חשבתי שאחרי המלחמה עם איראן הדברים יירגעו. במשך 12 יום הצלחתי להעסיק, להאכיל, לקלח ולהשכיב את בת ה־8 ובן ה־5, להרגיע באזעקות, לנסות לשמח, וכל זה תוך כדי עבודה במשרה מלאה. כשזה נגמר, השגרה כביכול חזרה. אבל אני לא. הדריכות, התשישות והאשמה לא הרפו ממני. היכולת שלי להחזיק בכל התפקידים ולהפריד בין חלקי היום, בעיקר בין זמן העבודה לזמן הילדים, ניזוקה קשות.
משיחות עם הורים אחרים הבנתי שאני לא לבד. שאחרי איראן, אחרי שנתיים של מלחמה, אחרי סערת ההפיכה, אחרי הקורונה, ההורות של כולנו נפגעה. הפכנו להורים שורדים. ובקושי. חיים באי־שקט תמידי, ממשבר למשבר, ומתקשים לייצב חיי משפחה שלווים, עבור עצמנו וודאי עבור הילדים. הורות פזצט"א. כיבוי שרפות תמידי. מעט עומק, מעט ערכים. רק לעבור עוד יום, ועוד אחד. לצד הפחד התמידי שמלווה אותנו כל הזמן, הדאגה היומיומית והחשש לעתיד, ההורות בישראל 2025 מלווה גם בתחושות אשמה וכישלון מתמשכות.
"אני שחוקה, דרוסה, מותשת, חסרת סבלנות", אומרת למשל ג', אם לשני ילדים קטנים מאזור המרכז שעובדת במגזר השלישי. "השתדלתי מאוד לא להרים את הקול על הילדים, אבל גם זה הגיע בסוף. ולצעוק זה אלים, אני רואה את הפנים שלהם אחרי וזה נורא. התחלתי לאחרונה טיפול כדי לצרוח עליהם פחות, אבל זו לא תרופת פלא".
קשה עדיין להעריך מה התקופה הזאת עושה לילדים שלנו, שחלק ניכר מחייהם עד כה עבר תחת מגפה ומלחמה. את השיבושים בטווח הקצר רואים, את השיבושים בטווח הארוך עדיין לא. אבל לשנים האחרונות היתה השפעה ישירה ומובהקת על ההורות שלנו עצמנו. "השנים האלה לא עשו טוב להורות שלי", אומר ש' מאזור המרכז. "עומס הלחצים גרם לי להיות פחות סבלני, יותר לחוץ, ולא להצליח לעמוד בהחלטות שקיבלתי וקודם פעלתי לפיהן".
למשל?
"למשל, הגבלת שעות מסך. אתה רוצה להגביל את שעות המסך כי אתה יודע שזה הדבר הנכון, ובעבר עמדתי בזה. אבל כשכלואים בבית תקופות ממושכות, אתה מבין שאם תגביל פשוט לא תוכל לעבוד. אנחנו מתגלגלים ממשבר למשבר, מהבן שלי, בן 15, נשללה ילדות נורמלית, והתקופה הזו מעוררת תחושת אשמה. אני כל הזמן בודק את עצמי, אם יכולתי לעשות יותר טוב, אם הייתי צריך להיות יותר חומל או יותר עקשן. אני בטוח שטעיתי בהמון דברים. זה מתסכל".
אבל במקביל גם אנחנו איבדנו הרבה מאוד, כהורים, במשך שנים שבהן לא היתה כמעט תקופה של סתם שגרה. "האי־בהירות של השנים האחרונות הביאה לכך שאני לא מצליח להתרכז כמו שצריך בשום דבר, לא בהורות ולא בעבודה", ממשיך ש'. "אתה מרגיש שאתה רק מכבה שרפות. אתה מנסה לעמוד בכל מני דדליינים, אבל קשה לך מאוד לעשות את זה כי אתה צריך לטפל גם בצרכים של הילד שלך וגם באלה של העבודה. הרגשתי שאין לי זמן לעצמי, לעבד את כל הקשיים של התקופה הזו וכל המחויבויות שלי, גם לבני, גם להורים שלי וגם לעבודה".
"שגרה היא אחד הדברים ששומרים על שפיות. אנחנו מכוונים כיצורים ביולוגיים לחיות חיי שגרה, המוח שלנו מכוון לשגרה אפילו ברמה ההורמונלית", אומרת הפסיכולוגית החינוכית ד"ר הילי כוכבי. "להיעדר השגרה יש מחיר, כל הזמן יש משהו חדש ואנחנו כל הזמן נדרשים להגיב אליו. האי־נחת שלנו מזה היא סימן שאומר לנו שזה לא בסדר, ולא צריך להתעלם ממנה — אלא לנסות לייצר כמה שיותר שגרות חדשות".
רלוקה גנאה, אמא של אנוש (10) ואסיה (7): "איבדתי הרבה מהסבלנות שהיתה לי, והיכולת להציב גבולות נשחקה מאוד, בכל התחומים. אני לא האמא שקיוויתי להיות, בשום צורה. ויש אשמה על עצם זה שאני מגדלת את הילדים שלי פה, במלחמה, בלי אופק"
פריצת גבולות, ושאלות גדולות
אחד הדברים המרכזיים שעולים בשיחות עם הורים ואנשי מקצוע הוא היעדר גבולות. בתוך הבית קשה מאוד להציב גבולות כשהמציאות מתפרקת, הילדים במצוקה וההורים במתח. אבל גם בחוץ הגבולות פרוצים. במערכת החינוך, שהיא המקום שבו הילדים מעבירים הכי הרבה שעות מחוץ לבית, הכל יותר פלואידי. אם אין גננת היום, למשל, אז הגן פשוט סגור. אם היום היו טילים אז מסיבת הסיום תתקיים מחר, בבהילות, גם אם זה אמצע יום עבודה. הרבה מהלימודים עוברים להיות "לימודים א־סינכרוניים" (מרחוק), וכן הלאה — מה שמקשה עוד יותר גם על השגרה של הילדים וגם על התפקוד של ההורים.
רלוקה גנאה (46), אם לשניים מתל אביב, מיטיבה לתאר איך הכל התחיל להשתבש לפני חמש שנים, במגפת הקורונה. "מבחינת בית הספר, פתאום למדו להשתמש בזומים נורא בקלות לכל דבר — מתקיימת הלוויה של איזה מישהו חשוב ויש פקקים? סבבה, אל תגיעו לבית ספר, נלמד מרחוק. יש גשם חזק? סבבה, אל תגיעו, נלמד מרחוק. נפרץ איזה סכר שקודם לא היה עולה על הדעת לפרוץ אותו. ועם השנים ראינו את האידאולוגיה של המסגרות החינוכיות נשחקת, וראינו את השחיקה גם אצל ההורים".
אילו גבולות נשחקו בבית הספר?
"זה ניכר בדברים קטנים, למשל בעבר היה חשוב לאנשים לחגוג ימי הולדת משותפים ולקנות מתנות משותפות, עכשיו כבר קונים מלא מתנות מפלסטיק".
ומה נפרץ בתוך הבית?
"עד הקורונה ההורות שלי היתה אי מאפשר ומאוזן. הייתי אמא סופר־משקיעה, הכנסתי את הבן שלי לגן רק בגיל שנה ותשעה חודשים, עד גיל 3 ומשהו הוא לא ידע מה זה חטיפים, לא היו מסכים. ואז הגיע הסגר הראשון, הבן שלי היה בן 5 והבת בת שנה ושמונה חודשים. התחלנו לשחרר חבל, כולל בענייני מסכים וחטיפים. בן זוגי ואני עבדנו בחדר העבודה בתורות, היינו במרוץ להצליח הכל, והילדים היו עומדים מחוץ לדלת, מנסים לפתוח אותה, בועטים בה. זה היה סיוט".
איך התמודדת עם זה?
"זה היה עומס עצום, בלי תמיכה משום כיוון. אומרים ש'it takes a village to raise a child', אבל בסגרים לא היתה קהילה, אפילו לא את סבא וסבתא. איבדתי הרבה מהסבלנות שהיתה לי, והיא לא חזרה מאז. זה נורא מבאס. וגם היכולת להציב גבולות נשחקה מאוד בשנים האחרונות, בכל התחומים. אני לא האמא שקיוויתי להיות בשום צורה".
חוסר הסבלנות הוא מפתח מרכזי בתחושת האשמה, היא אומרת, אבל לא הגורם היחידי לה. גנאה היא המנכ"לית המייסדת של תנועת זזים — קהילה פועלת למען שוויון ודמוקרטיה, וגם מורה ליוגה. והשאלות הגדולות על החיים שלנו כאן מעסיקות אותה ללא הפסקה. "יש אשמה על זה שהילדים שלי פה. במלחמה עם איראן הרגשתי שזה לא בסדר שאני עושה להם את זה, שזו חוויית הילדות שלהם ושאני ממש מסכנת את החיים שלהם. וגם אין איזה אופק פה. נולדתי ברומניה, וההורים שלי עשו את הבחירה הקשה, הלא מובנת מאליה, שהם גם שילמו עליה מחיר גבוה, להגר ולבוא לישראל כדי שאני אגדל במדינה דמוקרטית. הם הקריבו עבורי. ועכשיו אני מרגישה ציפייה מצד עצמי לעשות צעד דומה כדי להבטיח את העתיד של הילדים שלי. יש לי אחריות, הבאתי אותם לעולם הזה".
עמית רפאל, אבא של מאיה (13, לא בתמונה), ליה (12) ושחר (7) ובן זוגה של נירית: "אני חסר אונים מול הילדות. אני רואה שהן בלחץ, זה מורגש למשל ברצון ליותר תשומת לב - משאב שנפגע מאוד אצלנו ההורים. כהורה נראה שאתה מתרחק, וזה יוצר המון ריבים בבית ומתח גם בזוגיות"
חיים בשני יקומים מקבילים
את הסדקים בהורות ובמציאות חייהם של הילדים שיצרה הקורונה, המלחמה כבר העמיקה לשברים. "תקופת המגפה התאפיינה בחרדה מסוג מאוד מסוים, מהידבקות במשהו שלא רואים ועובר באוויר, עם צורך להיזהר זה מזה, לשמור מרחק, לא להתחבק. לא היינו רגילים לזה, וזה היה מפחיד, אבל אז הגיע 7 באוקטובר, ועברנו למשהו אחר לגמרי", מסביר אהוד וולפה, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מנחה שמלווה ילדים, מתבגרים ומבוגרים. "במלחמה הגבולות נחדרו, ועשו לנו כישראלים משהו נורא ואיום. כך שלא רק הילדים, גם ההורים נמצאים בטראומה. גם אצל מבוגרים שלא נפגעו באופן ישיר אלא רק נחשפו למה שקרה אנחנו רואים חרדות איומות, קשיי שינה, סימפטומים גופניים, דיכאון, חוסר חשק. והם צריכים גם להכיל את זה ולהתמודד עם מה שעובר עליהם, ואז הם צריכים להסביר לילדים מה הם ראו ושמעו".
הצורך לטפל בילדים בתקופה כזאת — לשמור עליהם, להרגיע אותם, וגם לתווך להם את המציאות — הוא מקור לקשיים ולאשמות, אפילו בדברים הקטנים ביותר. כמעט כל הורה חושש סתם להגיד מילה לא נכונה, או לאפשר הצצה קצת עמוקה מדי למציאות, שתעורר אצל הילד חרדות. ובתוך זה, קשה מאוד סתם כך להעניק ילדות רגילה ושמחה.
"נכון לעכשיו לכאורה יש שגרה, אבל שום דבר בנפש שלי לא מרגיש שגרתי", אומרת ל', אם לשלושה מאזור השפלה. "מרחפת מעל עננה שחורה, והאתגר האמיתי מבחינתי הוא להתמודד איתה לצד החיים שממשיכים. בקורונה לא היתה שגרה, אבל היית בבית אז היית בטוחה. עכשיו גם בבית כבר לא בטוח, בטח אחרי שעברנו את המלחמה עם איראן והאימה נהפכה למציאותית. וגם מה שראינו מאז, ההבנה שאם יפגע בי טיל אני לבד במדינה הזאת. ועם כל זה אנחנו מתמודדים בשעה שהפרנסה שלי ושל בן זוגי נפגעה, מה שמשפיע מאוד על מצב הרוח שלנו וגם על התחושה שאפשר לחיות פה. הכל יוצר סערה גדולה".
והילדים מרגישים את הסערה הזאת?
"אנחנו משתדלים שהם לא ירגישו. אנחנו משקיעים בזה הרבה אנרגיה. יש ממש שני יקומים מקבילים — אחד ילדותי, מלא אהבה ושמחה, ג'ימבורי ובריכות, שבו לא מדליקים בבית חדשות; וביקום האחר יש אזעקות ויש פיגועים, ואני כן יודעת מה קורה במדינה וזה עושה לי רע בנשמה ובתוך הגוף. הכל קורס ואין קרקע מתחת לרגליים, כי בכל דקה הכל יכול לקרות. כמעט שנתיים החזקתי מעמד, אבל אחרי איראן התחלתי לקחת כדורים".
גם עמית רפאל מגני תקווה, אב לשלוש בנות (בנות 13, 12 ו־7), איש הייטק ויו"ר הנהגת הורים בשני בתי הספר של הבנות שלו, מודה שהוא מתקשה מאוד להחזיק את הפער בין המציאות בחוץ להורות. "אני חסר אונים מול הילדות, אני לא יודע לדברר את המצב", הוא אומר. "אני יושב מול החדשות כי זה מרגיע אותי, אם אני לא יודע מה קורה אני נכנס ללחץ. אבל אני לא רוצה שהילדות יראו את זה. ואני רואה שהן בלחץ, זה מורגש בהתנהגות שלהן, בשינה, ברצון ליותר תשומת לב — משאב שנפגע מאוד אצלנו ההורים. חלק מההורים גם איבדו הכנסה, והלחץ של המצב הכללי, הלחץ הכלכלי, הסיטואציה בבית, כל אלה גורמים לכך שכהורה נראה שאתה מתרחק. אז אני מבין שצריך לחיות את הרגע, לתת למשפחה הכל, הבנתי את זה היטב בקורונה, אבל אני חסר סבלנות, מגיע מהעבודה עמוס ולא תמיד מצליח לתת לבנות תשומת לב. זה יוצר המון ריבים בבית ומתח גם בזוגיות".
המאמצים האדירים שהורים משקיעים כדי לשמור על הילדים בתוך המציאות הישראלית גוזלים משאבים שבשגרה בריאה יותר היו מופנים לחלקים אחרים בהורות ומושקעים בטיפוח הרגלי חיים, חינוך, לימודים, תחביבים, פנאי משותף. ההיעדר של כל אלה מחולל שינוי עמוק בהורות, ושינוי עמוק בשאלות מהי הורות, מה תפקיד ההורה ומה הוא יכול וצריך לעשות. יכול להיות שזה ישנה את ההורות הישראלית גם בעתיד. יכול להיות, אפילו, שזה ישנה את הדמוגרפיה.
ג', אותה אם לשניים שחוקה מהמרכז, אומרת: "אני לא רוצה לנטור לילדים שלי, אני בחרתי להביא אותם לעולם הזה. נכנסתי להיריון השני שלי בתחילת 2020, ואם ההיריון היה נופל לא הייתי מנסה שוב. לא הייתי מוכנה להביא ילד לעולם של מרץ 2020 ואילך. התחושה היתה שהעולם התחרפן לחלוטין ושאין דרך חזרה. זה לא עולם שאפשר לפרוח ולשגשג בו".
"נהיה נורא קשה להיות פה הורה", אומרת ל'. "גם אם אתה מצליח לפרנס את המשפחה אז יש מלחמה או מגפה, ואז אין אף אחד שדואג לך. אני לא אתפלא אם הדור שאחרינו יביא פחות ילדים, כי הנטל גדול מאי פעם. אנחנו נשלם את המחירים של המלחמה הזו מכל בחינה עוד הרבה שנים קדימה. פלא שאנשים רוצים לעזוב כדי לדאוג לעתיד הילדים שלהם?".
(צילום: יובל חן)
ד"ר הילי כוכבי:
"שגרה היא אחד הדברים ששומרים על שפיות. להיעדר השגרה יש מחיר, כל הזמן יש משהו חדש ואנחנו כל הזמן נדרשים להגיב אליו"
(צילום: נירי גתמון)
אהוד וולפה:
"אנשים מרגישים שאין מבוגר אחראי, שיש התרופפות של המוסדות האחראיים, וזה כבר מקרין לכל מקום. יש סכנה של אובדן הסמכות ההורית"
המדינה פוגעת בסמכות ההורית
מרבית ההורים שאיתם שוחחתי לקראת הכתבה גדלו בישראל של שנות השמונים והתשעים. הם חשבו שהם מתמודדים עם אירועים דרמטיים — אינתיפאדות, מלחמת המפרץ, רצח רבין — אבל ממרחק הזמן מבינים שחיו חיי שגרה די נינוחה. "תקופות ארוכות של אותו דבר", קוראת לזה גנאה. היה להם מקום לדרמות של חייהם, ולהוריהם היה מקום להתמודד עם הדרמות האלה, עם שמחות ואכזבות של אהבות ראשונות, עם ריבים על סיגריות ואלכוהול, עם שאלות גדולות על השקעה בלימודים ובחירת מסלול בחיים. ההורות עסקה אז בעיצוב הילדים ובני הנוער כפרטים בריאים וטובים; היום ההורות היא קודם כל "ישראלית", קיומית, וכאמור בעיקר הישרדותית. הורים לבני נוער מודים שקשה להם לפנות מקום לדרמות של דייטים וקשה להם לריב על סיגריות ועל השכמה לבית הספר כשהם אחוזים חרדה מהעובדה שתכף בני הנוער האלה ילכו לצבא, וכשהם רואים ילדים שגדלו בתוך עולם כאוטי, שבו הולכת ומתמעטת המשמעות. אז שיעורי בית במתמטיקה זה מה שחשוב?
"הבן הגדול שלנו שירת במגלן, וב־7 באוקטובר נכנס עם היחידה לכפר עזה ואחר כך המשיך לחצי שנה של לחימה עצימה ברצועה", מספרת י', שנוסף על בנה החייל היא אמא לבת בוגרת ולתלמיד כיתה י"ב. "עליי ועל אבא שלו עברו חודשים ארוכים של סיוט, חרדה איומה לחיים שלו, פחד מהדפיקה בדלת. זו תקופה שבה אתה מתקשה לנשום, לא כל שכן לתפקד כהורה של שגרה".
זה שינה משהו בהורות שלך?
"זה שינה הרבה מאוד. כל זמן שהוא שירת בצבא החרדה היתה כל כך גדולה, שמולה הכל התגמד. הלימודים של הבן הצעיר, למשל, למרות שזה היה זמן בגרויות, פשוט נראו מותרות שלא דורשות התייחסות שלנו. כל מה שלא היה קשור בהישרדות חיים ממש התבטל. אבל גם אחרי שהגדול השתחרר דברים השתנו בהורות שלנו, בעיקר הפרספקטיבה".
כלומר?
"את מבינה שיש שאלות של חיים ומוות שכלל לא תלויות בך ושאין לך שליטה עליהן. לכן אני היום עסוקה בעיקר בזה שלילדים שלי יהיה טוב. נקודה. שיהיה להם קל, שייהנו מהחיים, שיספיקו כמה שיותר לפני שנהיה פה בלתי אפשרי. בן הזוג שלי ואני נהיינו הורים מאפשרים. גם כלכלית ככל האפשר, שחררנו את היד, וגם מבחינת הצבת גבולות וחינוך. כי מה הטעם בגבולות האלה, החיים פה בשנים האחרונות הם גבול ארוך וקשוח. ולמען האמת, אנחנו גם לא בטוחים שלנוכח המציאות הכאוטית הזו אנחנו יודעים לומר להם מה נכון ומה כדאי. הם צריכים ללמוד בעצמם".
"כשהתחושה היא שאין מבוגר אחראי שלוקח אחריות ברמת המדינה, כשיש תחושה של הפקרות, של אובדן, זה מעורר הרבה חרדה", אומר וולפה. "ואני שומע בקליניקה שאנשים מרגישים שאין מבוגר אחראי, שיש התרופפות של המוסדות האחראיים, וזה בעצם כבר מקרין לכל מקום. יש סכנה של אובדן הסמכות ההורית".
כשאין סמכות הורית, מתרחש לפעמים היפוך תפקידים. "קשה מאוד לשמור על סדר פנימי בהיעדר סדר חיצוני, ואם כהורה אין לך במי להיעזר מתישהו אתה מתחיל לשים על הילד שלך אספקטים הוריים", אומרת רותי וינברג, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה ובכירה בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. "רואים את זה, למשל, כשהורים נורא רוצים שהילדים יבינו אותם: 'די, תבין אותי גם'. הילד לא אמור להבין אותך. הילד אמור לעמוד בגבול שתשימי לו. כמובן שכל דבר הוא עם מורכבות, וזה חשוב שהורה יבטא את עצמו ואם משהו לא נעים לו הוא יגיד את זה — אבל בסופו של דבר הילד לא אמור להבין אותך כדי להקל עליך. הוא אמור להבין אותך כי את מבינה אותו ומלמדת אותו אמפתיה. אז הוא יכול להזדהות איתך ולהבין אותך, אבל את אמורה להישאר בתפקיד ההורי".
אילו הורים נהיה אחרי השנים האלה, גם כשהכל יירגע? וולפה מודה שקשה לדעת, אבל מפתיע עם האפשרות שיכולות להיות לשנים האלה גם השפעות חיוביות. "אין לנו פרספקטיבה, כי אנחנו עדיין בתוך האירוע", הוא אומר, "אבל אני חושב שזה עלול לגרום לאחד משני דברים — מצד אחד זה יכול מאוד לחזק את התא המשפחתי ואת היחסים בתוך המשפחה, כי פתאום התא המשפחתי הופך למאוד קרוב, צמוד ואינטימי. מצד אחר אני רואה בקליניקה הורים שהרבה יותר טרודים בחרדות של עצמם, בקשיים של עצמם, ויש להם הרבה פחות פניות לילדים. אז הילדים מוצאים את עצמם הרבה יותר לבד, והרבה יותר נזקקים, אבל בלי מענה, כי ההורים טרודים — בין שבבעיות פרנסה כי רבים מהם איבדו את מקום העבודה שלהם, בין ש חרדות ובטראומה שלהם עצמם. נוצר איזה מרחק שאני חושש שיכול לגרום לטראומה מצטברת".
לחשוב על הכל מחדש
בינתיים, מה ההורים יכולים לעשות, חוץ מלייצר קצת שגרות חדשות, להחזיק מעמד, לטפל בעצמם ולאוורר את הדברים? חלק מההורים מספרים שהפרספקטיבה עוזרת להם. "לפני כן הייתי מתלוננת על הילדים, אבל היום אני אומרת 'איזה ילדים נפלאים יש לי ואיזה מזל יש לי'", מעידה ל'. "את יותר מעריכה את מה שיש לך בידיים. אנשים מתים כל הזמן, יש משפחות שהילדים שלהן נחטפו, יש בנים של אנשים שאני מכירה בצבא, יש משפחות שבהן האבות במילואים והנפש שלהם נחטפה. אני לא זכאית להתלונן, ואבדה לי היכולת לצחוק על 'אוי, איזה באסה להיתקע עם הילדים'. אני רק מחכה שהמצב ייגמר, שתחושת החנק תעבור ותהיה הקלה".
גם גנאה מהרהרת לא מעט בפריבילגיות היחסיות שלה. "אנחנו מבני המזל שיש להם ממ"ד, פתאום יש פירמידת צרכים אחרת ממה שהכרנו", היא אומרת. אבל מודה שקשה לה "השילוב בין צרות עולם ראשון לבין האיום הקיומי. מתי נותנים לילד טלפון חכם ומה ההגבלות על זמן המסך אלה התלבטויות עולם ראשון; הן חשובות, ועם זאת אנחנו תחת איום קיומי. את צריכה להיות עסוקה גם בלשרוד ומצד שני גם ב'את לא יכולה להיות עכשיו במסך'. וגם סביב זה יש אשמה מול הפחות פריבילגים — כשבתחתית נמצאים ילדי עזה — שרק עסוקים בלשרוד".
לאן את חושבת שנלך מכאן?
"בקורונה היתה אשליה שנחזור לשגרה, שהתקופות הארוכות מהילדות שלי שהיו בהן שנים ועונות שנה ברורות יחזרו. ואז התחלתי להבין שלא. בהפיכה המשטרית, במלחמה וגם בכלל בעולם, בגלל שינויי האקלים, השרפות, ההצפות. המשברים תכופים יותר בכל מקום. אשליית השגרה נשברה, כל ההתנהלות שלנו אחרת. אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הכל, כולל על החינוך של הילדים שלנו. בספרים לילדים קטנים יש הרבה שגרה, חזרתיות, וזה כבר לא רלוונטי. אבל בספרות למתבגרים יש גיבורים שהעולם שלהם מתפרק, והם בונים את עצמם תוך כדי המשבר — זה הדבר הרלוונטי שיכול להוות מקור להשראה, חיזוק וכוח".
מקור השראה נוסף היא שואבת מעולם היוגה, שהוא חלק מרכזי מחייה. "במיתולוגיה ההינדית יש את אל הבריאה, את האל שמשמר ואת האל שהורס. שלושתם פועלים כל הזמן יחד, ואלה תהליכים אינסופיים. רואים את זה גם בחיי היומיום של ההינדים, עבורם זה מובן מאליו. לנו במערב, לעומת זאת, יש איזו אשליה שאנחנו בתהליך שימור אינסופי. אנחנו לא מקבלים את עצם הרעיון שיש כל הזמן הרס ובנייה מחדש, מאוד קשה לנו עם זה. אני חושבת שנצטרך לקבל את זה, וללמד את הילדים שלנו לקבל את זה, כי אין ברירה אחרת".
