1דבר מוזר זה, ריצה.
בתחילת השבוע התעוררתי מוקדם באחד הבקרים לצלצול השעון המעורר. כיוונתי אותו מראש כי תכננתי לצאת לריצה קלה. בחוץ השחר רק התחיל לעלות והאוויר היה קריר. כל בני הבית ישנו. יצאתי מהמיטה בחוסר חשק. במשך צחצוח השיניים המוח שלי תכנן תוכניות, אסף תירוצים ובנה טיעונים מדוע, בעצם, כדאי לי לחזור למיטה, להתכסות בשמיכה ולהמשיך לישון לפחות עוד חצי שעה, ובכלל לרוץ את הריצה הזו בערב, בתום יום העבודה, במקום לפניו. אודה ולא אבוש: היה שם רגע אחד, אולי אפילו שניים, שחשבתי לעצמי שאלה טיעונים טובים. שאני צריך לשקול אותם ברצינות. בסופו של דבר גייסתי מתוך קרביי תעצומות נפש נסתרות כדי להדוף את השתדלנות של עצמי. החלפתי את בגדי השינה בבגדי ריצה, נעלתי נעליים, ויצאתי החוצה, לרוץ.
1 צפייה בגלריה
סאווה משלים מרתון בפחות משעתיים השבוע בלונדון (וברקע גם קג׳לצ׳ה שובר את המחסום). קצב שאדם רגיל יתקשה לעמוד בו אפילו לאורך 100 מטר
(צילום: Ronen Zvulun/Reuters)
2דבר מוזר זה, ריצה.
כשאתה רץ, לא כל כך משנה לאיזה מרחק, הדבר העיקרי שהגוף שלך מאותת לך לעשות הוא להפסיק. הגוף שלנו לא שואף להיות במצב ריצה, הוא שואף לנוח. מתי בפעם האחרונה רצתם לאוטובוס, או לרכבת? אני מתכוון רצתם־רצתם, כדי לא לפספס אותו ולהתייבש שעה בתחנה? אחרי ריצה כזו, שיכולה להיות ריצה של 200 מטר בסך הכל, אולי אפילו פחות, אתם עשויים להרגיש כאילו הגוף שלכם הגיע לסף קריסה. שככה מרגיש המוות. ככה לפחות אני מרגיש כשזה קורה לי, אפילו שאני רץ באופן קבוע שלוש פעמים בשבוע מרחקים ארוכים בהרבה מ־200 מטר.
התחושה הזו — שהגוף רוצה להפסיק — מלווה אותי פעמים רבות גם במהלך אימוני הריצה הקבועים שלי, הארוכים. זה קורה, לרוב, בקילומטרים הראשונים, ובפרט בקילומטר הראשון. לא משנה כמה התחממתי קודם, הגוף עדיין נוקשה. עדיין לא מאמין שזה קורה לו. עדיין לא מוצא את הקצב שלו. כדי לא לשמוע את הנשימות של עצמי, את צעדי הריצה, אני נעזר בהסחות דעת. לעתים בפודקאסטים, לעתים במוזיקה, לעתים במחשבות על דברים אחרים לגמרי. העיקר לצלוח את הקילומטר הראשון, את השניים הראשונים, אולי שלושה, כי אני יודע שאחריהם מחכה משהו אחר.
משהו בנחישות של אצנים, בהתגברות על הקול הפנימי שקורא לך לעצור, מפעים אותי. לשבור שיאי ריצה אני לא מסוגל. אבל להתמיד למרות הקשיים – אני כן. וגם אתם. וגם מדינת ישראל
3דבר מוזר זה, ריצה.
אחרי כמה קילומטרים, כשהגוף סוף כל סוף משתחרר ומוצא את הקצב שלו, המצוקה מתחלפת בדבר ההופכי — כמו ענן של שלווה. בימים טובים במיוחד אולי תבחינו בשלב הזה גם בכמה ניצני אופוריה.
זה לא קורה תמיד, וזה תלוי בהמון גורמים סביבתיים: במזג האוויר, שלא יהיה חם מדי; בתאורה, שלא תהיה קונטרסטית מדי; בקצב של העיר שמסביב, שלא יהיה סואן מדי; ואולי גם אם השיר הנכון בדיוק התלבש לכם באוזניים (אצלי אלה שירי פופ הכי טראשיים שיש. נגיד, "Roar" של קייטי פרי. כן, כן, זה מה יש). כשכל הכוכבים האלה מסתדרים במקומות הנכונים סביבכם, הרגליים, שהיו כבדות כמו זוג אבנים, הופכות קלות כנוצות. הן מתרוממות מאליהן. החזה נמתח, הראש והצוואר מזדקפים. הריצה הופכת כמעט לריקוד שאתם רוקדים עם עצמכם. ואני אסתכן בלהישמע סכריני, אבל יש ריצות שמביאות אותי לדמעות של אושר. דמעות על אמת. אושר על כך שזכיתי להיות בריא מספיק כדי לרוץ מרחקים ארוכים, אפילו בגילי. אושר על כך שיש לי יער לא הרחק מהבית, שבו אני יכול לרוץ, להאזין לציפורים, לשטוף עיניי בירוק העד של הברושים. אושר על כך שעתותיי בידיי. על כך שלמרות הכל, למרות שזה קשה ושלא בא לי ושאין לי סיבה של ממש לעשות את זה, אני בכל זאת רץ. עושה משהו שקשה לי לעשות, מתמיד בתוכנית שקבעתי לעצמי ולא אף אחד אחר, ופשוט רץ.
4דבר מוזר זה, ריצה.
אתה מתחיל ממרחק של קילומטר יחיד, אחרי שנים שלא רצת, ומסיים גמור. הגוף מתנשף, החולצה רטובה מזיעה, הרגליים גמורות. למחרת אתה בקושי הולך. אבל יממה חולפת ואתה אומר לעצמך — אולי אנסה את זה שוב? וקילומטר הופך לקילומטר וחצי. ובהמשך לשלושה. וזה מתחיל להיות נחמד, ובר־ביצוע. שלושה קילומטרים הופכים לחמישה, חמישה לעשרה, עשרה לחצי מרתון, ופה עצרתי. אדם צריך לדעת מה המרחק שמאתגר אותו לרוץ אבל עדיין אפשרי, ומאיזה מרחק עדיף שיימנע. אני מעריץ אנשים שמסוגלים לרוץ רחוק מזה.
ככל שנכנסתי יותר לריצה, הבחנתי שמרוצים מרגשים אותי מאוד. בראשונים הייתי מרוכז בלשבור שיאים של עצמי, וסיימתי גמור. אבל מאז בגרתי והבנתי שאפשר לרוץ סתם כדי ליהנות מהריצה. פשוט כדי להיות חלק מחבורה של אנשים משונים שקמים מוקדם מאוד בבוקר, לעתים בחום, לעתים בגשם, ומתייצבים יחד על קו הזינוק, רק כדי לרוץ במעגל גדול מאוד לאותו המקום, ולקבל בסוף מים, תפוח ומדליה, שלא באמת אומרת כלום, אבל היא אחלה מזכרת לתלות בחדר השינה.
מרוצים מרגשים אותי מאוד כי הם חושפים אותי לטוב שבאדם. ו־וואלה, אחרי כל כך הרבה ימים של ג׳יפה, עם מלחמות, וכנופיות של ילדים שרוצחות ילדים אחרים, ועם אנשים פח אשפה שהפכו להיות שרי ושרות ממשלה, זה קצת מעודד להיחשף מחדש אל הטוב שבאדם.
בחצי מרתון ירושלים האחרון, שהתקיים חרף כל הנסיבות, נחשפתי שוב אל הטוב הזה. אל מאות רצים, אולי יותר, שרצים עם חולצות לזכר חיילים שנפלו. אל קבוצת הרצים של בית הגלגלים שרצו את כל הדרך כשהם מתחלפים בתורות בדחיפת העגלה של אחד מבעלי המוגבלויות שהם מתנדבים איתם. אל קבוצת הרצים המבוגרים, יוצאי גולני, שרצו עם דגלים ענקיים של היחידה ושל המדינה, עם חולצות לזכר חבר צוות שנפל, ועם רמקול עצום שפילח את הרחובות השקטים לפנות בוקר בשירי ארץ ישראל הישנה והטובה, כשכל הרצים מצטרפים בשירה אדירה (לתדהמתי גם בעליות, כשבקושי יש אוויר). נחשפתי להורים שרצים עם ילדיהם. לאנשים שעוזרים זה לזה בעליות הקשות של ירושלים, פיזית ומנטלית — ראיתי זוג רצים, גבר ואשה, כשהוא ממש דוחף אותה לאורך העלייה של רחוב הפלמ״ח, כמו אבא שדוחף את ילדו שלומד לרכוב על אופניים. לזוגות רצים שקשורים זה לזה בחבל אלסטי, אחד רואה, ואחד עיוור. אלה מרגשים אותי יותר מכל. לרוץ 21 קילומטר, ועוד 100 מטר, בלי לראות דבר, כשאתם תלויים לחלוטין בחסדיו של אדם אחר שינחה אתכם בדרך — הו וואו. צריך להיות ציניקן גדול מאוד כדי לא להתרגש מהטוב הזה, שמתברר שבני אדם יכולים לעשות, אם רק יתאגדו סביב מטרה משותפת אחת (שאינה שנאה למישהו אחר).
5דבר מוזר זה, ריצה.
השבוע התרגשתי עד עומק לבי מהישגיהם של שני אנשים שאיני מכיר, שעד אותו הרגע כלל לא שמעתי עליהם, כי אני לא חובב ספורט גדול. סבסטיאן סאווה ויומיף קג׳לצ׳ה, רץ קנייתי ורץ אתיופי. שניהם הצליחו לעשות השבוע במרתון לונדון את מה ששום בן אנוש לא הצליח לעשות לפניהם במרוץ רשמי — לרוץ מרתון שלם, 42 קילומטר ועוד 200 מטר — בפחות משעתיים.
ממש לאחרונה, כמעט במקביל, רובוט סיני הצליח לשבור את שיא העולם בחצי מרתון לגברים. זה קרה לפני שבועיים בחצי מרתון בייג׳ינג. הרובוט, פיתוח סיני שזכה לשם ההולם "ברק", גמא את המרחק בשש דקות מהר יותר משיא העולם האנושי — 50 דקות ו־26 שניות. ואף שזה הישג טכנולוגי בלתי רגיל, באמת בלתי רגיל, הוא לא ריגש אותי במאומה. הרובוט לא צריך לשכנע את עצמו לקום בבוקר כדי לעשות את הבלתי אפשרי. בני אדם כן. הרובוט עורר בי עניין, לרגע, ותו לא. לעומתו, בני האדם ששברו את השיא המשיכו לרגש אותי — וכבר צפיתי ברגעי הסיום של המרוץ האדיר שוב ושוב.
הרף של פחות משעתיים למרתון נחשב במשך שנים היעד האנושי האולטימטיבי. משהו שספק אם בני אנוש מסוגלים לעשות. והנה, גם הוא נשבר. זה פרי של התפתחות טכנולוגית של ציוד הריצה, אבל גם של שכלול משטר האימונים, ובכלל של הרוח האנושית.
כדי לרוץ מרתון שלם בפחות משעתיים, סאווה וקג׳לצ׳ה היו צריכים לרוץ את כל ה־42 קילומטר בקצב ממוצע של שתי דקות ו־50 שניות לקילומטר. זה קצב כל כך מהיר שאני אפילו לא יודע איך לתאר אותו. הריצה ההיא לאוטובוס בשיא הפאניקה שלא תפספסו אותו? אתם לא תגיעו לקצב של שתי דקות ו־50 שניות לקילומטר, לא משנה מה תעשו. ואפילו אם תגיעו, לא תצליחו להחזיק בקצב הזה אפילו 100 מטר. זה קצב של יותר מ־20 קמ״ש, לאורך 42 קילומטר, ועוד 200 מטר (אל תזלזלו ב־200 מטר האחרונים. הם קשים באופן בלתי רגיל). התעלות יוצאת דופן של המין האנושי מעבר לבלתי אפשרי. רגעים של גאווה גדולה להיות בן אנוש.
6דבר מוזר זה, ריצה.
בני אדם הם לא החיה שרצה הכי מהר בטבע. זו הצ'יטה. אבל, בני אדם הם החיה שיכולה לרוץ למרחק הכי ארוך בטבע, בלי לעצור. הרבה יותר מכל חיה אחרת. זה קורה בעיקר משום שאנחנו מסוגלים להזיע, אחרת הגוף שלנו היה מתחמם כל כך שהיינו מתים. אבל זו רק הסיבה הפיזיולוגית. הסיבה האמיתית שאנחנו יכולים לעשות את זה היא מנטלית. אנחנו מסוגלים לעשות את זה כי אנחנו מסוגלים להגיד לעצמנו — זה מה שאנחנו הולכים לעשות עכשיו — ולהתמיד בזה.
כשאתם רואים רץ מסיים מרתון, לא משנה אם בשעתיים או בחמש שעות, אתם רואים רק את קצה הקרחון. כדי להיות מסוגלים בכלל לסיים מרתון ולא להתייאש באמצע, הרצים צריכים להתאמן, והרבה. את זה אף אחד לא רואה.
כדי להגיע להישג המופלא שלהם, סאווה וקג'לצ'ה מתאמנים כמעט כל חייהם, בכל יום, כמעט כל היום. סאווה רץ 120–140 קילומטר כל שבוע, וזה עוד לפני שנדבר על האימונים הנוספים שהוא עושה, על משטר התזונה והשינה שלו, ועל החוסן הנפשי שהוא צריך לבנות כדי לעמוד באתגר. האם אתם רצתם כל כך הרבה בשבוע האחרון? האם רצתם כל כך הרבה בחודש האחרון? בשנה האחרונה?
משהו בנחישות הזו, בהתמדה, בהתגברות על הקולות הפנימיים שבראש שקוראים לך לעצור, מפעים אותי. השבוע, כשצחצחתי שיניים ולא התחשק לי לרוץ, נזכרתי בסבסטיאן סאווה והוא נתן לי השראה. לא משום שיש סיכוי שאי פעם אני בכלל אתקרב לקצב שלו, אלא משום שאני משוכנע שגם לו היו בקרים שבהם הוא לא רצה לקום לרוץ, אבל הוא עשה את זה בכל זאת. ואת זה — את ההתגברות על העצמי, את היציאה לרוץ לא משנה מה, את ה"אני אמשיך להתמיד למרות כל הקשיים" — את זה אני כן מסוגל לעשות. וגם אתם מסוגלים. וגם מדינת ישראל.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
