הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
רגע לפני יום הולדתה ה־100, רחל גלמן שברה את הכללים. בנובמבר 2023, אחרי 15 שנה בדיור מוגן, היא קמה ועזבה ועברה לגור עם בתה, שרה גבע בת ה־77, פנסיונרית בעצמה. את שנותיה האחרונות ממש בחרה להעביר קרובה לבני משפחתה ולא מאחורי דלתות מוסדיות.
היא צלולה באופן נדיר ביחס לאישה שדוהרת לעבר יום הולדתה ה־102. כשאני נכנס לדירה המרווחת של הבת בשכונת כפר גנים בפתח תקווה, היא מעירה לי בתקיפות אימהית להיזהר שלא לגעת בדלתות הארון הלבן החדש, כי מדובר ברכישה יקרה שביצעה בתה, ומוסיפה בחיוך: "אתה לא רוצה להסתבך איתה".
הצלילות הזו אפשרה לגלמן לקבל בגילה את ההחלטה הלא־שגרתית, וכשאני שואל אותה מדוע בחרה לעזוב היא עונה בפשטות: "מיציתי. ואני מוכרחה להגיד לך שאם לחלק מהחברים שם היתה האפשרות, גם הם היו עוזבים".
כשבני משפחה נפרדים מהורים ומעבירים אותם לדיור מוגן, הם לא חושבים שיגיע יום שבו הם "ימצו" את המקום.
"בהתחלה היו לי חיים מלאים בדיור המוגן – היתה חברה נהדרת, למדתי לשחק ברידג' ונהניתי מאוד מההרצאות. אבל עם הזמן היה לי פחות כוח לצאת מהחדר. האנשים שהייתי מיודדת איתם מתו, ברידג' כבר לא עניין אותי, וההרצאות הטובות הן תמיד אחרי שמונה בערב, בעוד שאני כבר בתשע רציתי להיות במיטה. אז בשביל מה לי?".
"לפני 15 שנה, כשעברה לדיור המוגן, זה הפך לחגיגה גדולה", אומרת הבת שרה. "היא מצאה חברים, והחיים שלה קיבלו פתאום אנרגיה אחרת לגמרי". האופוריה החלה להתפוגג כשפרצה מגפת הקורונה, כשבמשך שנתיים גלמן ובתה כמעט שלא הצליחו לראות זו את זו. עבור שתיהן הריחוק הכפוי היה קשה ומוזר, וגרם להן להתחיל לחשוב לעבור לגור יחד.
אבל הבחירה לעזוב לא היתה רק רגשית, אלא גם מעשית: המשך השהות בדיור המוגן, כשמצבה הבריאותי של גלמן החל להידרדר, היה כרוך בעלות של עשרות אלפי שקלים בחודש – סכום לא ריאלי מבחינתה. "הרגשתי שאני נעשית איטית יותר, קמה מאוחר, לפעמים צריכה קצת עזרה", מספרת גלמן, "ופתאום חשבתי לעצמי: 'לא חכם להיכנס למקלחת בלי שיש מי שישגיח עליי'. ראיתי שלכולם סביבי כבר יש מטפלת סיעודית, והבנתי שגם אני צריכה. אבל בשביל מטפלת הייתי צריכה עוד חדר, ולא היה לי".
גם הזינוק בעלות הדיור המוגן במשך השנים לא תמיד נלקח בחשבון מראש על ידי המשפחה. וכשגלמן ובתה עשו את החשבון, הוא היה חד־משמעי: כדי להחזיק מטפלת בדיור המוגן היה עליהן לשלם קרוב ל־35 אלף שקל בחודש. ומכיוון שגלמן לא היתה מוכנה שהמטפלת תישן לצידה כי ביקשה לשמור על פרטיות, היא היתה צריכה לשכור דירה עם חדר נוסף. ולזה פשוט לא היה לה מספיק כסף.
בשלב הזה גבע קיבלה החלטה והחלה לשפץ את דירתה כדי להתאים אותה לדרישות הטיפול באם. ובנובמבר 2023, חודש לאחר פרוץ המלחמה, הכניסה לביתה את אמה ואת המטפלת שלה, דיליה. "בגיל 100, אחרי שהבטחתי לה וגם הבטחתי לעצמי, לא היתה שאלה. הייתי מביאה אותה אליי, גם אם היה לי בעל".
דווקא בשיא הטילים והאזעקות?
"עדיף כך, כי בדיור המוגן לא היה ממ"ד בדירה ובאזעקה אמא נאלצה לרדת למרחב מוגן – מה שכבר לא היתה ממש מסוגלת לעשות. הרבה פעמים היא פשוט העדיפה להישאר במיטה ולהתעלם. כאן בדירה יש ממ"ד צמוד, ואמא הפתיעה את כולם באזעקות: קמה כמו נמרה, ודרבנה אותנו שנבוא כבר לממ"ד".
גבע: "פעם לא סבלתי את אמא שלי. אני אדם מאוד דומיננטי. יש בי צורך מתמיד לנהל ולשלוט במצב, ואמא שלי גם כזאת. וזה מתיש כשכל אחת רוצה להיות זו שקובעת. היום אני מגלה אמא אחרת ואני מאוד אוהבת אותה"
2 צפייה בגלריה
גלמן וגבע בסלון דירתן בפתח תקווה, השבוע. "אנחנו עדיין רבות", אומרת גבע. "היא יכולה להגיד לי משהו ואני מיד מתפוצצת. אבל בתוך תוכי אני אומרת לעצמי 'איזה מזל שיש לי עוד מי שדואג לי ככה'"
(צילום: אוראל כהן)
"בהתחלה לא סבלתי את הסידור, אבל הוא נהפך לגן עדן"
שנתיים אחרי המעבר, ניכר שהשתיים נהנות מהקרבה הלא שגרתית, אבל עדיין מסתגלות לסיטואציה המורכבת של חיים משותפים. "זה לא תמיד פשוט לגור עם אמא שלך", אומרת גבע. "גם בגילה היא עדיין יודעת בדיוק מה היא רוצה, וזה לא קל. לפעמים אני אומרת לעצמי 'הלוואי שהיתה כמו פורצלן, שקטה, שלא תגיד לי מה לעשות'. אבל היא בהחלט אומרת, והיא גם צודקת לא פעם".
היציאה מהדיור המוגן לדירה היה מהפך אישי מטלטל לא רק עבור גלמן, אלא גם עבור גבע, שבמשך שנים רבות התנהלה באופן עצמאי: היא עבדה בעבר בשיווק פרויקטים של נדל"ן, וגם כיום ממשיכה להשקיע בתחום. היא גרושה, אם לבן וסבתא פעילה לשני נכדים. ומאז שאמה עברה לגור עמה, בבת אחת נוספו לה שלל תפקידים חדשים: ניהול סדר היום של האם, בישול, תיאום טיפולים רפואיים, ניהול המטפלת הזרה שהפכה לדיירת קבועה בבית, ובעיקר – אחריות רגשית גדולה.
"אני הופכת את המטלה לברכה", אומרת גבע. "בזכות המטפלת שלה יש לי סו־שף לבישולים, הבית תמיד נקי ומסודר, ויש אנשים סביבי, כך שאני לא לבד. זה נורא כיף שתמיד יש מישהו בבית. ואני יודעת שאם היא היתה נשארת בדיור המוגן, היא היתה יושבת לבד כל היום. בקושי מישהו היה נכנס. אצלי יש אורחים, יש ארוחות, ולפעמים נדמה לי שבאים כבר יותר בשבילה מאשר בשבילי".
המעבר של האם, היא אומרת, דווקא הקל מבחינת הזמן והאנרגיה שנדרשו לטיפול בה. "כשאמא גרה בדיור מוגן הייתי צריכה לעשות לה קניות כמעט יומיומיות, בישולים, נסיעות תכופות לביקור. כיום השגרה פשוטה יותר. אני רואה אותה ויכולה לוודא שהיא שבעת רצון".
בכל זאת, זה לא פשוט.
"נכון. הדבר הכי עמוק שלמדתי הוא כמה קשה לטפל לבד. הייתי חודש וחצי רק איתה, כשדיליה המטפלת טסה לחתן את הבת שלה באוזבקיסטן, וזה היה מאתגר עד קצה גבול היכולת. אין לי בנות, ואני מתפללת שדן, בני, לא יצטרך לטפל בי. כי זה קשה, בייחוד כשאתה אדם עצמאי עם כבוד עצמי. אתה לא רוצה שהילד שלך ירחץ אותך או יעזור לך".
ומה התובנה שלך מההתנסות הזו?
"שבכל קושי יש גם ריפוי. בגיל כמעט 78 אני יודעת להפוך דבר כבד למשהו שמרפא אותי. אני מבינה שזה אירוע נדיר, של אישה בגיל 101 צלולה ובמצב פיזי טוב יחסית, וגם אני עצמי במצב שמאפשר לי לתפקד כך. אני לא מרגישה את הזקנה, אני בת מזל".
מלבד התפעול יש בטח קושי רגשי לחזור לגור עם אמא בגיל 77, אחרי שנים ארוכות של חיים לבד.
"לקח לי חודש וחצי להתאפס על עצמי. בהתחלה לא הצלחתי לסבול את אמא שלי שיושבת כאן כמו מלכה, והיה לי קשה להתרגל לכך שיש פתאום עוד שני אנשים בבית אחרי שנים שחייתי לבד. אבל לאט לאט זה הפך לגן עדן. הבית נקי, מסודר, יש מי שעוזר לאמא ואני גם יכולה לפקח ולראות שהכל נעשה כמו שצריך. שמענו מספיק סיפורים על איך מתייחסים לקשישים סיעודיים. אני לא רק דואגת לה, זה גם ממלא אותי. כשאני מתלבטת לגבי ענייני עסקים למשל, אני אוהבת להתייעץ איתה. אני באמת חושבת שזה הדבר הכי נהדר שיכולתי לבקש".
לגור עם אמא זה הדבר הכי נהדר שיש?
"הרבה אנשים אומרים: 'אני לא צריך את אמא שלי בבית בשום פנים ואופן'. יש לי חברים שלא מבינים איך אני חיה איתה. אבל אני רואה את זה אחרת. בשבילי זו השתחררות מהאוהל הצר שחייתי בו קודם, אוויר חדש שנכנס פנימה. ובו־בזמן אני מבינה, אולי בפעם הראשונה באמת, שזה הזמן האחרון שלי עם אמא. אני יודעת שכל רגע איתה הוא מתנה. הידיעה הזאת מלווה אותי, מטילה צל על הכל ובו־זמנית גם מאירה באור אחר את כל מה שיש לנו עכשיו".
היחסים ביניכן תמיד היו טובים?
"פעם לא סבלתי אותה", עונה גבע בכנות מפתיעה. "הייתי קשורה יותר לאבא שלי, כי הוא היה עדין וטוב, ותרן בנשמה. כבת יחידה בין שני בנים, הייתי עטופה בחיבוקו, מפונקת באהבתו, תמיד מועדפת. הוא ויתר לי על הכל, כאילו רצה לפצות אותי על כל מה שהעולם עוד יגבה ממני. ולצדו עמדה אמא שלי – אשה שידעה לנהל, לשלוט, להחזיק את מושכות החיים בידיים חזקות. ואני, שלא יכולתי לסבול שאומרים לי מה לעשות, התקוממתי נגדה שוב ושוב.
"אבל אמא – היא זו שהחזיקה את כל המשפחה. היום אני מבינה כמה אני דומה לה וכמה חבל שלא שמעתי בקולה כשהייתי צעירה. אני אדם מאוד דומיננטי, עם צורך מתמיד לשלוט במצב, וגם היא כזאת. אני כל כך מעריכה בה את התכונה הזאת, אבל הדמיון התיש אותנו לא פעם. שתי נשים חזקות, שכל אחת מהן רוצה להיות זו שקובעת. היום אני מגלה אמא אחרת ואני מאוד אוהבת אותה".
איך שתי נשים חזקות חיות בבית אחד בלי לריב?
"אנחנו עדיין רבות. למשל, היא יכולה להגיד לי רגע לפני שאני יוצאת מהבית: 'אולי תיקחי סוודר קטן?', ואני מיד מתפוצצת. קודם כל כי היא בכלל לא יוצאת מהבית, אז מאיפה היא יודעת מה קורה בחוץ? ושנית, כי לי אף פעם לא קר. רק לה תמיד קר. אבל אז אני מסתכלת עליה וצוחקת, ובתוך תוכי אני אומרת לעצמי 'איזה מזל שיש לי עוד מי שדואג לי ככה'".
גלמן: "מיציתי את הדיור המוגן. כבר לא היה לי כוח לצאת מהחדר. החברים שלי נפטרו, ברידג' כבר לא עניין אותי וההרצאות הטובות תמיד אחרי שמונה בערב, בעוד שאני, כבר בתשע רציתי להיות במיטה. אז בשביל מה לי?"
2 צפייה בגלריה
גלמן וגבע בחדרה של גלמן. ההחלטה לעבור לגור יחד נבעה מכך שגלמן החלה להזדקק למטפלת סיעודית, מה שהיה עולה להן עוד 35 אלף שקל בחודש
(צילום: אוראל כהן)
"הבת שלי תכננה הכל, חדר שגם המלכה אליזבת היתה מתגאה בו"
גלמן דוברת ארבע שפות פרט לעברית: אנגלית, צרפתית, איטלקית וערבית, שאותן למדה בצעירותה בבתי הספר הזרים בביירות, לבנון. "ערבית אני לא יודעת מספיק, אפילו שאבא שלי אמר לי שזו השפה הכי חשובה כדי להשתלב באמת במקום. אני מצטערת שלא שלטתי בה יותר", טון של חרטה חולף בקולה, ואז, בלי שנרגיש, היא מחליפה הילוך ועוברת לדבר בערבית שוטפת.
גלמן מגוללת בפניי את סיפור חייה, וכשבתה מנסה להתערב, היא משתיקה אותה: "אני הייתי שם, אני מכירה את הפרטים קצת יותר טוב ממך". והפרטים מאוד לא שגרתיים. היא נולדה ב־1924 בתל אביב. כשהיתה בת 3 הוריה התגרשו, והיא ואחיה, המבוגר ממנה בארבע שנים, גדלו עם אביה. שלוש שנים לאחר מכן האב החליט להוציא את ילדיו ממסגרות הלימודים המקומיות, כי לא היה מרוצה מרמתן. בעצת חבר שגר בביירות, הם עברו לבירה הלבנונית וגלמן נשלחה לבית ספר צרפתי, ובהמשך לאיטלקי.
"אני עדיין זוכרת את הנסיעה לביירות", היא אומרת. "זה היה ב־1929, ובלילה שבו המשפחה חנתה בחיפה פרצו מאורעות תרפ"ט. הסתירו אותנו במלון, ואבא יצא להילחם. למחרת המשכנו במונית צפופה ורועשת צפונה, עד שהגענו לביירות".
כשהיתה בת 14 חלה אביה, וגלמן נשארה בבית כדי לטפל בו, בעוד אחיה מצא עבודה בטאבו הבריטי. מאוחר יותר גם היא החלה לעבוד עבור הבריטים כפקידה, עד שיום אחד במסיבה פגשה צעיר מפתח תקווה – אריה גלמן, פרדסן ונכדו של אחד ממשפחות הביל"ויים מקימות העיר. בגיל 19 נישאה לו. הם עברו לגור יחד בפתח תקווה, והביאו לעולם שלושה ילדים. כיום יש לה גם שישה נכדים ושמונה נינים.
ב־1963, בגלל העבודה של אריה במועצת פרי ההדר, המשפחה עברה לגור שבע שנים בסקוטלנד, ואז ב־1975 עברו לגור שבע שנים באיטליה. גלמן, ששלטה בכל השפות, השתלבה בקלות ואף למדה היסטוריה של האמנות באוניברסיטה מקומית.
ב־2001 נפטר אריה, ורחל, אז בת 77, נותרה לגור לבדה בדירתם. שמונה שנים לאחר מכן, בעקבות הידרדרות בריאותה, החליטה לעבור לדיור מוגן. "היא לא רצתה להיות מעמסה על אף אחד", מספרת בתה. "היא ידעה שיהיה לה טיפול רפואי טוב ושקט נפשי. אבל המעבר לא היה פשוט. היא פחדה מאוד לעזוב את הבית עם כל הזיכרונות. ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה: 'אם לא יהיה לך טוב שם, תמיד תוכלי לבוא אליי'".
"כשהתלבטתי אם לעזוב את הדיור המוגן", אומרת גלמן, "לא ידעתי עדיין שהבת שלי כבר תכננה בשבילי הכל. בלי לספר לי היא הלכה וסגרה מרפסת בדירה שלה, הפכה אותה לחדר אמבטיה ובנתה בשבילי חדר מלכותי — באמת, כזה שגם המלכה אליזבת היתה מתגאה בו. עם ארון, עם כל הדברים שלי וכל התמונות. נשארתי בפה פעור. ואז היא באה ואמרה: 'אמא, תעברי לגור אצלי'. הבנתי שאצלה אוכל גם להחזיק מטפלת, שיהיה לה חדר מסודר, ושזה עדיף לי מכל בחינה — גם כלכלית וגם נפשית. אומנם הראש שלי פחות עובד, אבל עדיין שקלתי הכל עם החשבונות, והבנתי שזה הדבר הנכון. וככה היה".
גלמן ובתה גבע בפתח תקווה, 1950. "אמא החזיקה את כל המשפחה"(רפרודוקציה: אוראל כהן)
גלמן עם אביה, ביירות, 1935. נולדה בתל אביב, התבגרה בביירות, חיה בפתח תקווה(רפרודוקציה: אוראל כהן)
"הייתי בהיסטריה מהמעקב אחר בריאותה. היא הרי צריכה רופא צמוד"
רחל, איך את מעבירה את הזמן כיום?
"אני כמעט שלא יוצאת מהבית. בבוקר אני קוראת, בצהריים אני אוכלת, אחר כך נחה קצת. אחר הצהריים אני יוצאת לטיול קטן בסלון, ובערב אני פותחת טלוויזיה. לפעמים יש לי משהו מיוחד — אני מדברת בטלפון. ואז אני הולכת לישון. ככה טוב לי".
לא חסרות לך החברות?
"אין לי חברות. כולן מתו. היתה לי חברה אחת בגילי שגרה בשכונה, כמה בתים ממני. ממש חיכיתי לגור לידה ולהמשיך את הקשר, אבל לפני שהספקתי לעבור היא עברה לגן עדן. זה שבר אותי לגמרי. היא היתה באמת משהו נדיר, גדולה ממני בשנתיים וליוותה אותי כל חיי — מגיל 19. זה קשר שנבנה שכבה על שכבה, במשך חיים שלמים. ועכשיו, בלעדיה, קשה לי מאוד. חסר לי משהו עמוק, חלק מהחיים שלי".
בינתיים גבע רוכנת מעל סירי הבישול ומכינה ארוחת צהריים. בכל יום היא ואמה יושבות יחד ומשוחחות סביב הסירים – על מצב הבריאות, על מערכות היחסים במשפחה, על הנכדים והחברים. את הארוחה הן מקפידות ללוות בכוס יין אדום. "כשהנינים באים להשתולל אמא נבהלת לפעמים מהבלגן שהם עושים, אבל היא מאושרת — כי כולם באים לפה. פעם הייתי צריכה לבשל בכל יום שישי, לארוז הכל ולהביא לה ובמקביל לדאוג שכולם יגיעו אליה. אינסוף סחיבות וריצות. היום זה הפוך — כולם באים לכאן, וזה עושה לה טוב. וגם לי". לדברי גבע, המעבר של האם אליה חוסך להן 15 אלף שקל בחודש.
מה לגבי המעקב הרפואי? שם אמא שלך היתה מנוטרת דרך קבע.
"בשבועיים הראשונים הייתי בהיסטריה מהסוגיה של מה יהיה עם הבריאות שלה? הרי היא צריכה רופא צמוד. אבל בסופו של דבר, קופת החולים שלה הצמידה לה רופא שמכיר אותה, עוקב אחריה באופן קבוע, יוצר איתה קשר מיוזמתו וגם מגיע לביקורים בבית. הוא יושב איתה זמן רב, מתעניין ושואל שאלות. זו לא חוויה שגרתית מבחינתי. נכון שבדיור המוגן היתרון הגדול הוא שיש רופא זמין במקום, אבל למדתי שגם בבית ניתן לקבל שירות רפואי טוב, ולעתים אף אישי יותר".
במבט לאחור, את חושבת שאולי לא היה צריך בית אבות בכלל?
"15 השנה שאמא היתה בדיור מוגן היו שנות הזהב שלה. היה לה נהדר מבחינה חברתית. היתה לה דירה טובה, היא היתה יחסית בריאה, והיה טוב לדעת שתמיד יש מי שדואג לה ומטפל בה. אבל בגיל 100, מה שהיה למקום להציע לה נעשה לא רלוונטי. פעם היא היתה יוצאת החוצה, אפילו משחקת פינג פונג. אבל כיום היא לא רוצה לצאת מהבית. ופה יש לה הכל, גם אותי, גם מטפלת, גם משפחה שבאה לבקר וגם בית שהוא הרבה יותר נעים מדירה פצפונת בכלוב זהב".
