הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"קרקע היא כוח", אומר מייקל אלברטוס (Albertus), פרופ' למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו. "אלה ששולטים בה משיגים כוח ושליטה, ואלה שלא הופכים לנשלטים". וכפי שהוא מסביר בספרו החדש והמדובר, "עוצמת הקרקע" ("Land Power: Who Has It, Who Doesn't, and How It Determines the Fate of Societies", הוצאת בייסיק בוקס), הכוח הזה, החברתי, הפוליטי והכלכלי, הוא חזות הכל: לא רק העדשה שמבעד לה יש לבחון את רוב הבעיות שמאפיינות את זמננו, אלא גם חלק מהפתרון.
קחו לדוגמה את הקדנציה הנוכחית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. בחודשים האחדים מאז כניסתו לבית הלבן הוא הביע את רצונו לספח את האי גרינלנד מידי דנמרק, איים להשתלט מחדש על תעלת פנמה, קרא לגבול עם קנדה "מלאכותי" ושינה את שמו של מפרץ מקסיקו למפרץ אמריקה. "טראמפ בגלגולו הנוכחי מראה נטייה הרבה יותר חזקה לרכישת שטחים ולהעלאת תביעות טריטוריאליות – גם ישירות וגם כאלה שיבטיחו גישה למינרלים ומשאבים חיוניים", אומר אלברטוס. "גם עסקת המינרלים בין ארצות הברית לאוקראינה (שמספקת לוושינגטון גישה מועדפת למשאבים הטבעיים של קייב בתמורה ליצירת קרן השקעות לשיקום המדינה מנזקי המלחמה עם רוסיה – ר"ד) היא התגלמות של הגישה הזו".
4 צפייה בגלריה
אלברטוס. "בידיים הנכונות הקרקע יכולה לשמש כלי ליצירת עולם הוגן ומקיים יותר"
(צילום: Allyson Stewart)
בעידן הטכנולוגי, שבו לקניין רוחני יש כזו עוצמה, חשיבות הקרקע לא היתה אמורה לפחות?
"אנשים בימינו מזלזלים בכוחה המתמשך של הקרקע, אבל היא משחקת תפקיד מרכזי גם בכלכלות מתקדמות, ואפילו בכאלה שהופכות יותר ויותר ממוקדות במגזר הטכנולוגי. מדובר בנכס יקר הערך ביותר בעולם – שווי הקרקע הכולל בכדור הארץ מוערך באופן גס ב־200 טריליון דולר. וערך הקרקע מכתיב את ערך הנדל"ן – כ־40% משוויו של נכס ממוצע בארצות הברית נובע מערך הקרקע, והשיעור הזה גבוה יותר במקומות צפופים כמו ניו יורק, תל אביב או לונדון. נוסף על כך, הקרקע מוגבלת בכמות שלה, כי אי אפשר לייצר ממנה עוד, ולכן ערכה רק עולה עם הגידול באוכלוסייה. שווייה נוטה לעלות גם באינפלציה, מה שאומר שהיא מהווה גם השקעה אטרקטיבית".
ומעבר לנדל"ן?
"עדיין נעשה שימוש בהרבה מאוד קרקע כדי לגדל אוכל, וככל שהאוכלוסייה גדלה, צריך להאכיל יותר פיות. בארצות הברית, למשל, 30% מהקרקע משמשת לרעייה וגידול בקר. ואפילו בעידן הטכנולוגי שאנחנו חיים בו, הקרקע עדיין נחוצה: למיקום מרכזי דאטה, למשל, שגם צורכים הרבה חשמל ומשאבים נוספים; ליישומי בינה מלאכותית, שמצריכים שימוש בהרבה מאוד מים; ולמרוץ החימוש של תעשיית השבבים, שמבוססת על הרבה מתכות נדירות, שצריך לכרות אותן איפשהו".
איך גרינלנד משתלבת בחזון הזה של טראמפ? בכל זאת מדובר במקום מאתגר לחקלאות ותעשייה, בין השאר כי הוא מכוסה בקרח.
"בטווח הארוך, שינויי האקלים יהפכו את גרינלנד לא רק למקום אטרקטיבי יותר להתיישבות אנושית, אלא גם לבעלת מעמד אסטרטגי בנתיבי שיט גלובליים חדשים שנפתחים באזור הארקטי. העובדה שהקרח נמס תקל גם את הגישה למשאבי הטבע הענקיים של גרינלנד (לפי הערכות המכון הגיאולוגי של ארצות הברית, בגרינלנד חבויות כ־1% מעתודות הנפט העולמיות וכ־2.4% מעתודות הגז – ר"ד), וזה חשוב לאמריקה שמנסה להבטיח גישה עוקפת סין למינרלים נדירים. סין שולטת ב־60% מהשוק בכל הנוגע לעיבוד וייצור של מינרלים נדירים רבים, וארצות הברית ממהרת כעת להשיג גישה ישירה למשאבי טבע כדי שתוכל להתקדם לעבר טכנולוגיות צבאיות מתקדמות, שבבים מתקדמים וכו'".
המרוץ למינרלים הוא אג'נדה כלל עולמית, מדגיש אלברטוס. "אנחנו רואים תופעות דומות במקומות אחרים בעולם. מורדי קבוצת M23 הטוטסית, למשל, פולשים (בתמיכת רואנדה – ר"ד) למזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו כדי להבטיח גישה למינרלים נדירים שמוצאים את דרכם לשווקים הגלובליים, וארצות הברית היא אחת הרוכשות שלהם".
"אנשים בימינו מזלזלים בכוחה המתמשך של הקרקע, אבל היא משחקת תפקיד מרכזי גם בכלכלות מתקדמות: למרכזי דאטה, למשל, שצורכים הרבה חשמל; לבינה מלאכותית, שצורכת הרבה מאוד מים; ולמרוץ החימוש של תעשיית השבבים, שהייצור שלהם מצריך כרייה של הרבה מתכות נדירות"
4 צפייה בגלריה
הפגנה נגד איומי ארצות הברית לספח אליה את גרינלנד, מרץ, נוק. "שינויי האקלים יהפכו את גרינלנד לבעלת מעמד אסטרטגי בנתיבי שיט גלובליים ויקלו את הגישה למשאבי הטבע הענקיים שלה – מה שיאפשר לאמריקה לעקוף את סין"
(צילום: Christian Klindt Soelbeck/Reuters)
עוד מימי המהפכה הצרפתית
אלברטוס (42) גדל ברוצ'סטר, מישיגן, והשלים תארים ראשונים במתמטיקה, הנדסת חשמל ומדעי המדינה באוניברסיטת מישיגן, ודוקטורט במדעי המדינה באוניברסיטת סטנפורד. ב־2012 הוא הצטרף לפקולטה של אוניברסיטת שיקגו, והוא מתגורר בעיר מאז עם בת זוגו וילדיו. המחקר שלו עוסק באופן שבו מדינות מספקות הזדמנויות ואיכות חיים לאזרחיהן, ובהשלכותיהן על החברה. הוא שואל, בין השאר, מהם יחסי הגומלין בין אי־שוויון וחלוקה מחדש של משאבים בחברות שונות, מה תומך בהתפתחות כלכלית ופוליטית ארוכת טווח, למה מדינות מסוימות דמוקרטיות ואחרות לא, ומה מניע קונפליקט חברתי בחברות שונות. כל אלה, הוא טוען, חוזרים בסופו של דבר לקרקע.
"עוצמת הקרקע", שראה אור בינואר, הוא ספרו החמישי, ובו הוא מסביר כיצד הקרקע היא הגורם המחולל של מגוון שינויים חברתיים: מיצירת היררכיות חברתיות בגלל חלוקה לא הוגנת, ועד התיקון שלהן באמצעות חלוקה מחדש של משאבים. מאז צאתו, הספר גרף שבחים מהוגי דעות משפיעים, כגון הכלכלן תומא פיקטי ("ספר חובה לכל מי שרוצה לחשוב על המאבקים העתידיים סביב קרקע במאה ה־21") והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה ("ספר חשוב העוסק בסוגיה נצחית שממעיטים בערכה").
"בעלי קרקעות גדולים עיצבו זה מכבר את הסדר החברתי וישבו בראש הפירמידה של ההיררכיה החברתית", הוא מרחיב בהקדמה לספר. "במשך מאות שנים שלטו בעלי הקרקעות הגדולים בתחומיהם הטריטוריאליים ודרשו דמי חכירה, עבודה וצייתנות מלגיונות של אנשים שעיבדו את אדמותיהם, בין שמרצונם החופשי או בצורות שונות של עבדות...
"אדמות האצולה… אפשרו לאליטות לעצב את הקמתן של אומות וממשלות ברחבי העולם", הוא ממשיך. "ההשתתפות הפוליטית גם היא נעשתה כרוכה בקרקע. מאחר שבעלות על קרקע היא סימן ההיכר המובהק ביותר של אזרחות ושייכות, מרבית החברות השתמשו בה בשלב כלשהו כדי לקבוע מי זכאי לומר את דברו בפוליטיקה באמצעות הצבעה או כהונה ציבורית. ופוליטיקאים משתמשים במדיניות קרקע ככלי רב־ערך לגיוס תמיכה פוליטית ולפגיעה ביריביהם. מסי רכוש, חלוקה לאזורי שימוש (zoning), הפקעות (eminent domain), תפיסות קרקע וחלוקות נדיבות יכולים כולם לשמש את 'המנצחים' בחברה כנגד יריביהם".
אלברטוס מצביע על תהליך שהוא מכנה "The Great Reshuffle" – השינוי הגדול בבעלות על קרקעות, שהחל לפני 200 שנה עם עלייתן של מדינות הלאום, פקד מאז כמעט כל חברה בעולם ונמצא כעת בעיצומו. "החלוקה הזו הציבה חברות על מסלולי התפתחות שונים", הוא אומר. "בחלק מהמדינות היא סייעה בהפיכתן לשיוויוניות ופוריות יותר, בעוד שבאחרות היא הטמיעה הייררכיות גזעיות, אי־שוויון עמוק וקיפאון כלכלי".
יריית הפתיחה של התהליך אירעה במהפכה הצרפתית בשלהי המאה ה־18, שסימנה את הקץ של מאות שנות פיאודליזם עם החרמת שטחי הכנסייה הקתולית (7% מהקרקעות במדינה) ושטחי אחוזות שבעליהן היגרו מהרפובליקה (4%). הקרקעות האלה נמכרו או חולקו מחדש, מה שהוביל לפריחה של חוות משפחתיות קטנות, להפיכתם של נתינים לאזרחים שווי זכויות, ולבסיס להתעצמות צרפת בעידן המהפכה התעשייתית.
תהליכים חיובים נוספים אירעו למשל בבוליביה, שבה 92% מהקרקעות החקלאיות היו בבעלות מיעוט. ב־1952 המדינה ביצעה רפורמה שחילקה את האדמות הללו מחדש לאיכרים ילידיים, מה שאיפשר שינוי עמוק בתשתית החברתית־כלכלית של המדינה. גם פרו ביצעה רפורמת קרקעות בסוף שנות השישים, שהשלימה את ביטול כל צורות העבדות באחוזות הכפריות, ובמקביל אלג׳יריה, מרוקו ותוניסיה ערכו רפורמות שהעבירו אדמות ממתיישבים צרפתים לקואופרטיבים חקלאיים מקומיים, שערערו את ההיררכיות הגזעיות שהתקבעו בעידן הקולוניאליזם.
"יש כמה כוחות גדולים שנוטים לעורר חלוקה מחדש של קרקעות", הוא מסביר. "הראשון הוא התרחבות האוכלוסייה, שמגדילה את הביקוש לקרקעות וגם את הלחץ. השני הוא עליית משטר פוליטי חדש, שמעוניין בהחלשת בעלי קרקעות רבות כדי להפוך את מאזן הכוחות. בזמן המהפכה הבולשביקית ברוסיה, למשל, עלו לשלטון אליטות חדשות עם אידאולוגיה קומוניסטית ושנאה קיצונית לאצולת בעלי הקרקעות, והעבירו בעלות על קרקעות בקנה מידה נרחב לאנשים שבעבר עבדו באחוזות או שלא היתה להם גישה לקרקעות, וכך למעשה שברו את כוח האצולה הזו".
"עקירה לא מוחקת את ההיסטוריה. ראינו זאת שוב ושוב ביישוב מחדש של שחורים שנושלו מאדמותיהם בדרום אפריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה וילידיים בקנדה. הנושאים האלה אף פעם לא נפתרים ונעלמים. לכן כל ניסיון לעקור את הפלסטינים מעזה רק יניע מחזור חדש בסכסוך רב השנים"
4 צפייה בגלריה
מגדלי קני סוכר בנקומאזי, 2023. יצרנית הסוכר TSB מכרה לממשלה 90% מאדמותיה לצורך חלוקתן מחדש לקהילות השחורות שנושלו מהן, ואז סייעה בהכשרת התושבים לעבוד בשדות
(צילום: Guillem Sartorio/Bloomberg)
4 צפייה בגלריה
הפגנה נגד חוק השבת הקרקעות, סבנה דה טורס, 2014. "עד אז היה אפשר לרשום קרקע רק על שם גברים. בזכות השינוי קולומביה הרבה יותר פתוחה לדון בהשפעות השונות של הדרת נשים"
(צילום: SUMINISTRADA ALAÍN GÓMEZ)
משבר האקלים רק יסבך יותר
אלברטוס חווה את הקרקע אחרת מרובנו. כשהוא רוכב על האופניים בדרך לאוניברסיטה, הוא רואה בעיני רוחו את בני שבטי האוג'יבווה, האודאווה והפוטאווטומי, ששלטו באזור שיקגו עד לפני קצת יותר מ־200 שנה. "לשבטים אלה היו זכויות קולקטיביות על הקרקע, והם סחרו בפרוות ונהגו להחליף ביניהם את שטחי הציד", הוא כתב לאחרונה בטור למגזין המקוון Aeon. "עד ששילוב קטלני של מגפות ומלחמת 1812 בין ארצות הברית לאימפריה הבריטית החלישו אותם".
המחקר רחב ההיקף של אלברטוס כלל גם עבודת שטח בארצות הברית, קולומביה, דרום אירופה ודרום אפריקה, ואף שספרו מלא בעוולות היסטוריות, הוא מתעקש להיות אופטימי. בחלקו האחרון של הספר, "הקרקע כפתרון", הוא כותב כי "בידיים הנכונות הקרקע יכולה לשמש כלי ליצירת עולם הוגן ומקיים יותר", ועוסק באפקטים החיוביים הרבים של שימור והשבת קרקעות (Land Restitution).
"קרקע היא המקור לכל הבעיות בעולם, אבל גם לכל הפתרונות", הוא אומר. "כך למשל, היא יוצרת תלמים עמוקים בתוך החברה לאורך קווי זהות מרכזיים, כמו גזע ומעמד. ובקולומביה, למשל, אחד הקווים שהתלמים האלה נחתכים לאורכו הוא קו המגדר: במשך תקופה ארוכה מאוד האדמה שם ניתנה רק לגברים ונרשמה רק על שמם. זה התחיל להשתנות בשנות התשעים, אבל בשנים האחרונות השינוי הפך למשמעותי יותר עם חוק הקורבנות מ־2011 (פיצוי לקורבנות מלחמת האזרחים הממושכת בקולומביה בין הממשלה למיליציות צבאיות וארגוני פשע – ר"ד), שמשלב נשים בבעלות על הקרקע. באחד הביקורים שלי שם דיברתי עם כמה נשים שקיבלו אדמות דרך התוכנית הזאת. אחת מהן סיפרה לי שהיא ומשפחתה נעקרו בכפייה מביתם בטרנקווילנדיה ב־2001, והפכו לדרי רחוב. בשלהי 2019 רשמו אותה מחדש כבעלת הקרקע, והיא הפכה לראשונה במשפחתה המורחבת שרשומה כבעלת קרקע.
"הנשים הן אלה שהתארגנו יחד כדי לקבל בחזרה את הקרקע, בין השאר כי הגברים נהרגו או נעקרו מהאדמות באופן לא פרופורציונלי — גויסו בכפייה, נהרגו, ברחו כפליטים. לכן הנשים נמצאות היום בעמדה ייחודית בחברה הקולומביאנית, שבה הן יכולות לתבוע מקום חשוב יותר סביב השולחן בכל הקשור לנושאים האלה".
זה שינוי נקודתי מכורח הנסיבות או שינוי עומק ארוך טווח?
"החברה הקולומביאנית כיום הרבה יותר פתוחה להקשיב ולהבין את הדינמיקה המגדרית שמאחורי הדרת נשים – גם מבעלות על אדמות וגם מהשפעה פוליטית, כלכלית וחברתית. בעיניי, זהו סיפור הצלחה משמעותי, ואני רואה סימנים לכך גם במדינות אחרות. אני חושב שרבים יכולים ללמוד מזה, כי זה באמת משנה את החברה מהיסוד".
סיפור הצלחה נוסף התרחש בדרום אפריקה, שבה חוק הקרקעות משנת 1913 אפשר לממשלה הלבנה לנשל שבטים שחורים מאדמתם, והביא בסופו של דבר לגירושם של מיליוני תושבים מבתיהם. ב־2008 הממשלה הסדירה תביעות שהעבירו יותר מ־600 אלף דונם לשבע קהילות שחורות בצפון־מזרח אזור נקומאזי (Nkomazi), עם יותר מ־20 אלף מוטבים, לאחר ששילמה לחקלאים לבנים כחצי מיליארד דולר תמורת הקרקע. וזה אפילו לא הסוף.
"הסיפור הזה ממחיש שוב את כוחן של אדמות לשנות מערכות יחסים בין קבוצות שונות – בין מי שנעקר מהאדמה לבין מי שבא לשלוט בה", אומר אלברטוס. "הוא מעורר גם את השאלות מי בעצם צריך לקבל את האדמה, ומה פירוש 'בעלות על אדמה'? באזור נקומאזי, למשל, הקשרים עם האדמה השתנו במשך הזמן. לא מדובר בקבוצה אחת שהחזיקה חלקת אדמה קבועה מימים ימימה, אלא בנוודים למחצה, שנעו ממקום למקום. במקרה הזה, עם המעבר מאפרטהייד לדמוקרטיה והעברת חוק רפורמה קרקעית, קהילות רבות החלו להגיש תביעות בעלות, וסימנו את רגע העקירה כנקודת המוצא לקביעת בעלות או זיקה לקרקע. אנשים סיפרו לי סיפורים מדהימים על העקירה של 1954, שבה 'זרקו אותם לשיחים', כלשונם, הרחק מהמרכזים הכלכליים והפוליטיים. הקרקע עברה מאז כמה ידיים, ולבסוף נרכשה בידי יצרנית הסוכר TSB".
יצרנית הסוכר, בתורה, לא רק מכרה לממשלה 90% מאדמותיה לצורך חלוקה מחדש לקהילות שחורות, אלא אף סייעה לשכנע חקלאים לבנים אחרים של קני סוכר להצטרף למהלך. השבת הקרקעות הזיזה את ייצור קני הסוכר באזור מידי מגדלים מסחריים לבנים והעבירה אותו לקהילות שחורות, אך לאחר עשרות שנים של הדרה מאדמותיהם הקדומות, מרבית המוטבים מתביעות הקרקע היו עניים ובעלי ידע מוגבל בחקלאות מסחרית. כאן נכנס כוחה של הקרקע בשינוי מערכות יחסים בין קבוצות שונות.
"מנהלי TSB הבינו את עומק ההפקעה שקרתה שם, והכירו בכך שלא יוכלו להחזיק באדמה באופן שלו ופרודוקטיבי בלי שיתוף פעולה", אומר אלברטוס. "אז הם יצרו שותפות עם הקהילה. מאחר שאנשי הנקומאזי לא היו מיומנים בחקלאות מסחרית של קני סוכר, החברה התחילה להשקיע בהכשרה והעסקה. פגשתי אנשים מהקהילה, לבושים במדי החברה, שעובדים שם כמנהלי חוות ומספרים לי על שיתוף הפעולה הזה. זה היה מאוד מרגש לראות איך אנשים משני צדדים שבעבר עמדו משני עברי תהום, מצליחים כעת לשתף פעולה באופן מועיל לשני הצדדים. יש לזה גם חסרונות, כמובן, אבל זה מקרה שמדגים איך אפשר להשיב קרקעות באופן מוצלח".
איך תתפתח, לדעתך, החלוקה מחדש של קרקעות בעתיד?
"בועת האוכלוסייה הגלובלית ושינויי האקלים רק יעצימו אותה. הקרקע תהפוך לנדירה ויקרה יותר ככל שהאוכלוסיות יגדלו – אבל ייתכן גם שבעוד מאה שנה יקרה ההפך, כשאוכלוסיית העולם תצנח (התחזיות הדמוגרפיות המעטות שמתנבאות מעבר ל־2100 צופות קריסה דמוגרפית בעקבות שיעורי הילודה הנמוכים במדינות המפותחות – ר"ד). במקביל, שינויי האקלים יהפכו שטחים נרחבים לאטרקטיביים ופוריים יותר, בעוד אזורים אחרים יהפכו לבלתי ראויים למחיה. לנוכח השינויים האלה, השאלה הכי קריטית תהיה: כיצד לבצע חלוקה מחדש של הקרקע באופן מיטבי? דבר אחד ברור: הגישות המסורתיות לבעלות על נכסים וזכויות קניין, שהתקבעו במשך מאות שנים, לא מתאימות למשימה הזו".
לסיום, אי אפשר לדבר בישראל על קרקע בלי להתייחס למלחמה בעזה: הפלסטינים נעקרים מאדמותיהם, ישראל רוצה לכבוש את הרצועה, הימין המשיחי מתכנן להתנחל בה מחדש ותוכנית "הריביירה" של טראמפ חוזרת לכותרות. כמומחה לאספקטים החברתיים והפוליטיים של החזקה בקרקע, מה אתה חושב על כל זה?
"שכל הסיפור הזה טראגי. לתושבי עזה יש זיקה עמוקה מאוד לאדמה שלהם. ההיסטוריה הראתה לנו שוב ושוב, למשל בניסיונות ליישב מחדש שחורים שנושלו מאדמותיהם בדרום אפריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה וילידיים בקנדה – הנושאים האלה אף פעם לא נפתרים ונעלמים. העקירה לא מוחקת את ההיסטוריה. לכן כל ניסיון לעקור את הפלסטינים מעזה רק יניע מחזור חדש בסכסוך שנמשך כבר המון זמן, אלא שהפעם הוא גם יביא להשלכות הרות גורל לא רק בעזה, אלא בכל המזרח התיכון".
