הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
זו אחת התעשיות המפתיעות בסין, הענף הצומח ביותר בעולם השכרת המשרדים. העניין הוא שהיא לא ממש קיימת. היא מוכרת אשליה, אוויר. קוראים לזה "משרדים מדומים": הם אכן משרדים, אבל שום עבודה אינה נעשית בהם. הם מלאים "עובדים", שאין להם מעסיק, או משרה, או משהו יצרני לעשות. הם באים למשרד כדי להרגיש שהם עובדים, ולא מקבלים על זה שום שכר. להפך, הם משלמים 50-30 יואן ביום (7-4 דולרים) כדי שיהיה להם משרד שבו לא יעבדו. הם מגיעים אליו בבוקר לבושים בקפידה, מתיישבים בנחת ליד שולחן העבודה, מדליקים את המחשב, וזהו. חלק מהם מנצלים את הזמן כדי לחפש עבודה אמיתית או לשכתב את קורות החיים שלהם, לפתח רעיונות או ליצור קשרים מקצועיים, אבל רבים אחרים שוקעים בגלישה חסרת תכלית ובשלל פעילויות אחרות.
לפי ההערכות שפורסמו ב"Fortune", אלפים רבים של צעירים סינים כבר עושים זאת בשנגחאי, שנג'ן, ווהאן, צ'נגדו וערים נוספות. הם משלמים על כניסה יומית למשרד שמלא אנשים כמוהם, לא חלל עבודה שיתופי רגיל, והם מגיעים אליו כדי לשמור על שגרה, כדי לפגוש אנשים ולהימנע ממבדידות — ובמידה רבה כדי להדוף את הלחצים של הסביבה, את הציפייה החברתית לעבוד ולפתח קריירה.
בפועל, הם משלמים כדי לצאת מהבית, אבל גם כדי שכולם יידעו שהם יוצאים מהבית. והם משלמים כדי לפגוש אנשים ולקבל שולחן וכיסא, חיבור לאינטרנט, קפה וחטיפים; מבחינתם,50-30 יואן הם סכום שסביר לשלם כדי לשבת שעות בחוץ בלי להתרושש. והמשרדים המדומים הם האופציה הכי נוחה ונגישה בערים הגדולות, שבהן בתי הקפה נהפכו ליקרים וצפופים.
יש אפילו גרסאות משוכללות של העניין: סרטון שהופיע בכלי תקשורת אירופיים מציג חברה בעיר צ'ונגצ'ינג שכולה פיקטיבית. יש לה תחום עיסוק ברור, שלט, לוגו, כרטיסי עובד, אבל מי שמגיעים באופן קבוע למשרדיה אינם עושים דבר. היא פשוט מאפשרת להם לספר לבני משפחותיהם, חבריהם וחברי הרשת שלהם שהם עובדים, לצלם את השלט בכניסה למשרד ולהציג את כרטיס העובד שלהם.
אבל יותר משיש בעבודות המדומות ובמשרדים הפיקטיביים פתרון קונקרטי לאתגרי היומיום וללחצים החברתיים, יש בהם ביטוי לשבר. שבר דורי, תעסוקתי ונפשי, שעשוי לטלטל את סין — ושבר גלובלי סביב מודל העבודה המקובל בעולם כולו, ומקומו של כל אחד מאיתנו בתוכו.
קריסת החוזה הישן, שהבטיח שהשכלה ועבודה קשה יספקו ביטחון כלכלי, מובילה צעירים להסתגרות, בחירה בחיים מצומצמים - וכעת גם מראית עין של עבודה
העכברושים מרימים ראש
שיעור האבטלה הרשמי בקרב סינים צעירים (בני 24-16) הוא 17.8%, נכון ליולי, ואולם לפי הערכות של חוקרים הוא גבוה בהרבה, וכנראה חצה את ה־40% (ביולי 2023, למשל, ההערכה של פרופ' ג'אנג דאנדאן מאוניברסיטת פקין היתה כי מדובר ב־46.5%). כדי להסתיר את חומרת התופעה, במשך כחצי שנה הממשל כלל לא פרסם את נתוני האבטלה של שכבת הגיל הזו, ואז חידש את הפרסום לפי שיטת חישוב שונה. גם מוסדות אקדמיים מרכזיים, כולל אוניברסיטת יונאן ואוניברסיטת צ'אנגשה, תורמים לעניין: אנשיהם כבר נחקרו בחשד שכדי לשפר את סטטיסטיקות ההשמה שהאוניברסיטאות מתגאות בהן, הן דורשות מסטודנטים ובוגרים לדווח שהם עובדים, מה שמוליד חוזי העסקה מדומים והוכחות עבודה פיקטיביות אחרות.
מדובר בדור המשכיל ביותר בסין עד כה: כ־70% ממי שנולדו מאז 1995 (כלומר בני 30 ומטה) השלימו לפחות תואר ראשון. הם השקיעו שנים, לא מעט כסף והרבה מאוד מאמץ ברכישת השכלה גבוהה ככרטיס לעתיד בטוח. רק שהתרחבות ההשכלה הציפה את השוק, נפער פער בין תחומי הלימוד הפופולריים למשרות המוצעות, ובמקביל הצמיחה הואטה, הדירות בערים התייקרו, שוק התעסוקה נקלע לחוסר יציבות, והקורונה טלטלה הכל. הצעירים נאלצו להתפכח מההבטחה שעליה גדלו, וכשזה קרה — נוצר משבר נפשי. מחקר שפורסם השנה בכתב העת "Frontiers in Psychiatry" מדווח על רמות מתח גבוהות בקרב בוגרי אוניברסיטה טריים, בשל החרדה מכניסה לשוק העבודה, התחרותיות וחוסר היציבות הכלכלית.
את התסכול הם מציפים ברשת. דור ה־Z הסיני גדל עם סמארטפונים ואינטרנט מהיר, צמח בעולמות המקוונים של Douyin (טיקטוק הסיני), Bilibili (פלטפורמת וידיאו דומה ליוטיוב) ו־Xiaohongshu (פלטפורמת מכירות) שיצרו חלופות למציאות. הצעירים מבלים בכל הזירות האלה שעות רבות, ומבססים את הקשרים והזהות על הפעילות בהן.
הרשתות האלה יכולות להגביר את התסכול. הן מלאות סרטוני הצלחה, דימויים של חיי יוקרה, קניות נוצצות וטיולים בעולם. עבור מובטלים צעירים שחיים בצמצום, החשיפה הבלתי פוסקת לסיפורי הצלחה מעוררת השוואה מתמדת לאחרים ומעצימה את תחושת הכישלון האישי ואת החרדה והדיכאון. אבל הרשתות גם מספקות מענה לתסכול. מחקר מ־2024 ניתח את הפוסטים ברשתות החברתיות וחשף את ההתרחבות של ביטויי חרדה וייאוש בקרב צעירים עירוניים. הרשתות מאפשרות לפרוק הכל, לשתף ולזכות לתמיכה, או לפחות לתחושת שייכות; מי שמרגיש מודר משוק העבודה והחברה מוצא שם עוד אנשים כמוהו. וזה לא נגמר בזה: צעירים חסרי אופק תעסוקתי יכולים לבלות את זמנם במשחקים מקוונים ולבנות לעצמם עולם חלופי שבו הם מצליחים, מתקדמים ואף מנהיגים. חלק שוקעים בלייב סטרימינג ונהפכים למיקרו־משפיענים, לעתים בהיקפים שמייצרים להם הכנסה.
והרשתות הן גם בסיס לתגובת הנגד, סביב שני מושגי מפתח בחברה הסינית שצמחו בהן בשנים האחרונות. האחד, "Lying Flat", מתייחס לסירוב גלוי להשתתף במרוץ החיים. זהו מניפסט פסיבי, הקורא להסתפק במינימום ההכרחי — עבודה בסיסית, חיים פשוטים, ללא נישואים, ילדים או קניית דירה — ולדחות את הציפיות של ההורים והמדינה. עבור רבים, "מצב מאוזן" הוא לא רק בחירה אישית אלא גם מחאה שקטה נגד תרבות העבודה הבלתי נגמרת.
המונח השני הוא "Rat People" — כינוי לצעירים החיים בדירות תת־קרקעיות או חדרים זעירים, לעתים אפילו ללא חלון, ומסתפקים בקיום מינימלי. אורח החיים שלהם כולל שעות רבות של גלישה ברשת, שינה ממושכת והזמנת אוכל זול. חלק עושים זאת מתוך אילוץ כלכלי, אחרים בחרו בכך במודע, כדרך להתרחק מהמרוץ ולשרוד בערים הגדולות.
שני המונחים האלה נולדו עם גוון שלילי, אבל נהפכו לזהויות חברתיות חיוביות, או לפחות לגיטימיות — כאלה שמעניקות מקום ותוקף לרגשות של ניכור, עייפות וחוסר אמון במערכת. הם משמשים צעירים להגדרה עצמית, לממים ופוסטים, להקמת קהילות שמספקות מרחב שייכות. הם מעניקים לצעירים כוח. הם כביכול הפוכים — האחד הוא הצהרה אידאולוגית על הסתפקות במועט, השני הוא דרך חיים של הישרדות מינימלית — אבל יחד הם פניו של דור שלם שמנסה להגדיר מחדש את גבולות העבודה, השאיפה וההשתייכות בחברה הסינית העכשווית. ואלה שעוד לא ויתרו, שעוד מנסים לשחק את המשחק, נדרשים למשרד מזויף.
לאן המשבר הגלובלי יוביל?
הסינים לא לבד. תחושת המיאוס מתרבות העבודה התובענית וקריסת ההבטחה שלפיה השקעת מאמץ תוביל להצלחה מאפיינות צעירים ברחבי העולם. ביפן, למשל, מוכרות שתי תופעות קרובות מאוד ל־Lying Flat הסינית, שמגדירות דרכים שונות של בחירה בוויתור על השתלבות במבנים הכלכליים־חברתיים המקובלים: Freeters הם צעירים שמסתפקים בעבודות מזדמנות, לרוב בשכר נמוך, בלי להתחייב לקריירה ארוכת טווח; ו־Hikikomori הם מתבודדים שמסתגרים בבית, לעתים במשך חודשים ואף שנים, מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם החיצון.
בארצות הברית ובמערב אירופה מדברים בשנים האחרונות על Quiet Quitting — לא התפטרות בפועל אלא בחירה מודעת להפסיק להשקיע הרבה בעבודה, לא לרדוף אחרי קריירה ולהסתפק רק בשעות ההכרחיות, בלי לפגוע בחיי הפנאי והמשפחה. באיחוד האירופי כ־20% מהצעירים מוגדרים NEET — Not in Employment, Education, or Training. כלומר אחד מכל חמישה צעירים אינו עובד, לומד או עובר הכשרה. בספרד, יוון ואיטליה שיעור ה־NEET גבוה עוד יותר, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, המשברים שחוו המדינות הספציפיות האלה ותקופת הקורונה.
המשמעות של כל זה היא שיש דור שלם, ממזרח עד מערב, שרבים בו מפקפקים בחוזה הישן, זה שהדורות הקודמים ביססו במשך יותר ממאה שנה, זה שלפיו חינוך טוב, עבודה קשה ונאמנות לחברה מבטיחים ביטחון כלכלי וניידות חברתית. ומי שחושב שהחוזה הזה קרס, פשוט מנסה לשרוד. הסתגרות היא דרך אחת, הסתפקות במועט היא דרך אחרת, וכעת גם מראית עין של עבודה תופסת תאוצה.
בסין, ההנהגה מודעת היטב לסיכון שבשבר הזה. צעירים מאוכזבים אינם רק בעיה כלכלית של אבטלה ואובדן פריון, הם גם בעיה חברתית ופוליטית שעלולה לערער את הלגיטימציה של השלטון. ההיסטוריה מלאה בדורות של מובטלים צעירים, חסרי אופק ונטולי אמון במערכת שהובילו מחאות עממיות ושינו סדרי מדינות. אבל המודעות לא מובילה להתמודדות אמיתית עם התופעה, אלא לאותה הסתרת נתונים של הרשויות וניפוח נתונים של האוניברסיטאות. ואומנם, קשה להתמודד עם שבר שמתרחש בוויתור שבתוך הנפש, בדירות מרתף, ברשת ובמשרדים מזויפים. אין כאן הפגנות המוניות או קריאות פוליטיות גלויות, רק שחיקה שקטה.
השאלה הגדולה היא אם מדובר בתופעה זמנית, משבר כלכלי־חברתי שיחלוף כשהצמיחה תשוב לייצר מקומות עבודה — או שאנחנו עדים לשינוי טקטוני, לראשיתו של עידן חדש ותרבות חדשה. האם משרדי העבודה המזויפת בסין הם פתרון קטן, נקודה בזמן, כזו שתלויה בתנאים הספציפיים שם — או שאנחנו עדים כאן לסימן ראשון לעולם שבו אין כל חפיפה בין עבודה לזהות ולהצלחה, ושהנפש, הקהילה והשייכות חוזרות להיות מרכז הכובד של החיים והחברה?
