשגשוג הענף. כי זה, הוא מסביר, הוא אחד הדברים החשובים ביותר שבהם אפשר לעסוק כעת, ולכן הוא כיום גם יו"ר שותף של העמותה.
"שילוב של ערבים בהייטק הוא מפתח לשינוי משמעותי בחברה שלנו — ובישראל כולה. בארץ המפגש בין ערבים ליהודים הוא בדרך כלל בין נותני שירותים ללקוחות. בהייטק יש מפגש אמיתי, אתם קולגות, עובדים יחד על בעיות, נמצאים באותה רמה, בונים מערכת יחסים", הוא מסביר. "מעבר לכך, העבודה בחברות בינלאומיות חושפת אותך לעולם. אתה עובד עם אנשים מארצות שונות, מכיר תרבויות אחרות ומבין שיש מציאות רחבה הרבה יותר מהבועה שבה גדלת. זה משנה את הדרך שבה אנשים חושבים, מה שמשפיע על חייהם ועל החברה שבה הם חיים. אני חושב על זה בייחוד בהקשר של נשים — היום כ־60% מהסטודנטים הערבים להנדסה באוניברסיטאות המובילות הם נשים. אם הן ישתלבו בהייטק, יבנו קריירה ויגיעו לעצמאות כלכלית, זה יכול להיות מנוע השינוי המשמעותי ביותר של החברה הערבית. נשים מצליחות הופכות למודל לחיקוי, משנות את התא המשפחתי ומשפיעות על החברה כולה".
סוגיית המודלים לחיקוי חוזרת שוב ושוב גם כשמסתכלים על ההתמודדות של החברה הערבית עם האלימות הקשה. "הפשיעה היא הדבר שהכי מפחיד אותי. זה משהו שקורה כל יום. אני גר בנוף הגליל אבל כל המשפחה שלי בנצרת, הילדים שלי למדו שם, אני שם כמעט מדי יום, ואני כל הזמן דואג. גם אנשים שלא קשורים לכלום נפגעים, ואף אחד לא מטפל בבעיה. לפעמים אפילו יש תחושה שלא באמת רוצים לפתור אותה. וזה לא קשור רק במצב הכלכלי — כשהייתי צעיר המצב הכלכלי היה קשה יותר, ובכל זאת לא היתה פשיעה בהיקפים שאנחנו רואים היום. זה קורה בגלל ארגוני פשע, וזו אחריות המדינה להילחם בהם. אבל גם לנו יש אחריות ליצור לצעירים בחברה הערבית מודלים אחרים לחיקוי — חשוב שיראו שאפשר להצליח גם דרך לימודים, עבודה ויזמות, ולא רק דרך הכוח והכסף של ארגוני הפשע. זה חלק מהפתרון".
3 צפייה בגלריה
הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית ביפיע שליד נצרת, 2023. "כשהייתי צעיר המצב הכלכלי היה קשה יותר, ובכל זאת לא היתה פשיעה בהיקפים שאנחנו רואים היום"
(צילום: Ahmad Gharabli/AFP)
אין מספיק ערבים בהייטק
בגלל הערבים, בגלל המעסיקים, בגלל הממשלה, בגלל טראמפ
אז איך אפשר להגביר את שילוב הערבים בהייטק?
"קודם כל, התייחסנו כבר לעניין השפה, שהוא סוגיה חשובה ביותר. אם אנחנו רוצים שיותר סטודנטים ערבים יצליחו באוניברסיטאות, צריך לעזור להם עם העברית כבר בשנה הראשונה. זה יכול לעשות את כל ההבדל. בשנים הבאות זה כבר משתפר, אבל בשנה הראשונה קשה מאוד, רואים את זה בציונים של הסטודנטים הערבים. בשנה הראשונה הם לא פחות מוכשרים, אבל קשה להם עם השפה, ובשנה השלישית הם לא נהיו חכמים יותר, הם פשוט מבינים עברית יותר טוב".
מה קורה במעבר בין הלימודים לעבודה?
"הערבים הם כמעט חמישית מהסטודנטים במסלולים הטכנולוגיים — אבל רק כ־5% מהמהנדסים בהייטק, גם בחברות שנמצאות בצפון (נתוני הלמ"ס וה־OECD)".
בגלל גזענות?
"בגלל גזענות סמויה. אני בטוח שיש הרבה מהנדסים ערבים מצוינים שהיו יכולים להביא ערך עסקי אמיתי לחברות, אבל הם נתקלים בחסמים. חלק מהם נובעים מהטיות לא מודעות, וחלק אולי גם מודעות. הבעיה היא שלא תמיד עוצרים לשאול אם תהליך הגיוס באמת נותן להם הזדמנות הוגנת".
מה החסמים?
"הראשון הוא אותם כישורים רכים — לא הידע המקצועי אלא היכולת להתראיין, לבטא את עצמך ולהציג את היכולות שלך. הבוגרים יודעים לפתור בעיות, יודעים מתמטיקה, אבל כמוני, הם הולכים לאיבוד כשמבקשים מהם 'ספר על עצמך'. אני זוכר ראיונות שבהם מועמד יהודי דיבר על עצמו בביטחון, הציג את ההישגים שלו וסיפר סיפור מצוין. אחריו נכנס מועמד ערבי, שאולי עשה פי עשרה יותר אבל כמעט שלא דיבר על ההצלחות שלו כי מבחינתו זה נשמע כמו התרברבות. אם המנהל לא מבין את ההבדל התרבותי הזה, הוא עלול לחשוב בטעות שהמועמד הראשון טוב יותר. אז צריך להכין את המרואיינים, אבל גם את המראיינים, הם צריכים להבין שיושבים מולם אנשים מרקע אחר. אם מועמד פחות מדבר על עצמו זה לא אומר שהוא פחות מוכשר. בדיוק כמו שמנהל צריך להכיר את התרבות של עובדים מהודו או ממלזיה כדי להוציא מהם את המיטב, גם את התרבות שלנו צריך להכיר, אלא כדי לזהות טוב יותר כישרונות ולבנות צוות חזק יותר".
לכן אנשי צופן־תשביק עובדים גם מול חברות בולטות במשק וגם עם סטודנטים ובוגרים; הם מציעים הכשרות וקורסים, ליווי אישי ומנטורינג, נטוורקינג וקהילה, ושיתופי פעולה עם אנשי משאבי אנוש כדי להתאים את תהליכי הגיוס למועמדים ערבים. אבל הם לא דוגלים באפליה מתקנת.
בלא מעט מקומות ותחומים הוכח שאפליה מתקנת כן מסייעת להשתלבות. גם אם לתקופה זמנית היא מורידה רף קבלה, אחר כך הדברים מתיישרים.
"ועדיין, אני לא רוצה שיקבלו מישהו כי הוא ערבי. אני רוצה שיקבלו את המהנדס הכי טוב. הדרך היחידה היא מצוינות. ואם תתאים את התהליך למועמדים ערבים, לא תצטרך להוריד את הרף. להפך — תגלה אנשים מעולים שפשוט נפלו בדרך. עשינו את זה גם באינטל, ב־2018 הקמנו את פורום העובדים הערבים בחברה, ושאלו אותנו 'למה צריך אותו? הרי יש עובדים'. ואמרנו — 'כי צריך עוד. אתם מפספסים מאגר אדיר של מהנדסים מצוינים כי מערכת הגיוס בנויה לפי קודים תרבותיים שלא תמיד מתאימים להם. זה מה שצריך לשנות. אבל מעולם לא באנו להנהלה ואמרנו 'תקבלו עובדים ערבים כי זה הדבר הנכון לעשות'. באנו עם הטיעון העסקי — אל תפספסו עובדים טובים. וראינו במשך השנים שככל שיש יותר עובדים ערבים בחברה מסוימת, כך קל יותר לקלוט עובדים נוספים. המנהלים כבר מכירים את התרבות, מבינים שיש הבדלים באופן שבו אנשים מציגים את עצמם, ומפסיקים לפרש את ההבדלים האלה כחוסר ביטחון או כחוסר יכולת".
ומה לגבי הטיפוס במעלה חברות ההייטק? כמעט אין ערבים בצמרת.
"למדתי במשך השנים שרוב האנשים משתמשים אולי בחצי מהיכולות שלהם. אם נותנים להם אחריות, אם מאמינים בהם, הם מפתיעים. אבל יש אנשים שעדיין לא פשוט להם לקבל מנהל ארגון גדול שהוא ערבי. וצריך להגיד ביושר שיש גם חסם פנימי בחברה הערבית".
מה זה אומר?
"בתרבות המערבית מצפים ממך להגיד מה אתה רוצה, מצפים שתבקש קידום. בתרבות שבה אני גדלתי אתה לוקח את מה שנותנים לך, עובד קשה ומאמין שהמנהלים יראו לבד מה אתה שווה. הרבה עובדים ערבים לא מבקשים קידום, לא כי הם לא רוצים, אלא כי זה פשוט לא טבעי להם. והרבה מהנדסים ערבים גם לא שואפים לתפקידי ניהול. הם מרגישים בטוחים יותר במסלול הטכני, בין השאר כי כישורי התקשורת והמנהיגות שלהם פחות מפותחים, או לפחות כך הם מרגישים. אז הם נשארים באזור הנוחות שלהם. אני עצמי גיליתי עם השנים שדווקא הרקע שממנו באתי יכול להיות יתרון ניהולי — גדלתי בתרבות פחות אינדיבידואליסטית ויותר שיתופית, כזו שמבוססת על משפחה ועבודת צוות. היום, כשאני מנהל צוותים גלובליים עם עובדים מהודו, מלזיה, מקסיקו ומדינות נוספות, המאפיינים האלה עוזרים לי. אבל לוקח זמן להבין שהדברים שאתה חושב שהם חולשה יכולים להיות דווקא יתרון".
ומה לגבי יזמות? יש מהנדסים מצוינים, יש כבר כאלה שמתקדמים לתפקידים בכירים, אבל עוד לא צמחה חברת הייטק גדולה שייסדו יזמים ערבים.
"יש לזה כמה סיבות. אם אני מסתכל על הדור שלי, עצם זה שהתקבלת לאינטל כבר היה הישג. אני זוכר שלא האמנתי שקיבלו אותי. אז לעזוב מקום עבודה יציב ולהקים סטארט־אפ, כשאין לך מושג אם תצליח או תיכשל, זה היה כמעט בלתי נתפס. היה לנו צורך גדול בביטחון תעסוקתי, לא ידענו אם נוכל למצוא עבודה טובה אחרת, למשל אחרי שנקים חברה שלא תצליח, אז החזקנו במה שהיה לנו בשתי הידיים. הדור הצעיר יותר כבר מעז יותר, אבל עדיין יש גם מרכיב תרבותי, אותה נטייה לבחור במסלול הבטוח והיציב שמאפיינת את החברה הערבית המסורתית, אותה הימנעות מסיכונים. זה לא אומר שאין יזמים או שאין כישרון, אבל התרבות בהחלט דוחפת יותר לכיוון הביטחון ופחות לכיוון ההימור שכרוך בהקמת סטארט־אפ".
אחרי 7 באוקטובר קשה יותר להיות ערבי בהייטק, או להתקבל לעבודה בענף?
"היום קשה יותר לקבל אוזן קשבת מחברות הייטק בכל מה שקשור לשילוב עובדים ערבים. אני לא יכול להגיד שזה נובע רק מהמלחמה. היו במקביל גם ההאטה בהייטק והמהפכה של הבינה המלאכותית, שהשפיעו על כל השוק. אבל התחושה היא שהנושא של שילוב החברה הערבית כבר לא נמצא במקום שהיה לפני כמה שנים. אם בעבר מנהלים היו פתוחים יותר לשמוע על הנושא וראו בו יעד חשוב, היום יש הרבה פחות רצון לעסוק בו. אנחנו רואים את השינוי הזה בשטח, והוא מורגש מאוד".
למה זה קרה?
"קרו שני תהליכים מקבילים — האחד הוא הקיטוב בישראל, והשני התרחש בארצות הברית תחת דונלד טראמפ. בארץ יש שרים שמעבירים מסרים קשים מאוד כלפי ערבים, וזה בוודאי לא עוזר. הממשלה הזאת היא קטסטרופה בכל מה שקשור לחברה הערבית. ובאופן גלובלי יותר, במשך שנים חברות ההייטק דיברו על Diversity ו־Inclusion לא רק כערך מוסרי אלא גם כיתרון עסקי. אבל כשהמסר הפוליטי הכללי השתנה, הרבה חברות הפסיקו לדבר על זה. גם מי שהמשיך לפעול בתחום עשה את זה הרבה יותר בשקט. זה היה די מדכא לראות כמה מהר השיח השתנה".
אז זו גם אשמת הממשלה.
"גם, אבל לא רק. קל מאוד לגלגל את כל האחריות לפתחה של הממשלה, אני לא חושב שהיא חסידה בתחום הזה, אבל גם למנהלי ההייטק נוח להגיד שזו הבעיה של המדינה. בסוף, אם יש 20% סטודנטים ערבים להנדסה ורק כ־5% מהנדסים ערבים בתעשייה, אף אחד לא מונע מחברות ההייטק לשאול למה זה קורה".
ומה האחריות שלכם?
"החברה הערבית צריכה לפתח יכולות שיעזרו לה להיות פחות תלויה. יש כבר גרעין משמעותי של מהנדסים ואנשים מוכשרים, והשאלה היא איך הופכים אותם ליזמים. צריך להקים יותר חברות, יותר מיזמים שמכוונים לשוק העולמי, לא רק לחכות שחברות כגון אינטל או אנבידיה יעסיקו אותנו. גם סטארט־אפ קטן שפותר בעיה ומעסיק כמה מהנדסים הוא עסק לכל דבר. צריך לבנות מנועי צמיחה משלנו, ולא להסתמך רק על מעסיקים ישראלים".
וכל זה בזמן תקופת משבר בהייטק.
"כן, וברור שהמשבר פוגע בייחוד במי שמנסה עכשיו להיכנס לתעשייה, ובניסיון להגדיל ייצוג של אוכלוסייה מסוימת. כשיש פחות משרות והצפה של עובדים מנוסים שפוטרו התחרות על כל תפקיד נהפכת לקשה הרבה יותר, ולכן למועמדים חסרי ניסיון יש, מטבע הדברים, סיכוי נמוך יותר להשתלב. אבל עוד לא ברור אם זו רק תקופת מעבר או מציאות חדשה. אותנו בצופן, בכל מקרה, זה מעמיד בדילמה: במשך שנים האסטרטגיה שלנו היתה פשוטה — היה ביקוש גבוה לעובדים, וכל מה שהיה צריך לעשות הוא לחבר בין מועמדים מתאימים לבין המעסיקים. המודל הזה עבד היטב, אבל היום הוא כבר לא מספיק, כשהביקושים עצמם הצטמצמו. לכן אנחנו בוחנים מחדש את כל האסטרטגיה שלנו. אנחנו שואלים אם צריך לעשות פיבוט, להשקיע במקצועות נוספים מעבר לפיתוח תוכנה, לעזור לבוגרים לעבור לתחומים כגון פיזיקה או כימיה, אולי לנצל את מהפכת ה־AI כדי לעודד יותר יזמות".
אתה אומר שעוד לא ברור אם אנחנו רק בתקופת מעבר, אבל מה עשויה להיות ההשפעה של הפוליטיקה על המצב?
"עוד ממשלה של נתניהו עלולה להמשיך לפגוע בהייטק. זה תחום שבנוי על הון אנושי, על אוניברסיטאות מובילות, על מחקר ופיתוח ועל חיבור לעולם. אם ישראל תמשיך להיות יותר מוקצית, אני לא רואה מצב שבו אוניברסיטאות ואנשים מובילים בעולם ירצו להיות מחוברים אלינו. אני רואה את המגמה הזאת כבר היום, וגם חושש מבריחת מוחות של אנשים שיש להם אפשרויות לחיות ולעבוד במקומות אחרים".
"בשנים האחרונות כולם התמקדו באימון מודלים, שדורש כוח חישוב עצום ולכן התבסס על המעבדים הגרפיים של אנבידיה. עכשיו חברות מתחילות לבנות מערכות של סוכני AI, עבודה שמתאימה הרבה יותר למעבדים של אינטל"
3 צפייה בגלריה
חדר נקי במפעל של אינטל. "השאלה היא לא רק איך עושים את המעבד הכי מהיר, השאלה היא איך עושים אותו הכי יעיל"
(צילום: יניב קרן)
הפיבוט של אינטל
השלב הבא במהפכת ה־AI קריטי למצב החברה
עבוד עזב את נצרת כדי לחיות בבית גדול יותר בנוף הגליל, לצד יהודים וערבים, עם אשתו, רוקחת, ושלושת בניהם, סטודנט למדעי המחשב ושני בוגרי תיכון טריים. בין נוף הגליל למשרד בחיפה ולביקורים היומיומיים בנצרת, הוא גם שוהה חודשים שלמים בחו"ל, בעיקר בארצות הברית. כי בסוף, מעבר לאתגר הכללי של שילוב ערבים בהייטק ולשליחות החברתית, הוא עובד אינטל, ויש לו הרבה מאוד עבודה. "היו שנים קשות מאוד בחברה", מודה עבוד. "היו אנשים שכבר דיברו על זה שאינטל עלולה שלא לשרוד במתכונת שהכרנו".
הנה תקציר הדברים: ההתמקדות של אינטל בכל השרשרת, מהתכנון עד הייצור של שבבים ומעבדים, העניקה לה יתרון גדול במשך עשרות שנים, אבל נהפכה לחיסרון כש־TSMC הטייוואנית התחילה לייצר שבבים מתקדמים יותר עבור חברות אחרות, כולל ענקיות כגון אפל ואנבידיה, והצליחה לרשום גם רווחיות טובה יותר. במקביל אינטל פספסה שתי מהפכות ששינו את תעשיית השבבים — הסמארטפונים וה־AI. בתחילת הדרך אפל ביקשה מאינטל שתייצר את המעבד הראשון לאייפון, אבל אינטל היתה עסוקה בלמכור מעבדים למחשבים אישיים יקרים ולא ששה לייצר שבבים זולים לטלפונים. זו היתה החמצה גדולה. בכל הנוגע לבינה מלאכותית, כשאינטל המשיכה למקד את הפיתוח במעבדי CPU — אנבידיה השקיעה במעבדים גרפיים; הם נועדו לגיימינג, אבל התגלו כמושלמים לאימון מודלי AI, ואנבידיה מצאה את עצמה בעמדה שממנה הובילה את אחד השינויים הטכנולוגיים הגדולים של העשור האחרון. וכך מהחברה שהכתיבה את עתיד התעשייה, אינטל נהפכה לחברה שמנסה להדביק את הפער.
"היינו צריכים לעשות פיבוט", מסביר עבוד. "אי אפשר להחזיק מפעלים שעולים עשרות מיליארדי דולרים ולייצר רק עבור עצמך. אם אין לך מספיק מוצרים שממלאים את קווי הייצור, אתה מפסיד כסף. לכן אינטל פתחה את מפעלי הייצור שלה גם ללקוחות חיצוניים. אבל זה רק חלק אחד ממהלך כפול. המטרה היא להפוך את אינטל ליצרנית שבבים עבור כל התעשייה, לא רק עבור עצמה, וכבר יש עסקאות עם חברות גדולות ויש עוד שיתופי פעולה בדרך, ובמקביל היא מהמרת שהשלב הבא במהפכת הבינה המלאכותית ישחק דווקא לטובתה — ככל שנראה יותר מערכות של Agentic AI כך יידרשו שוב הרבה יותר מעבדי CPU, וזה התחום שבו אנחנו עדיין חזקים מאוד. בשנים האחרונות כולם התמקדו באימון מודלים, שלב שדורש כוח חישוב עצום, ולכן התבסס בעיקר על המעבדים הגרפיים (GPU) של אנבידיה, אבל עכשיו חברות מתחילות לבנות מערכות של סוכני AI, אוסף של מודלים קטנים, שכל אחד מהם מתמחה במשימה אחרת. ובמערכות כאלה התהליך הוא אחר — צריך לפרק בעיה גדולה למשימות קטנות, להעביר כל משימה למודל המתאים, ולאחד את כל התשובות לתוצאה אחת. זהו סוג עבודה שמתאים הרבה יותר למעבדי CPU".
וכדי לחזור להובלה אינטל התניעה תהליך ייצור חדש, Intel 18A, שאמור לצמצם את הפער הטכנולוגי מול TSMC ולייצר מספיק שבבים באיכות גבוהה ובעלות תחרותית. זו בעצם טכנולוגיה שאמורה לאפשר לאינטל לדחוס יותר טרנזיסטורים בכל שבב, לשפר את הביצועים ולהפחית את צריכת החשמל — שלושת הפרמטרים החשובים ביותר בעולם המעבדים. "השאלה היא לא רק איך עושים את המעבד הכי מהיר", מסביר עבוד, "השאלה היא איך עושים אותו הכי יעיל".
וזה מה שהוא מתמחה בו, איזון בין ביצועים, צריכת חשמל וחום. מעבד מהיר יותר גם מתחמם יותר, ואז הפעילות מאיטה, והוא צורך יותר חשמל, ואז נגמרת הסוללה או שהפעלת השרתים מתייקרת. צריך לחתור לאיזון הנכון במערכת של פשרות אינסופיות. בזה עבוד מתמחה כל הקריירה, הוא נהפך לשם דבר בחברה בתחום, ולפני שנתיים, בעיצומו של המשבר באינטל, נדרש לגייס את כל היכולות שלו עד הקצה. "קיבלתי קבוצה כמעט מפורקת, עם מנהל שעזב ועובדים שעזבו או חיפשו את מקום העבודה הבא", הוא מספר. "לא רציתי לגייס לקבוצה הזאת אנשים מבחוץ. במקום זה הטלתי עוד אחריות על מי שהיה. פתאום אנשים קיבלו הזדמנות להוביל. גיליתי כמה כוח יש לאנשים כשמאמינים בהם. והקבוצה נבנתה מחדש, וכיום היא מובילה את אחד הפרויקטים החשובים ביותר של אינטל — המעבד החדש, באותו תהליך ייצור חדש".
הוא אוהב אתגרים כאלה. "יותר מעשור עסקתי בהנדסה אמיתית — תכנון מעבדים, פתרון בעיות מורכבות, ולא ניהלתי אנשים", הוא מספר. "עד שהבנתי שלא מספיק להיות מהנדס מצוין, השאלה היא איך אתה משכנע אנשים לשנות את הדרך שבה הם עובדים, במיוחד כשנוח להם עם השיטה הישנה, או כשמדובר בבכירים ממך. כל הזמן הסתכלתי על הדרך שבה עובדים ושאלתי את עצמי: 'למה בעצם עושים את זה ככה? אולי אפשר אחרת?' אז הצעתי שינויים שנועדו לייעל את פיתוח השבבים, ובניתי מתודולוגיות לשיפור שיתופי הפעולה, קיצור התהליכים ויצירת סטנדרט עבודה אחיד. זה הוטמע באינטל העולמית ושינה את עבודתם של אלפי מהנדסים. אנשים חושבים שהכסף הוא הדבר החשוב, אבל בסוף מבחינתי זה עניין אחר — מה שנותן ערך הוא האפשרות להיות אחד המובילים בתחום שלך".
