איך אתם ישנים?
עדי: "ביומיום אני חרדתית, אבל לא בשינה. תמיד נרדמתי בקלילות. ומאז שאני אמא אני הולכת לישון יותר מוקדם, נכנסת למיטה עד 22:00 ונרדמת תוך חצי שעה. אם היה לי יום עמוס ואני צריכה לנקות את הראש אני רואה איזו סדרה במיטה, ובדרך כלל לא מגיעה לסוף הפרק. בבוקר אני קמה בלי בעיה עם שעון מעורר ב־5:30, ויוצאת לרוץ שלוש פעמים בשבוע. יום שאני רצה בו זה יום של אנרגיה, אני הרבה יותר חדה".
קובי: "אני לוקח מלטונין ב־1:30 כדי להירדם ב־2:30, ובימי עבודה אני קם ב־6:30-6:00, הרבה פעמים בעזרת עדי. עכשיו במלחמה עד שאני נרדם יש אזעקה ואני כבר לא ישן אחריה, אז היו לי כבר שניים־שלושה לילות בלי שינה בכלל או עם חצי שעה שינה, לא יותר. עדי לעומת זאת נרדמת מיד אחרי האזעקה, זה לא משפיע על שעות השינה שלה אבל כן על איכות השינה. אני מקווה שזה ייגמר מהר כדי שלפחות אזכה לארבע שעות בלילה ולא אחיה רק מאוויר".
תמיד התקשית לישון?
"אף פעם לא נכנסתי למיטה ופשוט נרדמתי. כבר מכיתה ד' הייתי האחרון להירדם בבית. לא משנה מה עובר עליי במשך היום, ב־22:00 המוח שלי פשוט נדלק מחדש. אז במשך השבוע אני ישן מעט, ברביעי מתחיל להתעייף, לסוף חמישי מגיע עם הלשון בחוץ, ובסופ"ש נטען מחדש. בשישי־שבת אני קם לקראת הצהריים, חוזר לשנ"צ ונרדם שוב על הספה בארוחת הערב".
איך זה להיות ער בלילה?
"למדתי לחיות עם זה, ולהפיק את המקסימום. אני מצליח לעבוד, ללמוד, לראות סדרות, לקרוא — אני משלים עכשיו מלא קלאסיקות. אני עושה הכל בסלון, וכשאני מתחיל להתעייף אני עובר למיטה ומאזין לפודקאסט שמנטרל את המחשבות, על פוליטיקה, היסטוריה ועוד. תוך חצי שעה אני נרדם, עם האוזנייה באוזן".
עדי: "ואני כל הזמן הזה ישנה. הוא יכול לעשות כאן מסיבה ואני לא אתעורר".
אילו מחשבות אתה מנסה לנטרל?
"לרוב דברים יומיומיים שקופצים ומציקים, אבל הרבה פעמים הדמיון משתלט על המחשבות ואני מוצא את עצמי מפליג בסרט שמרחיק אותי מהשינה. אני עצמאי מגיל 22, ובכל עסק שהתחלתי הדמיון שלי מהר מאוד בנה נרטיב בדיוני שמסתיים בזה שאני וסטיב ג'ובס הולכים יד ביד אל השקיעה. כשהייתי צעיר בזבזתי שעות בסרטים כאלה, אבל בשנים האחרונות החלטתי להפסיק עם זה. היום אני מנסה להבדיל בין חזון לחלום".
מתי התחלת לקחת מלטונין?
"כשהילדים התחילו. לפני המלטונין יכולתי לשכב שלוש שעות במיטה ולהירדם רק לקראת 4:00".
עדי: "לילדים יש את הגנטיקה של קובי בכל הקשור לשינה. כשילדים בגילם הלכו לישון ב־21:00 הם היו נרדמים אחרי 23:00. עמרי התחיל לקחת מלטונין סביב גיל 8, כי הוא היה ממש נכנס לסטרס מזה שהוא לא נרדם. היום הם כבר בלי מלטונין, והם יודעים איך לנהל את הזמן שלהם סביב שעות השינה החריגות".
שעות השינה השונות מקשות עליכם?
עדי: "כשהילדים היו קטנים זה היה יתרון גדול שקובי היה איתם בלילה ואני בבקרים ובשבת, ועכשיו כשהם מתבגרים וחוזרים מאוחר אני יכולה לישון בשקט כי אני יודעת שקובי על זה. אבל בשישי בבוקר אם אני רוצה שנעשה משהו יחד זה כמעט שלא קורה, והכי קשה לי שיש הווי שלם עם הילדים בלילה שאני לא חלק ממנו, אני מפספסת את השעות הכי טובות שלהם. אני שומעת מקובי את החוויות שהם שיתפו איתו בלילה, ובבוקר אני מקבלת את מצב הרוח הפחות נעים שלהם".
קובי: "אם תיכנס הביתה אחרי חצות תראה אותי על הספה עם ספר, הילדים בחדרים שלהם, אני שומע את השיחות שלהם בטלפון ובווידיאו באינסטגרם, מדי פעם הם יוצאים ומקשקשים איתי, דניאלה מספרת לי על אינטריגות בריאליטי שהיא רואה, עמרי מבקש אוכל ואני מכין לו סטייק או פסטה".
איך נראים החלומות שלכם?
קובי: "לפני עשור החבר הכי טוב שלי חזר בתשובה. כשהיינו בני 20 וקצת, בשיא הקרחנה, אחרי לילה רווי אלכוהול, הלכנו לשחק כדורגל באחד החופים בתל אביב לפנות בוקר. לפני כמה שבועות האירוע חזר אליי בחלום, רק שהיינו כמו שאנחנו היום, הוא עם הזקן, הכיפה והציציות, ואני כמו שאני, ואנחנו משחקים שם כדורגל".
עדי: "לפעמים בחלום אני כועסת על קובי, בלי קשר למציאות. נגיד שבחלום הוא לא הוריד את הזבל, או לא חזר הביתה, ואז אני מתעוררת מה זה עצבנית עליו — הלך עליו בבוקר".
קובי: "ואני עוד צריך לבקש סליחה על זה. כנראה אני לא נותן לה סיבות אמיתיות להתעצבן עליי במציאות".
מה יש לכם ליד המיטה?
קובי: "לי אין שידה, רק הטלפון, ממש ליד הראש, כדי שאוכל להתעורר ממנו בבוקר".
עדי: "אצלי יש משקפי קריאה; יש ערמת ספרים, לפעמים אני קוראת לפני השינה; טלפון ומטען; שלטים של הטלוויזיה; נרות — לא בקטע רומנטי אלא להפסקות חשמל; קרם גוף; טיפות שמן עץ התה לפצע ברגל; וטוש — אין לי מושג איך הוא הגיע לכאן".
jonbloomphoto@gmail.com
