אני פטריוט רוסי", מצהיר בפניי ג'יימיסון פיירסטון. זו הצהרה מפתיעה ממי שנולד וגדל בארצות הברית, ויושב כעת מולי בבית קפה בלונדון, שבה הוא חי כמעט שני עשורים. ובכל זאת, הוא מסביר, "רוסיה היתה הבית שלי במשך 18 שנה. זו המדינה שאני אוהב, שחבריי מתו למענה, שרבים מחבריי עדיין חיים בה, ושרבים מחבריי חיים בגלות ממנה משום שניסו לשפר אותה. וכפי שהאמריקאים מבינים כבר זמן רב, להיות פטריוט אין משמעו לתמוך תמיד בממשלה שלך. יש פטריוטים אמריקאים גדולים שנלחמים בדונלד טראמפ בכל כוחם. ולכן אני נלחם למען רוסיה".
פיירסטון (Firestone) הוא עורך דין ופעיל זכויות אדם שחי ברוסיה בשנים 1991–2009, מראשית העידן הפוסט־קומוניסטי ועד שהנשיא ולדימיר פוטין החל לרדוף את מבקריו, ובהם חבריו של פיירסטון, חושפי השחיתויות סרגיי מגניצקי ואלכסיי נבלני, שנרצחו בידי המשטר. השנים הללו, וכל מה שהגיע בעקבותיהן, עומדות במרכז הממואר החדש והמדובר של פיירסטון, "שלטון השקרים" ("Rule of Lies: My Wild Ride Through Chaos, Corruption and Murder in Putin's Russia"), שראה אור ביוני בהוצאת הארפר קולינס ומתורגם בימים אלה לרוסית בהוצאת One Book Publishing של יוליה נבלניה, אלמנתו של אלכסיי.
מאז פרצה המלחמה עם אוקראינה, פיירסטון מקדיש את חייו למשימה שאפתנית במיוחד: למוטט את רוסיה מבפנים. וכעת, בשבוע שבו בכירי המודיעין באירופה מתריעים מפני תקיפה רוסית במערב היבשת — המשימה שלו הופכת לרלוונטית מתמיד. "התפקיד שלי הוא לגרום לפוטין להפר את החוזה שלו עם העם הרוסי", הוא אומר בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "אני רוצה למוטט את הכלכלה. אני רוצה להגיע לנקודה שבה בנקים קורסים. אני רוצה שפוטין יעשה את מה שהאוקראינים עשו ויסגור את הגבולות בפני כל אדם בגילים 20–45. כך הוא יהרוס לכל האנשים האלה את החופשות. ועם כל האהבה שלי לחבריי במוסקבה, אני גם רוצה לגרום לכך שהילדים שלהם יגויסו ויישלחו לחזית, כדי שהם יצאו לרחובות. זו הדרך היחידה שבה זה יקרה — אם הם יחששו שהילדים שלהם ימותו".
אני בספק שזה יעבוד. ישראל נמצאת במלחמה כבר שלוש שנים, ספגנו אבדות עצומות בנפש, שלא לדבר על אובדן שגרה וחופשות, ואנשים כבר לא יוצאים לרחובות ומפגינים. הם עייפים.
"כן, אבל ישראל גם רגילה לכך שכולם משרתים בצבא. ואילו רוסיה רגילה לכך שאין לה מלחמות אמיתיות, וכשדברים מתפוצצים, במוסקבה עדיין חוגגים".
אוקיי, אז איך עושים את זה?
"הדרך לשם מורכבת משלושה עיקרים: להרעיב את רוסיה מכסף, להרעיב את רוסיה מטכנולוגיה ולסייע לאוקראינה — ואת כל אלה לעשות עד שהמלחמה תסתיים בתנאים שאוקראינה והאיחוד האירופי יקבעו".
כמה כוח כבר יכול להיות בידיים של עורך דין אחד? מתברר שהרבה. קודם כל פיירסטון אינו לבד במערכה הזאת. שותפו למשימה השאפתנית הוא סר ויליאם (ביל) בראודר, איש עסקים אמריקאי, שהיה המשקיע הזר הגדול ביותר ברוסיה (בשיאה, קרן הרמיטז' שלו ניהלה 4.5 מיליארד דולר), עד שנרדף בידי פוטין, ברח לבריטניה ומשם ניהל מאבק רב־שנים נגד השחיתויות ברוסיה. פיירסטון מכנה אותו "הדבר הכי קרוב שיש לנו במציאות לברוס ויין".
השניים חתומים על חוק מגניצקי — כלי המאפשר להטיל סנקציות על כל אדם שאחראי להפרת זכויות אדם ושחיתות. החוק אומץ באופן נרחב ברחבי העולם, נהפך למודל המקובל להחלת סנקציות אישיות, עורר את זעמו של פוטין וחולל שורה של תקריות דיפלומטיות עם ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי (ועל כך בהמשך).
כעת השניים ממקדים את מאמציהם במטרה גדולה בהרבה: הפקעת הנכסים הקפואים של רוסיה באירופה. מדובר ב־300 מיליארד דולר, שמרביתם הושקעו באיגרות חוב של ממשלת רוסיה לטווח קצר. רוב האיגרות כבר נפדו והפכו למזומנים שיושבים בחשבונות של חברת השירותים הפיננסיים הבלגית Euroclear וצוברים ריביות. במרץ 2024 המדינות החברות בפורום G7 השתמשו בכ־50 מיליארד דולר מכספי הריבית כדי לסייע כלכלית וצבאית לאוקראינה. כעת, באמצעות הקמפיין "Make Putin Pay", פיירסטון רוצה לקחת את היוזמה הזו צעד אחד ענקי קדימה — להסיר את המכשולים המשפטיים והפוליטיים להפקעת הנכסים והעברתם לאוקראינה למימון המשך המלחמה.
"המשפט הבינלאומי מאפשר לנו לקחת את כספה של רוסיה ולהעביר אותו לקורבן שלה", הוא מסביר. "אפשר להגדיר זאת מקדמה שרוסיה תשלם על חשבון הפיצויים שהיא חייבת לשלם, מפני שכבר יש החלטה של העצרת הכללית של האו"ם מנובמבר 2022, שדורשת מרוסיה להפסיק לתקוף את אוקראינה, לסגת מהשטחים שכבשה ולשלם פיצויים. יש לנו גם החלטה של בית הדין הבינלאומי לצדק שאומרת את אותו הדבר. ולפי המשפט הבינלאומי, יש לנו גם אפשרות להשעות את הכללים הרגילים כדי להשיב את הסדר על כנו במקרה שבו מדינה אחת כובשת שטח של אחרת.
"מה שאני עושה כרגע הוא בעיקר להסביר לפוליטיקאים את הטיעונים המשפטיים שמאפשרים את כל זה ועד כמה התביעות הרוסיות בנושא חסרות שיניים. ככל שמסבירים זאת לפוליטיקאים, מפנים אותם לחוק ומראים להם כיצד אפשר לפעול, יותר ויותר מהם אומרים: 'אנחנו יכולים לעזור'".
אתה מאמין שהאש תגיע לבסוף לפוטין עצמו?
"תראי, רוסים רבים כבר מבינים שזה לא פוטין שנמצא שם בחוץ ולוחץ ידיים. הוא פשוט איש זקן בבונקר שלו, שמפחד לפגוש את בני עמו. זו האמת, ובסופו של דבר היא תצא לאור. בשלב מסוים הוא יהפוך לפוטין הפחדן, האיש הזקן בבונקר שהכניס אותנו למצב הזה, שבו אנחנו כבר לא יכולים לנסוע לתאילנד מפני שלא מרשים לאבא לצאת מהמדינה, והילד משרת במלחמה או נמצא בסכנת גיוס, ולמה לעזאזל אנחנו נמצאים במלחמה הזאת? זו הנקודה שאליה נגיע. כשנגיע לשם, פוטין יעצור או שיעצרו אותו".
אבל מי שיעצור אותו עלול להיות גרוע ממנו.
"נכון, יכול להיות שהבחור הבא לא יהיה טוב יותר לרוסים, אבל כרגע העדיפות שלי היא פשוט הבחור הבא, העיקר שלא נהיה במלחמה. ובכל מקרה, אני חושב שפוטין יצר ברוסיה כזאת תסבוכת כלכלית, שלא משנה מי יבוא אחריו — המדינה תהיה פשוט כל כך דפוקה, שבסופו של דבר הדברים יתפרקו והרוסים יקבלו סוג כלשהו של דמוקרטיה. אולי מבולגנת, אבל דמוקרטיה".
אילו השלכות אתה צופה אם פוטין לא ייבלם?
"השתתפתי לא מזמן בשבוע גרמניה של הלונדון סקול אוף אקונומיקס ופגשתי כ־100 צעירים גרמנים. הם לא ממש מתלהבים מהמחשבה להתגייס לצבא, ואחד מהם שאל אותי: 'למה אתה בטוח שאנשים כמונו חייבים להילחם ברוסיה?'. עניתי לו: 'אתה גרמני. אתה בא מדמוקרטיה, מעצמה כלכלית, שבה לכולכם אכפת מזכויות אדם. אתה חושב שלמישהו מכם היתה המנטליות הזאת אילו היטלר היה מנצח במלחמת העולם השנייה? אבותיכם היו בריונים שחוללו זוועות, אבל אתם מביטים בהם בזעזוע ולא מבינים איך הם יכלו לנהוג כך. אתם התוצר של זה. ואילו היטלר היה מנצח במלחמה ההיא, כל מה שעשה היה מקבל הצדקה. זה מה שעומד לקרות לרוסים, אם הם לא ייעצרו.
"מטרתם היתה ועודנה להשתלט על שני החופים (חוף ים אזוב שבמזרח וחוף הים השחור שבדרום) ולהחליף את הממשלה האוקראינית בממשלת בובות. ואם אתם חושבים שכשפוטין יגיע עד טרנסניסטריה, הוא לא ישתלט עליה ועל מולדובה, ומשם ימשיך הלאה להשתלט על המדינות הבלטיות, אז יצאתם מדעתכם'".
"המשפט הבינלאומי מאפשר לנו לקחת כספים מרוסיה ולהעבירם לקורבנותיה. אפשר להגדיר זאת מקדמה שרוסיה תשלם על חשבון הפיצויים שהאו"ם קבע שהיא חייבת לשלם לאוקראינה עוד ב־2022, כשהורה לה לסגת מהכיבוש"
5 צפייה בגלריה
טראמפ ופוטין בהמבורג, גרמניה, 2017. "רוסים רבים כבר מבינים שזה לא פוטין שנמצא שם בחוץ ולוחץ ידיים. הוא פשוט איש זקן בבונקר, שמפחד לפגוש את בני עמו"
(צילום: Evan Vucci/AP)
בנו של העבריין נהפך לפרקליט
פיירסטון (60) הוא טיפוס צבעוני. בפגישה שלנו בבית קפה בלונדון, הוא מתגלה כאדם תזזיתי, אינטנסיבי לפרקים, שאוהב לקום מכסאו כדי להמחיז את הסצנות שעליהן הוא מספר. להט העשייה ניכר בכל מה שיוצא לו מהפה, כמו גם הזעם.
הוא נולד למשפחה יהודית מבוססת בניו יורק, ובגיל 16 חייו קיבלו תפנית מטלטלת: אביו ריצ'רד הורשע בהונאת משקיעים במיזם לכריית פחם בסכום של 40 מיליון דולר. התברר כי הוא גם היה מכור לקראק וניהל בית בושת מביתו, כולל מחדר בנו. כשאני שואלת את פיירסטון איך ייתכן ששירותי הרווחה לא התערבו, הוא משיב ביובש: "כשאתה עשיר, שירותי הרווחה לא מטרידים אותך. רק עניים צריכים להתמודד איתם". אבל לפחות דבר אחד טוב עשה האב באותה התקופה: הוא עודד את בנו ללמוד רוסית בתיכון, מתוך הנחה שזה יועיל לו בעתיד.
ג'יימיסון למד משפטים באוניברסיטת טוליין בניו אורלינס, וב־1991, כשסיים את לימודיו, החליט לעבור למוסקבה. "רוסיה היתה ארץ של הזדמנויות אדירות, שנקטה הרבה צעדים מעוררי תקווה", הוא אומר. הימים היו ימי חרחורי הגסיסה של הגוש הקומוניסטי, ו"היה לי ברור שעומד להיפתח שם שוק עצום, כי הרוסים יזדקקו להכל, לכן כדאי לי להיות חלק מזה", הוא מסביר. ואכן, בתוך ארבעה חודשים השליט מיכאיל גורבצ'וב התפטר וברית המועצות התפרקה.
פיירסטון הקים את משרד עורכי הדין הזר העצמאי הראשון ברוסיה יחד עם חברו מהלימודים טרי דאנקן. אבל בתוך זמן קצר השבר הפוליטי שסידר להם הזדמנויות עסקיות גם המיט עליהם אסון. ב־1993 הדמוקרטיה הרוסית הטרייה נקלעה לעימות חריף בין הנשיא בוריס ילצין לפרלמנט על גבולות הגזרה שלהם. בספטמבר תומכי הפרלמנט השתלטו על בניין עיריית מוסקבה וניסו לכבוש את תחנת הטלוויזיה אוסטנקינו. פיירסטון ועשרה מחבריו יצאו לרחובות כדי לצפות בהתרחשויות. דאנקן, שהוכשר כחובש, רץ לסייע לפצועים, אבל נקלע לקו האש ונהרג.
פיירסטון השבור חזר לארצות הברית כדי לקבור את חברו. "זו היתה חוויה נוראית", הוא אומר כעת. "המטוסים היו עמוסים במנהלים מערביים עשירים שהסתלקו מרוסיה, ואני רק רציתי להיות על אותה טיסה שבה נמצאת גופתו של החבר שלי".
לנוכח החוויות האיומות האלה, למה לא נשארת בארצות הברית?
"לא היה לי כסף. לקחתי הלוואות כדי לנסוע להלוויה. הלקוחות שלי במשרד שילמו לי על שירותים שעוד היו בתהליכים, כך שהייתי חייב לסיים את העבודה. וגם, לאן בדיוק הייתי הולך? אבא שלי בדיוק השתחרר מהכלא, ובאותה תקופה לא רציתי שום קשר איתו. לאמי ולאחיי היו מספיק צרות משלהם. ומנגד, לא היתה סכנה מתמשכת ברוסיה, והיא עדיין היתה בבירור המקום שכדאי להיות בו".
פיירסטון החליט להמשיך הלאה עם שותף חדש, ובהדרגה המשרד שלהם צבר תאוצה בזכות שטף הלקוחות המערביים שביקשו לעשות עסקים ברוסיה ונזקקו לעזרה בהתמודדות עם נבכי הרגולציה והמשפט המקומיים. בימי השיא שלו, למשרד פיירסטון דאנקן היו יותר מ־30 עובדים ושורה של לקוחות כבדים, ובראשם — ביל בראודר.
"הציעו לי יותר מפעם אחת לשמור על החיים שבניתי ברוסיה. כל מה שהייתי צריך לעשות היה לקבל את גרסת המשטר לאירועים של האנשים שהרגו את סרגיי. ואת זה לא יכולתי לעשות. זו תהיה בגידה נוראית"
5 צפייה בגלריה
פיירסטון ומגניצקי בשדה בבשקורטוסטן, 1998. "הם הכו אותו באלות והשאירו אותו להתפתל מכאבים על הרצפה עד שמת. זה רצח"
(צילום: באדיבות המרואיין)
5 צפייה בגלריה
בראודר במוסקבה, 2004. הוא היה שימושי לפוטין כל עוד נלחם באוליגרכים. כשהחל לחשוף שחיתויות בחברות ממשלתיות, הוא סומן כאיום
חביבו של פוטין נעשה אויבו
בראודר (62) גדל בניו ג'רזי. אביו היה פרופסור למתמטיקה, וסבו היה ארל בראודר, ראש המפלגה הקומוניסטית האמריקאית בשנות השלושים והארבעים. בשנת 1989 הוא סיים תואר שני בכלכלה בסטנפורד, ובדומה לפיירסטון הוא זיהה כי נפילת הגוש הקומוניסטי מהווה הזדמנות עסקית נדירה. הוא עבר ללונדון ועבד בחברות ובתי השקעות שהתמקדו באיתור חברות ממשלתיות טובות שהופרטו אז במחירים מגוחכים. ואז ב־1996 הקים את קרן הרמיטז' עם המיליארדר היהודי ממוצא לבנוני אדמונד ספרא כדי לעשות את אותו הדבר, רק ברוסיה. כך למשל, אחת ההשקעות הראשונות של הרמיטז' היתה רכישת נתח מחברת הנפט Sidanco ב־11 מיליון דולר, שבתוך שנה נמכר לענקית האנרגיה הבריטית BP ברווח של 600%.
שנתיים לאחר מכן רוסיה נקלעה למשבר כלכלי, והאוליגרכים הרוסים ניצלו אותו כדי להשתלט על חברות, להפשיט אותן מנכסיהן ולדלל את בעלי המניות האחרים. כדי לשמור על חלקו בחברות האלה ולהמשיך להציף את ערכן האמיתי, בראודר שינה את עורו במידה רבה ונהפך למשקיע אקטיביסט שחושף את שחיתויות האוליגרכים ואת הניהול הגרוע של החברות שבבעלותם.
אלא שעלייתה של הרמיטז' אירעה במקביל לעלייתו של פוטין: מי שמונה לנשיא ב־1999 החל לרדוף את האוליגרכים ולהבהיר להם שיוכלו לשמור על הונם רק אם ייכנעו לקרמלין. כל עוד בראודר נלחם בהם, הוא היה שימושי לפוטין. אבל כשהוא החל לחשוף שחיתויות גם בחברות שבשליטת המדינה, הוא סומן כאיום.
בנובמבר 2005 בראודר נחת בנמל התעופה שרמטייבו במוסקבה, אך כניסתו למדינה סורבה והוא הוגדר 'איום על הביטחון הלאומי'. זה קרה ארבעה ימים בלבד לפני שתביעה של הרמיטז' נגד חברת הגז הממשלתית Surgutneftegas היתה אמורה להתברר בבית המשפט.
בראודר השתקע בלונדון והחל למכור את החזקותיו ברוסיה, אך לפני שהספיק לסגור את משרדיו המשטרה הרוסית פשטה עליהם ועל משרדי פיירסטון דאנקן, והחרימה מסמכים, מחשבים וחותמות של שלוש חברות מוקפאות שהיו בבעלות הרמיטז', שמכרו את נכסיהן ושילמו מס כחוק. זמן לא רב לאחר מכן החברות נרשמו מחדש והבעלות עליהן הועברה לידי חבורה של עבריינים מורשעים, ובהם בכירים במשטרה וברשויות המס. המידע שהשיגו העבריינים שימש אותם כדי להוציא במרמה 230 מיליון דולר מקופת האוצר של רוסיה כהחזרי מס. אבל אז נכנס לתמונה הגיבור השלישי בפרשה, והטרגי שבהם — סרגיי מגניצקי.
"אתם חושבים שלגרמנים היה אכפת מזכויות אדם כיום אילו היטלר היה מנצח במלחמה ההיא? הם מביטים באבותיהם בזעזוע, אבל אם הוא היה מנצח, כל מה שעשה היה מקבל הצדקה. זה מה שעומד לקרות לרוסים, אם פוטין לא ייעצר"
5 צפייה בגלריה
הפגנה נגד פוטין במוסקבה, 2012. "עם כל אהבתי לחבריי במוסקבה, אני רוצה לגרום לכך שהילדים שלהם יגויסו למלחמה, כי רק זה יוציא אותם לרחובות"
(צילום: Sasha Mordovets/Getty Images)
האיש שסירב לשקר כדי להינצל
מגניצקי גדל בנאלצ'יק, עיר באזור הקווקז, ומגיל צעיר התגלה כעילוי. ציוניו המעולים סללו את דרכו לתואר ראשון מהאוניברסיטה היוקרתית לכלכלה פלחנוב שבמוסקבה. הוא החל את הקריירה שלו בסניף המקומי של פירמת הייעוץ וראיית החשבון ארנסט אנד יאנג, וב־1995 נחת במשרד פיירסטון דאנקן. "סרגיי היה שקט, מבריק בלי לעשות מזה עניין", אומר פיירסטון. "היה לו טוב לב מסוג מאוד מסוים: הוא היה יושב בחדר עם יועצים בשכר גבוה, שמדברים על דברים שאין להם מושג לגביהם, ומתקן אותם בלי להביך אותם. ישנו סטריאוטיפ על קווקזים, שהם קולניים ורגשניים. סרגיי לא היה כזה, חוץ מבמסיבות. לכולם היה כבוד עצום כלפיו וכולם חיבבו אותו. ואף אחד לא ציפה שהוא יהיה אמיץ במיוחד או אקטיביסט".
למה?
"כי הוא באמת האמין במערכת. הוא חשב שרוסיה מתקדמת בכיוון הנכון, וההוכחה מבחינתו היתה שתמיד ניצחנו בבתי המשפט. אנשים נהגו לומר ש'ברוסיה כולם חייבים לרמות או לגנוב, כי אם משלמים את כל המסים אי אפשר להרוויח כסף'. וסרגיי היה משיב להם: 'לא, זה לא נכון. אפשר לשלם את כל המסים ועדיין להרוויח המון כסף'".
מגניצקי היה האיש שטיפל בתיקים של הרמיטז', וכשבראודר גורש מרוסיה וגילה שנכסיו הופקעו, הוא גייס אותו לאתר הוכחות להונאה כדי לחשוף אותה. מגניצקי עשה זאת במהרה ומסר את עדותו בפני בכירי משרד הפנים ב־2008, אבל חודש לאחר מכן הוא נעצר במוסקבה בהוראת אותם בכירים, בתואנה שסייע לבראודר להתחמק מתשלום מסים ("זה דבר אחד להיות קורבן של פשע, ודבר אחר לגמרי להיות מואשם בפשע שאתה הקורבן שלו", אמר בראודר בסרטון שהפיק באוקטובר 2009).
במקביל לאירועים הללו, פיירסטון התמודד עם דרמה משלו: הוא גילה שנפתח חשבון בנק שני לאחת החברות המוקפאות של בראודר, בזמן שהוא היחיד שהיה לו ייפוי כוח לעשות זאת. בירור זריז העלה כי דרכונו האמריקאי זויף כדי לחלוב החזר מס נוסף — מה שגרם לו להבין שאנשיו של פוטין מנסים להפליל גם אותו. בתוך כמה שעות הוא וכמה מהעובדים שלו כבר היו על מטוס בדרך לגלות בלונדון.
מגניצקי, בינתיים, היה נתון ללחצים עצומים. שוב ושוב חוקריו ניסו לשכנעו לשנות את עדותו כך שתפליל את בראודר, והוא סירב בתוקף. "סרגיי הועמד במצב נורא", אומר פיירסטון בכאב. "הוא לא היה מוכן לשקר. הוא חשב שיום אחד ייערך משפט גדול והוא יוכל להסביר את הדברים כפי שנהג להסביר אותם בבתי המשפט המסחריים, ואז החבר'ה האלה ייראו כמו המטומטמים, האידיוטים והגנבים שהם באמת. הוא באמת האמין בזה עד השימוע האחרון שלו".
מה קרה בשימוע הזה?
"לא איפשרו לו להציג את הטיעונים שלו בכלל, ובשלב מסוים הוא הבין: לא יגיע שום יום בבית המשפט. זו תהיה בדיוק הפארסה המשפטית הזו, שבה השופט מושחת, התובע מושחת וכל העניין מתוסרט. ואז הוא כבר לא הצליח להעמיד פנים בשביל המשפחה שלו. הוא כבר לא היה יכול להמשיך לחייך ולהבטיח להם שהכל בסדר".
מגניצקי הוחזק בבתי מעצר במוסקבה במשך 358 יום בתנאים בלתי נתפסים. "כשהיה חורף, הם הכניסו אותו לתאים קרים כקרח", מתאר פיירסטון. "כשהיה קיץ, הם הכניסו אותו לתאים לוהטים. התאים גם היו מזוהמים. הם הוצפו בביוב. הם לא הרשו לו להתקלח ואפילו לא הרשו לו להרתיח לעצמו את המים. כך שהוא נאלץ לשתות מים מזוהמים. הבריאות שלו היתה תקינה כשהוא נעצר, אבל לבסוף היא קרסה".
מגניצקי סבל מדלקת בלבלב ובדרכי השתן ואיבד משקל רב מגופו. גם אז נמנע ממנו טיפול רפואי. הוא הועבר למתקן כליאה שסמוך לבית חולים, אך "במקום שינתחו אותו, הוא נאזק", אומר פיירסטון. "ואז הגיעו שמונה בחורים עם אלות גומי והכו אותו. אחר כך הם הורידו לו את האזיקים והשאירו אותו שוכב ומתפתל מכאבים על רצפת בטון במשך שעה ו־18 דקות, עד שמת. רק אז הם פתחו את הדלת ואמרו לאנשי הצוות הרפואי: 'הנה המטופל שלכם'. יש מילה לדבר הזה. קוראים לזה רצח".
איך אתם יודעים על כל מה שקרה שם?
"באותה דרך שבה אנחנו יודעים על כל מי שסטלין ירה בו. לרוסים יש ההרגל האבסורדי הזה לתעד כל חקירה ובדיקה. יש לנו את הצווים החתומים. סרגיי אמר בזמן שהם הכו אותו: 'עכשיו אתם עומדים להרוג אותי'. ולהם עוד היתה החוצפה לכתוב על זה: 'מחשבות רדיפה'".
זה קרה ב־16 בנובמבר 2009. סיבת המוות הרשמית היתה כשל לבבי, לא הותר למשפחה לערוך נתיחה עצמאית של הגופה, וההלוויה התקיימה תחת פיקוח משטרתי כדי שלא יהיה אפשר לבחון אותה.
האירוע הזה שינה את חייו של פיירסטון. "במשך כל הזמן שבו סרגיי היה במעצר והמתין למשפט, השאלה היתה: איך אנחנו מוציאים אותו משם? איך מתקנים את המצב הזה? ואחרי שהם הרגו אותו, הכל הפך לאיך אנחנו דופקים אתכם? איך אנחנו לוקחים מכם את כל מה שיש לכם? איך אנחנו מכניסים אתכם לתאים וגורמים לכם למות עניים בתוך תא, כמו סרגיי? איך אנחנו לוקחים כל פרוטה מכספכם? איך אנחנו גורמים לחברים ולבני המשפחה שלכם להתבייש בכך שהם מכירים אתכם?
"אנשים שואלים אותי: 'איך אתה ובראודר החלטתם לרדוף את האנשים שעצרו את סרגיי? איך נראה הדיון ביניכם?'. לא היה שום דיון, מעולם לא קיימנו שיחה כזאת. פשוט ידענו, וזה פשוט נעשה".
5 צפייה בגלריה
פיירסטון (משמאל) לצד נבלני בפילדלפיה, 2009. "הוא הסכים מיד להפיץ את הסרט שלנו ואמר: 'אנחנו נתפוס את הממזרים האלה!'"
"נבלני היה זועם כמוני"
פיירסטון ובראודר התחילו לעבוד מיד. הם הקימו צוות, ערכו תחקירים, טיפחו קשרים עם מקורות והפיקו את סדרת הסרטונים "The Russian Untouchables", שבה כל פרק הוקדש לחבר אחר בקבוצת העבריינים שעצרו את מגניצקי. הסרטונים עלו ליוטיוב ב־2010 וגרפו מיליוני צפיות. הם גם זכו לתמיכתו של האופוזיציונר העולה אלכסיי נבלני, שהפיץ אותם בבלוג שלו.
"פגשתי את נבלני בתחילת 2009, בכנס על רוסיה בפילדלפיה, מכל המקומות בעולם", מספר פיירסטון. "והוא פשוט היה כל כך דומה לי, כל כך זועם ורוצה לעשות משהו. בילינו יחד בניו יורק אחרי הכנס ונעשינו חברים. אז כשהכנתי את הסרטונים התקשרתי אליו לשאול אם יהיה מוכן להפיץ אותם, והוא מיד הסכים בהתלהבות ואמר: 'אנחנו נתפוס את הממזרים האלה! כל כך הולכים לתבוע אותי!'".
אומנם הסרטונים הציתו גל של כתבות בתקשורת הרוסית ועוררו הדים בקרב הציבור, אבל הם לא באמת הצליחו לשנות דבר — שום פעולה לא ננקטה נגד האחראים למותו של מגניצקי. "נכשלנו", מודה פיירסטון. "כל רוסיה אמרה 'וואו', ואני הפכתי לכוכב תקשורת קטן, אבל לא הצלחנו להביא לשום פעולה. ואז ביל אמר, 'בוא ננסה לקחת מהם את המערב'".
זו היתה יריית הפתיחה למערכה השנייה — חוק מגניצקי, שנועד להחיל סנקציות אישיות על כל מי שהיה מעורב בפרשה. פיירסטון ובראודר הגו מנגנון להחרמה של המושחתים שעצרו את מגניצקי ובני משפחותיהם: בכל מדינה שתאשר את החוק, תיאסר עליהם הכניסה אליה, נכסיהם המקומיים יוקפאו, ייאסר על בנקים וחברות לקיים עמם עסקאות, ובמקרים מסוימים יוטל עליהם ניתוק רחב יותר מהמערכת הפיננסית.
ב־2012, אחרי יותר משנתיים של עבודת לובי ממושכת, החוק הובא אל שולחנו של נשיא ארצות הברית דאז ברק אובמה, ואושר — על אף עמדת הבית הלבן הרשמית שיש "לאפס" את היחסים עם מוסקבה. בקרמלין זעמו והגיבו מיד באיסור לאמץ ילדים רוסים בידי אמריקאים וב"רשימה שחורה" נגדית. פוטין הגדיר את התגובה הזו: "רגשית, אך הולמת". בהמשך רוסיה לחצה על ארצות הברית לבטל את החוק, והנושא עלה כמה פעמים בפגישות בין פוטין לטראמפ. ב־2018 פוטין אף ביקש ממנו לקבל גישה לבראודר במסגרת עסקת חילופי חקירות.
למרות כל זאת, חוק מגניצקי נותר בתוקף. יתרה מזאת, הוא אומץ באופן נרחב ברחבי העולם — באיחוד האירופי, בבריטניה, בקנדה, באוסטרליה, ובעוד שורה ארוכה של מדינות — ונהפך ל"חוק מגניצקי הגלובלי", מודל הסנקציות המקובל נגד החשודים בהפרת זכויות אדם ושחיתות באשר הם, גם ללא קשר לפרשיית מגניצקי. כך למשל האיחוד האירופי הטיל סנקציות על מנהיגי תנועות המתנחלים דניאלה וייס ומאיר דויטש, וארצות הברית על המיליארדר הישראלי דן גרטלר, המואשם במעורבות בשחיתות ומתן שוחד בקונגו.
למרות ההצלחה, פיירסטון מבהיר שחוק מגניצקי אינו מספיק. "החוק נהדר, אבל רחוק מאוד מלהיות מדהים. משום שסנקציות הן תמיד החלטה פוליטית. הממשלות אומרות: 'כרגע אנחנו כועסים על הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אז נשמח להטיל סנקציות על אנשיה' — עד שהן זקוקות למתכות נדירות, ואז הן מבטלות את הסנקציות. כיום, יש יותר סיכוי שיכה בכם ברק מאשר שתהיו נתונים לסנקציות מגניצקי. וזה חייב להשתנות".
ובכל זאת הסנקציות הרתיחו את פוטין. למה?
"משום שבזמנו, לא היה אפשר לגעת בפוטין או באנשיו. סנקציות מגניצקי היו היחידות שגרמו לאנשים כמותו להבין שהם לא חסינים. ומעבר לכך, לרוסיה יש מערכת חינוך מחורבנת, ולכן אנשים רוצים לחנך את ילדיהם בחו"ל. גם מסוכן מאוד להחזיק את הכסף שלך ברוסיה, מה שגורם לרוסים להעבירו לחו"ל. וביל לקח מהם את הביטחון הזה — וזה מה שבאמת הפך אותו לאויב המדינה".
"אפשר עוד לגאול את רוסיה"
פיירסטון מתגורר כיום בלונדון עם בן זוגו זה כ־40 שנה, רוברט. לפרנסתו הוא נותן ייעוץ משפטי בנושאי סנקציות, הסגרה, איתור והשבת נכסים וסכסוכים מורכבים. אחרי שהרוסים כלאו את נבלני ב־2021, פיירסטון הוביל עבורו מיזם לקידום סנקציות נגד 35 בכירים רוסים מושחתים שהוא סימן ("נבלני 35"). את עבודתו הנוכחית למען אוקראינה הוא עושה פרו בונו.
במשך השנים הרוסים לא הרפו מפיירסטון. "הציעו לי יותר מפעם אחת לשמור על החיים שבניתי שם: 18 שנות חיים, חברים, עסק", הוא אומר. "כל מה שהייתי צריך לעשות היה לקבל את הגרסה לאירועים של האנשים שהרגו את סרגיי. ואת זה לא יכולתי לעשות".
לא כל עמיתיו עמדו בלחץ. "לאחד מאנשי הצוות שלנו נמאס להיות תקוע בלונדון, רחוק מהמשפחה שלו, אז הוא עשה עסקה עם הרוסים: הוא יאמר דברים רעים על בראודר ובתמורה יוכל לחזור. כיום הוא נע בחופשיות בין המערב למוסקבה. אני מבין למה הוא עשה זאת, אבל זה מכאיב. וגם אם הוא לא פגע באיש, זה עדיין מרגיש כמו בגידה נוראית".
פרסום הספר שלך ברוסית על ידי נבלניה ודאי יתדלק את העניין של הרוסים בך. אתה לא חושש לחייך?
"לא. הרגע מלאו לי 60, וזו היתה חתיכת הרפתקה. הייתי רוצה לקבל עוד 20–30 שנה, אבל אני לא חי את חיי מתוך פחד, אלא לפי מה שאני צריך לעשות: לרדוף אחרי האנשים שהרגו את סרגיי ונבלני, לרדוף אחרי המשטר שמפציץ את אוקראינה והורג אנשים, ולרדוף את המשטר שהופך אנשים שאני אוהב לבריונים".
למה אתה מתכוון?
"לא מזמן חבר רוסי יקר אמר לי: 'אתה ודאי גאה מאוד בטראמפ. הוא השתלט על ונצואלה, והוא עומד להשתלט על פנמה, קנדה וגרינלנד'. זה מכאיב לי נורא, מפני שלא כך אמריקה נעשתה גדולה. היא נעשתה גדולה בכך ששחררה את אירופה מהנאצים. אבל יש מנהיגים שלוקחים את הרע ביותר בבני האדם ומעצימים אותו. היטלר היה כזה. גרמניה לא היתה חייבת ללכת בדרך הזאת, אבל בתקופה שבה היה קל לעודד גזענות ולאומנות הגיע אדם רע ועשה את זה. יש אדם באמריקה שעושה את זה עכשיו, וגם פוטין עושה את זה. אני רואה אנשים שאני אוהב הולכים בדרך שלהם, ונגד זה אני נלחם.
"אז אני לא מפחד. אם אמות בגיל 61 מפני שישליכו אותי מחלון או ירעילו אותי, זה יהיה מחורבן. אבל כל האנשים שאוהבים אותי יגידו: 'ג'יימיסון לא היה מסוגל לנהוג אחרת'. זה מה שאני עושה כדי להילחם בחרא הזה".
האהבה שלך לרוסיה ניכרת בדיבור שלך. ובאותה נשימה אתה אומר שאתה רוצה להקריס אותה ולשבור את אנשיה. אין כאן קונפליקט? הרי עדיין יש לך חברים רבים שם.
"שתי העמדות האלה מתקיימות זו לצד זו מפני שישנה המדינה שטרי דאנקן ואני חשבנו שאנחנו בונים. ישנה המדינה שסרגיי מגניצקי ואני חשבנו שאנחנו בונים. ישנה המדינה שאלכסיי נבלני מת בניסיונו לבנות. זו המדינה שוולדימיר קארה־מורזה ישב בה בכלא בניסיון לבנות. והמדינה הזאת עדיין קיימת. אם היה אפשר לגאול את גרמניה, אפשר לגאול גם את רוסיה — וזו המדינה שלי".
