טלפון אחד ותחזרי אליי כי הכל פה סתם. נתנשק מלא ונריב עוד פעם. תחסמי אותי ואני אחסום גם". השורות האלה מהלהיט החדש של אושר כהן "כולם גנבים" מתארות מערכת יחסים זוגית שנמצאת בלופ: הם אוהבים, אבל תמיד רבים, מתפוצצים, מתנתקים ואז חוזרים. אלא שבניגוד לרוב השירים על מערכות יחסים לא בריאות, שבהם הזמר מייחל להתנתק מכבלי האהבה הרעה, כהן לא נשמע מיואש או סובל, אלא להפך — הוא רגיל למצב, מצפה לשלב הבא בלופ ואפילו נהנה ממנו.
כהן אינו לבד. ההיקסמות מקשר זוגי רעיל הפכה לנושא נפוץ בפופ העולמי של השנים האחרונות: כוכבות־על כמו אוליביה רודריגו ("אני רוצה לשרוט לו את האוטו, אני רוצה להכין לו ארוחת צהריים", מתוך "Get Him Back") מתפייטות על הבחורים שלא טובים להן, אך מתארות את הבחירה בקשר עמם כאקט של כוח, לא חולשה: הן מודעות לפגמים של בן הזוג, אבל נהנות מהצדדים הכיפיים שלו, וגם ממשחקי החתול והעכבר איתו. זו לא הגיבורה הסמרטוטית של "זמר שלוש התשובות" של נתן אלתרמן, שנואשת לגבר שלה בכל מחיר, אלא בחורה חזקה, שפשוט מעדיפה אקשן על שעמום.
לגישה הזאת היתה נוכחות בפופ הישראלי של השנים האחרונות בעיקר בשירים של אודיה ("למה טוב לי כשהוא רע?", מתוך "הטוב הרע ועודיה", "תשחק בי, מה אכפת לי" מתוך "פאפי"). אבל בשנה האחרונה היא התרחבה לכדי מגמה: לצד "כולם גנבים" של כהן, ישנם "פסיכופט" של עידו מלכה ("סיפרת שאני פסיכופט... אז איך זה שאת מופיעה בלילות בחלומות") ו"בובה" של נועם בתן ("כמה זה כואב, אני תמיד חוזר אלייך"), שמתארים מערכת יחסים פגומה ככזו שהם לא יכולים לתקן, אבל גם לא מתכוונים לסיים.
אלא שב"כולם גנבים" ישנה איזו עליית מדרגה, שנובעת גם מתפיסות שמרניות של יחסי מגדר. אם הזמרות מתענגות על הכאב שהפרטנר מסב להן — כהן מתענג על תחושת הכוח שלו עצמו. בשורות כמו "מאמי, הסלון שלי עדיין מחכה רק לך. גם ההיגיון" הוא ממצב את עצמו בתור השקול והרציונלי בקשר, שנהנה מהידיעה שהגבריות הכוחנית שלו לא רק מבריחה את הפרטנרית שלו ממנו, אלא גם מושכת אותה אליו בחזרה. בכך, כהן של "כולם גנבים" אינו מהדהד את אוליביה רודריגו, אלא את מורגן וולן, כוכב הקאנטרי הכי גדול באמריקה הטראמפיסטית, ששר לזוגתו: "אם אני כל כך נורא, למה את נשארת איתי כל כך הרבה זמן?... אם אני הבעיה – אולי את הסיבה לכך" (מתוך "I'm The Problem").
ההיקסמות מקשר רעיל מהדהדת את מצב האומה: אנחנו מצופים לקבל את המלחמה לא כרע זמני, אלא כמצב קבוע ולהתענג על הפגנת כוחנו – לשמוח על כל חיסול של בכיר או יעד גרעיני, גם אם לא ישיגו דבר
1 צפייה בגלריה
וולן. אם זמרות מתענגות על הכאב שמסב להן הפרטנר, הגברים נהנים מהפגנת כוחם
(צילום: Jason Kempin/Getty Images)
אבל בהיקסמות ממערכות יחסים רעילות שתקועות בלופ יש עוד נדבך מקומי, שהוא מעבר ליחסי מגדר. קשה שלא לקשר בינה לבין מצב האומה בתום שנתיים וחצי של מצב חירום: אנחנו מצופים לקבל את המלחמה לא כרע זמני, אלא כמצב קבוע — "ייקח כמה שייקח", כפי שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בעיצומה של המערכה עם איראן. אין חתירה לנורמליזציה, אין מחשבה על היום שאחרי, ובטח שלא פנטזיה על שלום. בהיעדר אופק, אנחנו נדרשים להתאהב באקשן וליהנות מהפגנת כוחנו: לשמוח על עוד חיסול של בכיר, אפילו שמיד ממונה אחר במקומו. להתלהב מתקיפה של עוד יעד גרעיני, אפילו שברור שהוא רק עוד מכה קלה בכנף. מה זה משנה אם אין מטרה למלחמה? המלחמה עצמה היא המטרה החדשה.
במובן הזה שורה כמו "אני אוהב אותך ככה כשאת לוקחת ת'בגדים ובורחת בלי שום פחד להורים. ושוכחת שגם אצלם אלוהים ישמור, ושוב אראה אותך במצב שאין אותך", ששר כהן, מזכירה ציטוטים כמו "אין מלחמות כאלה, אין צבאות כאלה, כן? חיל האוויר, הטייסים ופיקוד העורף נותנים לכם מלחמה דה־לוקס, תגידו תודה, ריבונו של עולם!", שאמר הפסיכיאטר יורם יובל בערוץ 12 בתגובה למי שביטאו בקול סבל במלחמה. בשני המקרים ההתנגדות למצב החירום נלעגת, כאילו החתירה לחיים נטולי עימות קיומי מופרכת, כאילו הדבר הנכון הוא להתענג על מלחמה — להאמין שהיא בלתי נמנעת ולשמוח שהיא כזאת דה־לוקס.
