אחת השאלות שמסעירות את הרשת בחודשים האחרונים היא: למה עדיין מתייחסים ל"אנקת גבהים" כאל סיפור אהבה? הרומן שכתבה אמילי ברונטה, ופורסם לראשונה בשנת 1847, עוסק ברומן האסור שבין היתקליף העני לקתרין בת המעמד הגבוה יותר. אך יותר משזה סיפור רומנטי, זהו סיפור על אובססיה הדדית רעילה, מלאה באלימות רגשית ופיזית. למרות זאת, "אנקת גבהים" נחשב אחד מסיפורי האהבה המכוננים בהיסטוריה, ומוצג כך בשלל עיבודיו הקולנועיים, לרבות זה הטרי שביימה אמרלד פנל. האם כולם מפספסים את העובדה שהרומן הרומנטי הוא בעצם סרט אימה?
התשובה מורכבת כמובן. מצד אחד הסרט הנוכחי מציג את סיפור אהבתם של קתרין והיתקליף כטרגדיה רומנטית. מצד שני, הוא משתמש בו כדי להעביר ביקורת חברתית, ועושה זאת באמצעות סצנת מפתח שבה קתרין נחשפת לקשר בדס"מי (BDSM, מערכות יחסים בהסכמה, שכוללות שליטה, השפלה ו/או אלימות) שנרקם בין שני משרתים ומערער אותה לגמרי.
קתרין חשה כלואה. היא חושקת בגבר ממעמד נמוך אבל נדרש ממנה לוותר עליו ולהינשא לבעל ממון שאינה אוהבת, ואז להיות כפופה לו ולציית לו. והנה מולה ניצבים שני אנשים שבימים משרתים אנשים כמותה, ובלילות משחקים באדון ושפחה, ובניגוד לה הם מאושרים עד הגג. למה? כי בעוד קתרין כבולה לקודים החברתיים של זמנה, שני המשרתים החליטו בעצמם על סוג הקשר שמתאים להם בשיחה פתוחה וכנה, ועשו זאת לא רק בהסכמה מלאה, אלא גם בהתלהבות.
את הבלבול שיצרה מהפכת MeToo סרטי הבדס"מ באים לסלק במסר חד־משמעי: הכל מותר, כולל הכל, בתנאי שיש בין בני הזוג הסכמה, דאגה וכבוד הדדיים. עליהם תמיד לוודא שהפרטנר חש בטוח ונעים
2 צפייה בגלריה
"בייבי גירל". הרומן מחוץ לנישואים מדגיש את יחסי הכוחות בזוגיות הנורמטיבית
(צילום: imdb)
2 צפייה בגלריה
"אנקת גבהים". רומן רומנטי או סיפור על מערכת יחסית רעילה וכוחנית?
(צילום: באדיבות האחים וורנר)
"אנקת גבהים" אינו הסרט היחיד מהזמן האחרון שמציג בפנינו מערכת יחסים בדס"מית כאידיליה: ב"פיליון" פקח החניה קולין מנהל מערכת יחסים עם האופנוען ריי. הוא עונד שרשרת כבדה עם מנעול לצווארו, שאת המפתח שלה מחזיק ריי, ישן על הרצפה לצד מיטתו בכל לילה, ומקיים יחסי מין בהתאם ללו"ז שריי קובע. עם הזמן מבין קולין שגם לנשלט יש כוח במערכת היחסים וזכות לקבוע לה גבולות ולדרוש תנאים משלו.
ב"בייבי גירל", שיצא בשנה שעברה, רומי, מנהלת מצליחה, פוצחת ברומן מחוץ לנישואים עם סמואל, מתמחה צעיר, שמאפשר לה לתת דרור לתשוקות הכמוסות שלה להיות נשלטת. סמואל ורומי מדברים בפתיחות וקובעים מילת ביטחון — פרקטיקה בסיסית במערכות בדס"מ, שמאפשרת לעצור הכל במקרה שנחצה גבול או פשוט אם מישהו רוצה בכך. בהדרגה רומי לומדת לקבל את עצמה, מפסיקה להתבייש בהעדפות שלה, שאותן ראתה עד אז כפגם באישיות שיש להסתיר, ואפילו מצליחה לשקם את נישואיה ולהפוך אותם לזוגיות שבאמת מגיעה לשניהם.
ואילו בסדרה "מתה לסקס" (דיסני פלוס) הגיבורה מולי מגלה שהיא חולה בסרטן ממאיר, ומחליטה להיפרד מבעלה ולהתנסות בפרקטיקות מיניות כשולטת. היא מדברת בפתיחות עם הפרטנרים השונים שלה על רצונותיהם ומה יעשה להם טוב. המודעות העצמית החדשה מאפשרת לה להתמודד גם עם הפוסט־טראומה שממנה היא סובלת בגלל התעללות מינית שעברה בילדותה.
אחרי שמולי מאבדת שליטה במפגשים המיניים, משום שמציף אותה זעם על מי שפגע בה מינית, היא נפגשת עם שולטת אחרת, שמדגימה לה תוך כדי התנסות עד כמה חשוב להקפיד על תקשורת, רגישות ודאגה לנשלט, ועוזרת לה להמשיך להתחבר לעצמה.
כל יצירות הבדס"מ החדשות שונות מהייצוגים שהתרגלנו לראות. בעבר הקולנוע השתמש בבדס"מ כמחזה בלהות שנועד לחדד את גבולות המוסר הבורגני או לבדר את הקהל הנורמטיבי. כך למשל ב"קרוזינג" (1980) בלש שחוקר רציחות סדרתיות של גייז בסצנת הבדס"מ מאבד את עצמו בתוך התרבות הקינקית; ב"המזכירה" (2002) מוצג רומן שליטה בין עורך דין למזכירתו, שבו נחצים גבולות ללא השלכות; ובטרילוגיית "50 גוונים של אפור" (2015–2018) מתוארת מערכת יחסי השליטה בין אנה לכריסטיאן בעיקר כפנטזיה כלכלית, על ביליונר שיסחוף את אהובתו ויגשים את כל חלומותיה. בניגוד לכל אלה, הסרטים החדשים משתמשים בבדס"מ כאמצעי חיובי לדיון בכבוד ואחריות בין בני זוג.
הסיבה לפריחה העכשווית של ייצוגי בדס"מ בקולנוע ובטלוויזיה אינה מקרית. תשע שנים חלפו מאז פרצה מהפכת MeToo, והעולם עדיין לא לגמרי יודע איך לעכל אותה ואיפה עובר הקו בין אסור למותר באינטראקציות מיניות, רומנטיות או סתם בין־אישיות. וככל שמתפוצצות עוד ועוד פרשות אונס וניצול מיני ענקיות, כמו אלה של ג'פרי אפשטיין ופי דידי, עם עוד ועוד שמות גדולים שנטלו בהן חלק — הצורך בחידוד הגבולות נחוץ מתמיד.
את הבלבול הזה סרטי הבדס"מ החדשים באים לסלק. המסר שעובר בהם חד־משמעי: הכל מותר, כולל הכל, בתנאי שיש הסכמה של שני הצדדים, ולא פחות חשוב: דאגה וכבוד הדדיים. כי כששני אנשים נמצאים ביחסי מרות, הסכמה יכולה להינתן מתוך פחד, ולא מרצון כן. לכן על שני הצדדים מוטלת האחריות לוודא שהשותף שלהם לחוויה מרגיש בטוח ונעים.
ב"פיליון", למשל, קולין מסכים לכל התנאים שמציב לו ריי, מתוך חשש לאבד אותו. בשלב מסוים הוא מביע את רצונו לקבוע יום הפוגה שבועי מדינמיקת השליטה, להכיר את בן זוגו להוריו, ובאופן כללי יותר לקבל יחסים, מעבר לשליטה. הוא לומד שזה אפשרי במפגש עם נשלטים אחרים, שמסבירים לו שהנשלט יכול להציב גבולות לשולט, והוא חייב לכבד אותם. זה מדרבן אותו לעמוד על שלו ולבסוף גם להשיג קשר בדס"מי כלבבו עם מישהו אחר.
"אנקת גבהים" ו"בייבי גירל" מציבים את הרומן הבדס"מי מול הנישואים המהוגנים, ומשקפים לנו שבמערכת היחסים ההטרו־נורמטיבית יש יחסי כוחות לא הוגנים, בגלל הנורמות החברתיות. הרומן האסור מרגש כל כך את הנשים לא רק בגלל פנטזיית השליטה, אלא גם משום שהן מכתיבות את תנאיו. בלי ההסכמה שלהן, בלי המתווה שהן מאשרות, יחסי הכוחות כלל לא יתקיימו. לא בכדי הסוף הטוב ב"בייבי גירל" מתאפשר רק כשבעלה של רומי מיישם את כללי הכבוד שהוא לומד מהמאהב שלה.
כל היצירות הללו מדגישות כי כנות, תיאום ציפיות ורגישות לצרכים ולפגיעות של בני הזוג יאפשרו לפרטנרים שלהם לגשר על החשש מכך שבדרך להגשמת תשוקותיהם, הם יפגעו בהם. זה אינו מסר שרלוונטי רק ליחסי שולט־נשלט, אלא לכולם — זו החתיכה החסרה ביחסים בין המינים, שמאז MeToo נהפכו להיות עמומים, מתסכלים או מסוכנים מעצם קיומם עבור לא מעט אנשים. במילים פשוטות, זו הבהרה לכל הגברים המבוהלים מתרבות הביטול: אם אתם לא יודעים מה נשים רוצות, פשוט תשאלו אותן.
