1. באזז
נדמה שגולשים אמריקאים ברשתות החברתיות עסקו השבוע רק ב"You Can See Everything", שעלה בבתי הקולנוע בארצות הברית בסוף השבוע שעבר. ב־IMDB הסרט קיבל ציון 9.4, ב־Rotten Tomatoes 99% מהמבקרים ו־98% מהצופים אהבו אותו, הישג נדיר כשלעצמו וקורלציה נדירה עוד יותר. חיפוש בגוגל ניוז מעלה עשרות תוצאות; רק ב"הניו יורק טיימס" היו עליו תשעה אייטמים בארבעה ימים, כאילו היה אירוע חדשותי גדול. הבאזז חסר תקדים. הצופים נוהרים — בסוף השבוע הראשון הסרט הכניס יותר מ־15 מיליון דולר, שזה לא רק פי שניים מהתקציב שלו אלא גם הפתיחה השנייה החזקה אי פעם של דוקו (אחרי "פרנהייט 9/11" של מייקל מור). הביקורות משתפכות; "הסרט הזה שבר לי את המוח. הוא מצדיק את כל ההייפ", כתבה למשל מוניקה האס, המבקרת של "הוושינגטון פוסט". זו השנה של "האודיסאה", והנה מתברר שהסרט המדובר ביותר עם הכניסה לעונת הפרסים הוא ניסוי חברתי שיושב בצומת של דוקומנטרי, פיקשן, קומדיה, ריאליטי טי.וי, תחקיר על בריאות נפשית, וסובייקטיביות של עיני המתבונן. והוא עשוי להיות הדוקו הראשון שיהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.
זה סרט מהפנט. במשך שלוש שעות ישבתי שמוטת לסת. ואז יצאתי מבולבלת, מוטרדת, מסויגת למדי מהמין האנושי וסקפטית לגבי היכולת שלי להבין אותו
2. מה ראיתי עכשיו?
יצאתי מהצפייה ב"אתה יכול לראות הכל" מבולבלת, מוטרדת, מסויגת למדי מהמין האנושי וסקפטית לגבי היכולת שלי להבין אותו. לא הייתי לבד; אלה התגובות הרווחות בקרב מי שראו את הסרט, מבקרים וקהל רחב כאחד, וזה חלק מהבאזז — כל מי שצפה בו חש צורך לצייץ עליו משהו (אי אפשר לדבר על הסרט בלי קצת ספוילרים, אבל לפחות בכתבה הזאת הם מינימליים; אני לא מתחייבת על כל מה שתראו ברשת. בישראל, בכל מקרה, עוד לא ידוע מתי יעלה).
יש לסרט שני גיבורים. הראשונה, הרשמית, היא אליזבת הולמס. בגיל 19 היא ייסדה את חברת Theranos. בגיל 29 היא הבטיחה ערכות חדשניות לבדיקות דם מהירות, נהפכה לכוכבת בתקשורת שסימנה אותה כסטיב ג'ובס הבא, והובילה חברה בשווי 9 מיליארד דולר, עם הנרי קיסינג'ר בדירקטוריון. בגיל 31 התברר שהכל היה תרמית. בגיל 34, בדיוק לפני ארבע שנים, היא נשלחה לכלא.
הגיבור השני של הסרט הוא נייתן פילדר, שביים אותו עם לאנס אופנהיים. פילדר הוא קומיקאי, שחקן ותסריטאי חסר גבולות ומניפולטיבי, שמשתמש ביצירות שלו כאילו היו מעבדות לחקר בני האנוש ומפרק את החברה לגורמים. בפרק אחד של הסדרה שלו "נייתן בשבילך", למשל, הוא רצה לבדוק כמה רחוק אנשים ילכו בציות ל"מומחה" או לדמות סמכותית, ושכנע אנשים לסחוב קופסאות כבדות ממקום למקום בחינם בטענה שזה טרנד כושר חדש. בסדרה "חזרה גנרלית" הוא החליט לחקור תיאוריה שלפיה שיעור גבוה מתאונות המטוסים בעולם נגרם בגלל בעיות תקשורת ופערי סמכות בין הטייסים לקברניטים בתא הטייס, אז במשך שנתיים וחצי הוא למד לטוס, הוציא רישיון, הטיס בואינג והכריז שמינהל התעופה האמריקאי מורכב מ"טמבלים"; בעקבות הפרק הסנאט חוקק שני חוקים שעוסקים בבריאות הנפש של טייסים.
בקיצור, הוא בדיוק האיש שיכול לצלול לדמותה של הצעירה הזוהרת שכל העולם נהנה לראות ממריאה ואז מתרסקת, של אחד הסמלים המובהקים ביותר במאה הנוכחית לחלום האמריקאי, ליזמות וקסם וכישרון שמבטיחים המון, וגם לריק ולאשליה שמאחורי חלום ויזמות וקסם וכישרון. פילדר היה חייב לפרק את כל זה. במשך חודש הוא גר עם הולמס, בן זוגה בילי אוונס ושני ילדיהם, זמן קצר לפני שהיא נכנסה לכלא. הוא ראה הכל, שמע הכל, שאל הכל. הוא התבונן במושא המחקר שלו הכי קרוב שאפשר, בלי רחמים, ובכך, אלא מה, השפיע על תוצאות הניסוי והושפע ממנו בעצמו.
מה זה אומר? אי אפשר לפרט את כל מה שהוא עושה שם. באמת חייבים לראות את זה. אבל הנה שטיק אחד, לא מפתיע, שהוא משתמש בו תמיד: כשמרואיין מסיים לענות על שאלה פילדר פשוט שותק, שומר על פנים חתומות לחלוטין ומביט במרואיין. בני אדם שונאים שתיקות מביכות, אז המרואיינים מיד חייבים למלא אותן בעוד מילים, מסתבכים בלשונם, מוסיפים פרטים שלא נשאלו עליהם, פולטים וידויים מפתיעים או שקרים קיצוניים. זה קורה גם להולמס ואוונס, והולמס טובה מאוד בזה. צופים בה ומאמינים לה. ואז לא. ואז כן. מרגע לרגע הבלבול גובר, אי אפשר לדעת כלום. שבע מצלמות פוזרו ברחבי הבית, עם עדשות זום ארוכות, והן רק מגבירות את הבלבול ויוצרות אפקט מטלטל. כך, כשהולמס אומרת בשיא הרצינות: "מעולם לא סיפרתי שקר, אפילו לא שקר לבן", המצלמה קולטת כל תנועה קטנה שלה, כולל המבט הקריפי שלא ממצמץ וחצי החיוך המאולץ. הכל מהפנט, אי אפשר להוריד את העיניים. הסרט, למרות אורכו, 174 דקות, טס.
ואז זה נגמר. יוצאים מהאולם אחרי שלוש שעות שומטות לסת, ובלי דעה מגובשת. נשארים בלי תשובות לשאלות מיהי אליזבת הולמס ומה הסיפור שלה ואם באמת הכל היה רמאות. באמריקה שבה הרעיון של fake it until you make it הוכח כדרך שיכולה להוביל אדם עד הבית הלבן, זו שורה תחתונה מפחידה. באמריקה ובעולם שבהם מתווכי המידע מפיצים פייקים בלי הפסקה, הצפייה בסרט מערערת. באמריקה ובעולם שבהם האמת נרמסת בכל יום, בכל שעה, התחושה שאי אפשר לדעת כבר כלום, שגם מי שכביכול יוצא לחפש את האמת לא מצליח לחשוף אותה, היא תחושה קשה. מאוד קשה.
הולמס עם פילדר ובנה מתוך הסרט. כשהיא אומרת: "מעולם לא סיפרתי שקר, אפילו לא שקר לבן", המצלמה קולטת כל תנועה שלה, כולל המבט הקריפי שלא ממצמץ וחצי החיוך המאולץ
(צילומים: A24)
3. איך הגענו לכאן בכלל?
הולמס, בת למשפחה אמידה, מיוחסת ומקושרת, גדלה בוושינגטון די.סי והיתה סטודנטית מצטיינת להנדסת כימיה בסטנפורד. אבל בגיל 19 היא עזבה את הלימודים עם רעיון שהיה אמור לשנות את תחום האבחון הרפואי, ייסדה את תראנוס וטענה שפיתחה טכנולוגיה שמאפשרת לאבחן מאות מחלות באמצעות טיפת דם אחת בלבד. התקשורת לא היתה יכולה שלא להתלהב מההבטחה הגדולה לקצר תהליכים, להוריד מחירים ולהציל חיים — ומהצעירה הבלונדינית, שהקימה חברת טכנולוגיה בעולם גברי, דיברה בשקט והמיסה בעיניה הגדולות. היא נהפכה למיליארדרית הצעירה בעולם, וב־2014 "פורבס" העריך את שווייה בכ־4.5 מיליארד דולר. כולם אהבו אותה, כולם שיתפו איתה פעולה (מחברות תרופות ובריאות ועד רשתות קמעונאיות), כולם חיבקו את הסיפור המדהים הזה.
היתה רק בעיה אחת: הטכנולוגיה לא עבדה, כפי ש"הוול סטריט ג'ורנל" חשף ב־2015. מיד נפתחה חקירה, החל משפט, וב־2022 הולמס הורשעה בהונאת משקיעים ונשלחה לכלא.
אבל היו לה עוד כמה חודשים בין לבין, והיא החליטה שהיא רוצה לספר את הגרסה שלה. היא פנתה לחברת ההפקות האדג'ית A24, ופילדר שמע על כך והציע את עצמו. בשלב הזה הוא כבר היה סופרסטאר, והולמס שמחה לשמוע שהוא זה שישמע את הגרסה שלה.
מי שראה אפילו חלק קטן מיצירות כגון "חזרה גנרלית" או "נייתן לשירותך" יודע שרק נרקיסיסטית אמיתית תפתח את דלת ביתה בפני פילדר. אבל הולמס לא רק פתחה את הדלת, היא הציעה לו לגור בביתה, עם משפחתה. אפילו פילדר חשב בהתחלה שזה מוגזם וסירב, אבל בסוף לא עמד בפיתוי. הוא קיבל חדר אורחים ובמשך חודש הסתובב בבית שעל החוף בסן דייגו, בלי שום עכבות וגבולות. הולמס ואוונס נתנו לו גישה חופשית לחלוטין, מה שהוליד סרט שזרוע שלל סיטואציות מצחיקות אבל בעיקר קרינג'יות. היו רגעים שממש עצמתי עיניים, ותחושת ה"מה לעזאזל קורה כאן" ליוותה אותי כל הזמן.
בחודש הזה פילדר הבין שהולמס משוכנעת שהיא חפה מפשע. אבל כשהיא נכנסה לכלא העניינים הסתבכו עוד יותר. אם החלק הראשון של הסרט ביזארי, בחלק השני הכל יורד לגמרי מהפסים. זה מהנה מאוד, וההנאה מעוררת אי־נוחות כבדה. אמרנו, הכל מבלבל ומטריד.
4. זה לא דוקו, זו פסיכולוגיה
"אתה יכול לראות הכל" הוא נקודת ציון בהיסטוריה של סרטים דוקומנטריים — משום שהוא מושך את השטיח מתחת לכל הקונספט של דוקו. קלוז־אפים קיצוניים על הולמס, אוונס ופילדר עצמו מייצרים קירבה חריגה בין הגיבורים לצופים ומקיימים את ההבטחה של הסרט — לא רק היוצר יכול לראות הכל, גם הצופים. אנחנו רואים הכל, חוץ מאשר את התמונה המלאה.
זה קורה בין השאר, או בעיקר, משום שפילדר חושף את עצמו כמספר, narrator, לא אמין. עם כל דקה שעוברת די ברור שהולמס נכנסת לו לראש. זה מאפשר להבין טוב יותר איך היא הצליחה לעבוד על כל העולם, אבל מרחיק אותנו עוד יותר מלהבין מה בדיוק קרה, מלפתור את התעלומה הגדולה: האם אליזבת הולמס היא סוציופתית המודעת למעשיה או אשה שעברה טראומות ובכלל צריכה לקבל טיפול נפשי מתאים?
בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הסרטים של ניו יורק בסוף ספטמבר פילדר סיפר: "כשפגשתי אותה, אני זוכר שחוויתי תחושה מוזרה — היו רגעים שבהם היא נראתה כנה לחלוטין. אבל אז אמרתי לעצמי 'לא, אני יודע שהיא שקרנית'. זה היה תהליך מנטלי מוזר. כשהתחלנו לצלם, לאנס ואני דיברנו על רגעים מסוימים ולגמרי לא הסכמנו על מה שלדעתנו קרה שם. אז הבנו שאם אפילו אנחנו לא מצליחים להסכים על מה שקורה, סימן שיש כאן משהו".
יש כאן הרבה מאוד, אבל לא מה שחושבים. כי מעבר לשאלות החברתיות, מעבר לסמל לכלכלה האמריקאית, מעבר להיבטים הקולנועיים, "אתה יכול לראות הכל" הוא, מעל לכל, בחינה של השאלה עד כמה ניתן באמת לחדור לתוך ראשו של אדם אחר ואם כבר חדרנו — עד כמה אפשר לסמוך על מה שנדמה לנו שמצאנו שם. כמו ההבטחה של הולמס, כמו ההבטחה האמריקאית הגדולה, גם ההבטחה לראות הכל היא בעצם תרמית, וגם מה שרואים הוא אשליה.
