1. רק אשה אחת
המסע שלי בזמן התחיל בקטן. בתל אביב, לא רחוק מהבית. התמקמתי על המפה שמקבלת את פני הנכנסים למאגר הלאומי לארכיאולוגיה, האתר החדש של רשות העתיקות, והתחלתי לשוטט. הנה, למשל, הגת ההלניסטית שליד כיכר המדינה, שביליתי בה לא מעט שעות כי היא נהפכה לגינה ציבורית נסתרת ומתוקה. והנה הקריה, שמתברר שמצאו בה ראש אלה ולא מעט פגיונות, שכבר אלפי שנים היא זירת קרבות. ואז חזרתי להיסטוריה האישית שלי, והתחלתי לשוטט בין האתרים ברחובות, העיר שבה גדלתי. מי ידע שברחובות יש 23 אתרי עתיקות מוכרזים, ואף אחד מהם אינו סמי בורקס? גיליתי נרות וקנקנים במכון ויצמן, מערה ומחצבה וכלי צור בשעריים, ונשאבתי בעיקר לזרנוקה.
שם מצאו, למשל, מטבעות עתיקים, מקטרת, פכים וקנקנים וסירי בישול (עם מכסים!) וקדירות וגם צמיד אחד, אדום, מזכוכית, שנעצרתי עליו ובהיתי בו כמה וכמה דקות. איזה יופי לחשוב שמישהי טרחה לענוד על עצמה משהו בין כל הסירים והקדירות והעותמנים שהיו לה על הראש. פתאום יכולתי לראות אותה ממש. פתאום, בין כל תמונות הממצאים, נרקמה דמות אדם. אבל זה היה רגע נדיר למדי בשעות הרבות שבהן ביליתי באתר. כי אין בו אנשים, וגם אין כל כך היסטוריה.
2. א־היסטוריה
קחו את הצמיד הזה לדוגמה. הוא נקודה אחת בזמן של זרנוקה, או זרנוגה, כמו שקראנו לה ברחובות. ויקיפדיה מספרת שהיה שם יישוב יהודי במאות השישית עד הרביעית לפנה"ס, ויישוב בימי הביזנטים באלף הראשון, והרבה אחר כך כפר ערבי שניהל עם השכנים במושבות יחסים מורכבים, מעבודה ועד שפיכות דמים, ואחר כך מעברה, שהפכה לשכונת השיכונים קריית משה, שקלטה במשך עשרות שנים עולים מעשרות מקומות. שכבות על שכבות של היסטוריה עוטפות את הצמיד העגול האדום מזכוכית.
אבל את ההיסטוריה הזאת הייתי צריכה ללקט מכל מיני מקורות. האתר של רשות העתיקות לא מספק שום אינפורמציה מעבר ל"רשומות" שלו, רסיסי מידע מקוטלגים שצפים בחלל הרשת בלי שום הסבר או קונטקסט. ויקיפדיה מציעה קצת יותר, אבל לא מספרת מה קרה לתושבי הכפר ולאדמותיהם; בשביל זה צריך את האתר של עמותת זוכרות, ובו רישום מקיף של יישובים ערביים בשטחי הארץ. ואת הסיפור של קריית משה וקורות אנשיה והאתגרים בה בעשורים האחרונים עוד יותר קשה לשרטט.
במדינה הזאת, אפילו הניסיון ללמוד משהו על תא שטח קטן אחד הוא מאבק. ובעידן הזה, קשה מאוד למצוא מישהו שיספר את הסיפור הגדול. האינטרנט שאב אותנו לעולם שבו זורקים עלינו עוד ועוד רסיסי מידע אקראיים, נטולי הקשר. האתר של רשות העתיקות היה אמור לעשות יותר מזה: לקחת את הרסיסים ולהרכיב מהם תמונה יותר שלמה. הרי זה בדיוק מה שארכיאולוגים עושים. במקום זה, אנחנו שוב נאלצים לעשות את העבודה לבד.
הנה בובות וצעצועים וסוליה רומית מעור במצב די טוב ומחטים ועטים ופעמונים וחלילים ומסכות וצלמיות. כמה קל להישאב לפרטים קטנים ומעניינים כשנמנעים מכאב הראש של סיפור יותר שלם. אבל רציתי יותר. רציתי להבין, או לפחות "להתחבר"
1 צפייה בגלריה
צעצוע גרירה של תרנגול חרס מהתקופה הרומית התיכונה, שנמצא בערערה. הכי כיף במשחקים (צילום: קלרה עמית)
3. כשהשפע מציף
המאגר הלאומי לארכיאולוגיה מתגאה בגישה ל"3,910,005 רשומות, 964,393 חפצים, 1,223,552 תמונות, 15,164 מודלי תלת־ממד, 2,018 חוקרים". נכנסים, נרשמים עם מייל וסיסמה (למה, בעצם?), ואפשר להתחיל לנבור, על מפה או לפי תקופה, חומר, סוג ממצא וכן הלאה. אם לא מחפשים סיפור גדול, אפשר לפשפש בו עד אין קץ, למשל בעזרת מילות חיפוש או באמצעות לחיצה על קטגוריות שונות בתפריט שנקרא "מונחי תזאורוס" (שם קליט ומזמין לכל גולש מזדמן).
בין השאר, יש בו רשימת משחקים וצעצועים שהיא כיף גדול. בובות, צעצועי גרירה לפעוטות, משחקי קופסה מהימים שבהם כולם חיו את גרסת הלייב אקשן של "קטאן". והנה סוליה רומית מעור במצב די טוב! ומחטים ועטים וקסתות ומסכות ופעמונים וחלילים ורעשנים וכל הצלמיות והקמעות, עוד ועוד דמויות אדם ודמויות חיות ודמויות שאני אפילו לא יודעת לאיזו קבוצה לשייך אותן וכולן כל כך חמודות, גם אם קצת מפחידות (ואלה רק פריטים שהתמונות שלהם עלו לאתר; מעניין אם מתישהו יעלו גם את כל השאר). כמה קל להישאב לפרטים קטנים ומעניינים כשנמנעים מכאב הראש של סיפור יותר שלם.
אבל רציתי יותר. בין כל האתרים המוכרים, הממצאים המרשימים, ארונות הקבורה והפסלים והפסיפסים והחרסים, בתוך כל השפע האינסופי כמעט, רציתי להבין. וגם אם לא להבין, רציתי "להתחבר". אז פניתי אל ההדמיות התלת־ממדיות. והתחלתי מירושלים.
4. כותל מרחף בשמים
הכותל הוא אתר מרגש. גם אם לא מאמינים באלוהים, גם אם סולדים מהטקסים שהתבססו סביב הקיר, גם אם מתחלחלים מהמחשבה על הדם שנשפך שם בכל תולדותיו, יש משהו מפעים בלעמוד במקום ולדעת שבמשך אלפי שנים אנשים חלמו עליו, ועלו אליו לרגל. מקום שבו היסטוריה נוצקה וקרסה ונוצקה וקרסה, שוב ושוב. ההשתאות הזו, הנשימה שנעתקת, מתרחשת כשמעפילים אל האקרופוליס באתונה, כשנכנסים לקולוסיאום או עומדים מול שער טיטוס ברומא, כשפוסעים בוויה דולורוזה בירושלים, וכן, גם כשצולחים את כל הבידוקים ונעצרים למרגלות הר הבית.
אבל הדמיית הכותל באתר של רשות העתיקות היא אחד הדברים המוזרים שראיתי בחיי. עזבו את זה שזה לא הכותל שאנחנו רגילים לראות ברחבה הגדולה אלא המשכו שמימין; הבעיה היא שגם הקיר התלת־ממדי שנותנים לנו מרחף בריק, על רקע שמים, נטול מיקום, לא שייך לכלום. כותל שהוא לא חלק מסיפור, אלא תלוש לגמרי. הסתכלו על התמונה; אין משל טוב מזה להתעקשות הישראלית הנוכחית לעקור את עצמנו מכל מה שסביבנו, מהמקום ומה שקורה בו ומי שקורה בו, לדלג על אלפי שנים, למחוק הכל ולהיצמד רק למה שנוח לנו, איזה קודש קודשים עתיק שמרחף בחלל לבדו, בלי שום דבר מסביבו. רק עבר צר, מסורס, בלי הווה, בלי עתיד.
חליל עשוי עצם מתקופת "ברזל ב" שנמצא בהזורע. אבל מי יסביר מה זה "ברזל ב"?(צילום: מריאנה סלצברגר)
מסכה מחרס מתקופת "ברזל ב" שנמצאה בנמל אכזיב. הרבה חפצים, מעט תחושה של בני אדם(צילום: קורן מיקי)
5. כמו לסנן עפר
המודלים התלת־ממדיים הם הפיצ'ר המבטיח ביותר באתר, וגם המאכזב ביותר. יש כמה שמופיעים בדף הבית החיצוני שאליו צריך לחזור במיוחד, אבל אין שום ערך אמיתי בלראות אותם, ולמודלים האחרים כמעט בלתי אפשרי להגיע. בואו נגיד שיהיה לכם יותר פשוט לנסוע לתל ניצנה מלהצליח לראות את המודל שלו באתר. וזה בטח יהיה יותר מספק. אולי מתישהו רשות העתיקות תגלה טכנולוגיות הדמיה מתקדמות יותר, אבל גם אז המסך לא יוכל לספק שום דבר קרוב להתפעמות שחווים כשמגיעים לאתרים עצמם, כשמרגישים את ההוד וההדר של הגודל, ואת קטנות האדם.
גם מעבר להדמיות, זה לא אתר מאוד נוח ולא מאוד ידידותי (ועובד רק במחשב ובטאבלט). הוא די איטי, הוא מתנהג כמו דאטה בייס מאוד בסיסי, אין קישורים פנימיים נוחים, וכאמור אין הסברים. גיליתם אבן יד מהתקופה "פליאולית תחתון" (לא בטוח שזה בעברית) ואתם רוצים לדעת מתי היא היתה? תעשו גוגל. גיליתם שאתם גרים ליד אתר ארכיאולוגי שלא ידעתם עליו ורוצים דרך המפה להגיע לפרטים שלו? אין איך, תעתיקו את שמו לחיפוש ונסו להסתדר שם, בין כל המסמכים שמקוטלגים כ"רישיונות חפירה". בקיצור, האתר נראה כמכוון בעיקר לאנשי מקצוע שיודעים מה הם מחפשים ואיך לחפש. הוא לא באמת נגיש לציבור הרחב, ויש לו וייב של דפי זהב, לא של אינדיאנה ג'ונס. צריך לא מעט סבלנות, אבל זה כנראה עדיין פחות גרוע מלסנן עפר תחת צלון רעוע בשיא השרב על איזו גבעה במדבר.
6. יש שיעורי בית
אני לא יודעת עד כמה המאגר הזה, שברשות העתיקות ודאי השקיעו בו לא מעט זמן ומאמצים, מבקש להיות חלק מהמאבק על הוכחת החיבור שלנו לארץ. הוא לא ממוקד בממצאים יהודיים, אבל הוא כן מבסס את האחיזה של החוקרים הישראלים במה שנמצא פה. והוא מזכיר שבחלקת האדמה הזאת חיו הרבה מאוד אנשים במשך מאות אלפי שנים, גם יהודים, גם מוסלמים, גם נוצרים, גם עובדי אלילים. אצלנו בחצר, בצל אילן פורח, שלל מחפשי משמעות ידעו להתארח.
ומכאן זו כבר עבודה שהגולשים צריכים לעשות. כן, כיף לשוטט בין פריטים ואתרים, אבל זה לא מספיק. אנחנו אלה שצריכים לבחור את הבחירות שמהן נמנעה רשות העתיקות. להתעקש להכיר עוד חלקים בפאזל של ארץ ישראל, להתעקש לאסוף בעצמנו עוד מידע שינקה מאבק כמה שיותר פיסות בהיסטוריה שלה. כשהאתר זורק עלינו רק פרטים, אנחנו צריכים לחשוב על הקשר שבין הפרטים לשלם. יש כאן הזמנה להבין טוב יותר את הסיפור של המקום הזה.
וגם יש כאן הזמנה לכפור בעידן של רסיסי המידע נטולי הקונטקסט, בהצפה של "קחו מה שאתם רוצים ותעשו עם זה מה שאתם רוצים". האתר כל כך קיצוני בביטול ההקשר שלו, שזו כבר קריאת תיגר על העניין. האסופה האינסופית של ה"רשומות" מנכיחה את העובדה שאי אפשר להסתפק ב"רשומות", ושצריך להבין את המסגרת. שאי אפשר להעיף חלק מחלקי הפאזל, אלא צריך למצוא דרך לסדר את כולם. אחרי שעות בין הצמיד האדום לצעצוע התרנגול, בעיקר חשבתי על הדרכים שבהן לימדו אותנו את ההיסטוריה של המקום הזה, ועל דרכים חלופיות לספר אותה, ועל הצורך העז שלנו כישראלים ושל המדינה כולה להצליח לארגן סיפור קוהרנטי, שעושה מקום לכל מה שקרה פה.
