הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1לא יודע איך זה בעיר שאתם חיים בה, אבל בירושלים במשך זמן רב הפגנות מוצ"ש היו אפופות אווירה של אֵבֶל. הפגנות שקטות. קטנות. מנומסות. מבטים כואבים, כתפיים שחוחות, חיבוקים מלאי משמעות אבל טבולים בהשלמה. הרגשתי כמו בהלוויות. אבל במוצאי שבת האחרונה כבר הרגשתי אחרת לגמרי. את תחושת חוסר האונים החליף זעם. זעם גולמי, לא מלוטש. עדיין עצור, אבל ממש על סף גלישה, על סף פיצוץ. כל מה שצריך הוא רק ניצוץ. אנשים צרחו במלוא גרון, בעיניים יוקדות. כשנואמים הזכירו את ראש הממשלה בנימין נתניהו נשמעו מהקהל קריאות גנאי חריפות, ברעש שהזכיר לי את התגובה לכל מופע של השם "המן" בקריאת מגילת אסתר.
בסוף ההפגנה האבות והאמהות של החטופים שעמדו על הבמה הדליקו אבוקות שחורות וקראו לציבור ללכת אחריהם במורד רחוב עזה עד בית ראש הממשלה. "קדימה, להסתער!", קראה ענת אנגרסט, אמו של מתן. בני המשפחות נעו במורד הרחוב, ואחריהם אלפי מפגינים. הם הצליחו להתקדם רק כמה מאות מטרים, עד המחסומים הכבדים לפני ביתו הפרטי של נתניהו. לא היה להם סיכוי לעבור אותם, הם הסתפקו בלהרעיש. זה בסדר, מלכתחילה הם לא באמת התכוונו להסתער על הבית. הקריאה הזו סימנה משהו אחר — שינוי כיוון. לא עוד כתפיים שמוטות, מעתה גב זקוף. לא עוד כאב עצור ושתיקה מנומסת, מעתה זעם וחוסר התפשרות. נדמה לי שזו צריכה להיות הגישה לא רק במאבק להשבת החטופים הביתה, אלא גם במאבק להחלפת הממשלה הזו.
תחת שלטון שיעשה הכל כדי לייצר מציאות לא נורמלית, בעיקר כשהוא מרגיש שזמנו אוזל, אין טעם בנועם הליכות ובמתק שפתיים, ניסיונות פיוס וחולצות "אחים אנחנו"
2ראש הממשלה רוצה להיות מנותק מעמו. הסביבה הפיזית שלו משדרת את זה באופן ברור מאוד. רחוב עזה בירושלים עבר שינוי מרחיק לכת בשנתיים האחרונות, בעיקר סביב בית נתניהו שבאמצע הרחוב. בתחילה היו שם מאבטחים קבועים ומחסומים זמניים, שמציבים ומפנים לפי הצורך. אחר כך הוצב בודקה. ואז עוד אחד. ועמודונים. ואז נוספו שערי כניסה על המדרכה. ומחסומים קבועים, ממש שערי מתכת גדולים מעוגנים ברצפה, בשני צדי הרחוב. ועוד מחסומים, מברזל. ולפעמים מוסיפים עוד. וזה הבית הפרטי, זה לא מעון ראש הממשלה שבסמוך לכיכר פריז.
הרבה פעמים המשטרה או השב"כ סוגרים את שערי הברזל בסוף השבוע וחוסמים את כל הרחוב לתנועה גם אם אין הפגנה. למה? ככה. ולא מדובר ברחוב צדדי — עזה הוא ציר תנועה ראשי למרכז העיר, לבאים מהכניסה הראשית או מדרום לירושלים. אנשים נוסעים בו לעבודה, למקומות הבילוי, למשרדים ממשלתיים ועירוניים במרכז העיר. הם מגיעים על עזה במכוניות, ובאוטובוסים. ועכשיו המעבר בו בלתי נסבל, עם עוד ועוד חסימות. אם זה ימשיך כך, יהיה אפשר לצלוח אותו רק עם היתר מעבר מיוחד.
וזה קורה גם בקריית הממשלה בירושלים, סביב משרד ראש הממשלה. מי שמגיע לאזור להפגנות או לפגישות, מי שרוצה להגיע למוזיאון ישראל או לספרייה הלאומית, רואה איך בכל יום משרד ראש הממשלה מתכסה בעוד ועוד חומות. חלק מהן קבועות, חלק זמניות, חלק זמניות שנהפכו לקבועות. חלק מהן חומות שנבנו על חומות קודמות. עכשיו בונים שם עוד חומות גבוהות יותר, גבוהות מאוד. הרחוב שמקיף את משרד ראש הממשלה כבר מזמן נסגר לתנועת כלי רכב — וכעת נסגר גם להולכי רגל.
יש לנו ראש ממשלה שמקיף את עצמו בחומות, בשכבות אבטחה, בכיסויים, בפרגודים, בחציצות. לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות.
1 צפייה בגלריה
חלק (קטן) מהמחסומים ליד ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה בירושלים. זו לא רק פחדנות, זו גם הכנת התשתית ל"לא ידעתי" העתידי
(צילום: Anadolu via Getty Images)
3זו לא רק פחדנות. זו טקטיקה שהיא חלק מהאסטרטגיה הגדולה. נתניהו יוצר את הניתוק הזה כדי להשתמש בו אחר כך, כשיעשה את אחד הדברים האהובים עליו — להגיד "לא ידעתי". לא ידעתי שהאווירה כל כך טעונה. לא ידעתי שהעם כל כך מפולג. לא סיפרו לי.
לו היה פחות מנותק, לו רק היה הולך ברחוב כאחד האדם, נתניהו היה מרגיש היטב את תחושת ה"אנחנו על סף פיצוץ" שהחברה הישראלית שקועה בה כבר כמעט שלוש שנים, אחרי כמעט שנה של מאבק ציבורי סביב החקיקה המשפטית ואז עוד שנתיים של מלחמה. להגיד שאנשים נמצאים על הקצה יהיה תיאור חיוור מאוד של המציאות; אנשים עברו את הקצה כבר מזמן.
מפגינים למען שחרור החטופים מותקפים באופן קבוע בכל הארץ, סופגים אלימות מילולית קשה וגם אלימות פיזית. המשטרה שאמורה להגן עליהם, מצדה, מפעילה בעצמה אלימות נגדם. מילולית, פיזית, לפעמים קשה, בלי שום הצדקה; זה לא אני קובע, בתי המשפט מבהירים זאת למשטרה שוב ושוב. והמשטרה ממשיכה. עיתונאים שומעים קללות איומות כל הזמן, בכל מקום, מואשמים בבגידה, במה לא. אני מצאתי את עצמי, בדרך להפגנה, הולך מכות עם נער חרדי באמצע רחוב ירושלמי; תרשו לי לא להרחיב על הסיפור הזה.
מלכתחילה החברה הישראלית היתה עצבנית ותוקפנית. החיים תחת איום ביטחוני מתמיד, במתח בלתי פוסק, בחום הזה, הם מתכון לאלימות. לכן נבחרי הציבור צריכים להרגיע את האווירה הזאת. זאת אחריות שלהם. במקום זה, הם מלבים אותה. חלק מהם אוספים מזה מנדטים (איתמר בן גביר, למשל), חלק נראים כאילו הם ממש נהנים מזה, חלק משתמשים בשיסוי ובפילוג כאסטרטגיה רבת־שנים. נתניהו, למשל. הקורבן הנצחי, זה שמספר בכל פורום שמאיימים על חייו ועל חיי משפחתו בזמן שהוא מסמן שוב ושוב את יריביו הפוליטיים, ואת הציבור שלא מצביע לו, כבוגדים, כתומכי טרור, כאנשים שדמם מותר.
4זה לא קורה בוואקום. זה חלק מהנעשה בכל העולם. מה שמתרחש בארצות הברית מעורר דאגה רבה — לא רק משום שהמרקם החברתי של בת הברית הכי גדולה שלנו, אולי היחידה שנותרה, מתפורר, אלא גם כי הצעדים שנוקט הנשיא דונלד טראמפ עושים עלייה מהר מאוד, מקבלים גרסה ישראלית. היום זה ג'ימי קימל, מחר זו "ארץ נהדרת". היום זה איסור על כתבים אמריקאים לפרסם ידיעות על הפנטגון בלי אישור, מחר זו חקיקה שתאסור על עיתונאים ישראלים לומר כל מילת ביקורת על צה"ל, השב"כ, שר הביטחון והשר לביטחון לאומי.
בינתיים, הדבר היחידי שמונע מחלק מהצעדים האלה להיקלט כאן, מה שעוצר חלק מהיוזמות או ההעתקות של פוליטיקאים מהימין (שבאמת מאמינים בצעדים האלה, או שנהנים מההטרלה), הוא העובדה שאין אצלנו משטר נשיאותי, ושכוחה של הממשלה בכל זאת מוגבל. זו גם בדיוק הסיבה לכך שהפוליטיקאים האלה, ובראשם שר המשפטים יריב לוין, פועלים כבר שלוש שנים ללא לאות להסיר את כל ההגבלות. להחליש את שומרי הסף, את הייעוץ המשפטי, את בתי המשפט. כדי שכל הרסנים יוסרו. כדי שכל דאלים יגבר.
5הבחירות אמורות להתקיים בנובמבר 2026, עוד קצת יותר משנה. ואני מפחד שאם המלחמה לא תיגמר עד אז, נגיע לגל גדול מאוד של אלימות בפנים.
ראש הממשלה רואה את מצבו בסקרים. הוא יודע שנאום ספרטה היה טעות, שהוא מערער את האמון של קהל הבוחרים המתון שלו, זה שנהנה מעלייה ברמת החיים בעשורים האחרונים. המצביעים האלה לא רוצים חזון של עם לבדד ישכון, של קושי לצאת לחופשה בחו"ל, של אנטישמיות כלפי מי שכבר הצליחו לברוח לחופשה. נתניהו יודע שהציבור הזה מחפש רווחה, ביטחון ויציבות, ושהוא לא רוצה לשאת לבד בנטל ולא רוצה לחשוש לחיי ילדיו כל היום. אם לשפוט לפי העבר, האסטרטגיה העיקרית של נתניהו כדי לשמור על המצביעים האלה בבחירות תהיה יציאה למלחמה בחזית החשובה לו, הפוליטית. לטפול הכל על המחנה השני — ה0מולנים הבוגדים וערביי ישראל. אני מודה שבאופן אישי נשגב מבינתי איך אחרי טבח 7 באוקטובר ראש הממשלה עוד יכול לנסות להפחיד את בוחריו שאם לא יבחרו בו יהיה כאן עוד טבח 7 באוקטובר, אבל עובדה שהוא מנסה. כך שלקראת הבחירות נתניהו ותומכיו עלולים להעלות את מפלס הפילוג והשנאה. וכיוון שמדובר באנשים שאין להם שום עכבה מוסרית, זה עלול להיות מאוד אלים.
זה לא ייגמר בזה. הם יכולים לרכז מאמץ בקעקוע האמינות של ועדת הבחירות המרכזית, בהטלת דופי בראש הוועדה (הוא הרי שופט בית המשפט העליון, כבר על זה הוא פגום בעיניהם), ולערער את הלגיטימציה של נבחרי הציבור מהחברה הערבית ואת עצם ההצבעה בחברה הערבית. הם יכולים להטיל דופי בכל תהליך הבחירות. הם עלולים לנסות לפסול מפלגות, ומועמדים. והם יפעילו לשם כך את המשטרה, שעברה בשלוש השנים האחרונות פוליטיזציה איומה. היא כבר עתה מוכיחה שהיא יודעת לרדוף ולמרר את חייהם של אנשים, גם אם אין לכך שום הצדקה חוקית או בכלל, גם אם בית המשפט נוזף בה על כך שוב ושוב. היא משרתת את הממשלה. אם לא יעצרו אותה, היא תמשיך. במקום לאכוף את החוק ולהבטיח הליך בחירות תקין ולמנוע אלימות, המשטרה עלולה לעשות בדיוק הפוך.
6בקיצור, אני מפחד מאוד מהבחירות המתקרבות.
וכאן אני חוזר להתחלה, לשינוי הכיוון בהפגנות האחרונות בירושלים. זה מה שצריך לקרות, זה מה שצריך לעשות. לא לשתוק, לא למשוך בכתפיים, לא להתרפס. להתנגד. להתנגד לאלימות השלטונית, להתנגד לשיסוי ולהסתה, להתנגד לשטיפת המוח הבלתי פוסקת שמתרחשת יום־יום שעה־שעה בערוצי השלטון (בתקשורת וברשתות החברתיות). לא להתנגד באלימות — אבל גם לא בשקט. אל תחרישו. השמיעו את דעתכם ואת קולכם. כל עוד זה חוקי ומותר, השתמשו בזכות הזו. כתבו תגובות. ספרו סיפורים ברשתות. לכו להפגנות. עמדו בצמתים. בואו לאולפנים להביע עמדה. דברו נגד המסיתים. הגישו תביעות. עמדו מולם בלי פחד.
יש חלקים עצומים בציבור הישראלי שרק רוצים פיוס ושקט. הם רוצים לנוח. הם רוצים להתחבק. לעשות עסקים אלה עם אלה. ליהנות מכל הטוב והשפע שיש לחברה ולמדינה להציע. חלק מהם כבר פעילים ביוזמות פיוס וקירוב לבבות, משקיעים בכך מאמצים ומשאבים אדירים. סחתיין עליהם. אני פשוט חושב שאלה ניסיונות רפים, שמלכתחילה מדברים אל אותו המיינסטרים. לא שם הבעיה. אנשי השוליים הם מי שעושים הרבה מאוד רעש, הרבה מעבר לפרופורציות האמיתיות שלהם, וגוררים אחריהם את מי שניסיונות הפיוס לעולם לא יגיעו אליהם. ומול אנשי השוליים מה שיועיל זה לא סיסמאות ושלטים וחולצות, כל ה"אחים אנחנו".
מול השוליים האלה, והממשלה שמורכבת מהרבה מאוד שוליים, תחת שלטון שיעשה הכל כדי לייצר מציאות לא נורמלית, בעיקר כשהוא מרגיש שזמנו אוזל, אין טעם בנועם הליכות ובמתק שפתיים. הדרך להשבת המדינה הזו לפסים של נורמליות היא רק התנגדות. לא אלימה, אבל ברורה. אלה הקווים האדומים שלנו — לא נהסס לצייר אותם, להגיד אותם, לעמוד עליהם. מסר ברור וחד, בגב זקוף: צריך להשיב את החטופים, לסיים את המלחמה, ללכת לבחירות, ולהחליף את הממשלה הזאת. התעקשות על המסר הזה, בכל מקום, בכל דרך ראויה, אינה בגידה. להפך בדיוק. היא התרופה היחידה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
