באחד מחדרי ביתה של ג'יין אהרוני ברמן, הזמן מונח בערמות קטנות וממוינות: קלסרים, מחברות, מעטפות, קופסאות זיכרון. אין כאן אובססיה לסדר, אלא ניסיון עדין לנהל משא ומתן עם הפחד הגדול מכולם. אהרוני ברמן (79) צוללת בשנים האחרונות לפעולה שנשמעת פרקטית ותו לא, אבל למעשה נושאת מטען רגשי מורכב מאוד: היא מסדרת את חייה כאילו היו ארכיון. ולא מתוך מחשבה על ההיעלמות, אלא דווקא כדי לדחות את המחשבה הזאת. "אני מפחדת", היא אומרת בפשטות. "אני לא רוצה למות. וההתעסקות הזאת היא דרך להתמודד עם הפחד".
היא התחילה מהניירות. מסמכים משפחתיים, תעודות ישנות, מחברות ילדות. עברה על כמות אדירה, ומיינה. חלק מהם נשמרים בקפידה, כי הם מספרים סיפור; אחרים נגרסים, כי הסיפור שלהם כבר נגמר. בין הדפים מצאה גם הצהרה שכתבה בגיל 10 בברוקלין שבה גדלה: "When I grow up I want to be an author". מאז היא עלתה לישראל, נהפכה למורה לאנגלית ואחרי הפרישה הגשימה סוף סוף את חלום הילדות, פרסמה ספר אחד, בלשי, והשני בדרך. הסופרת שהיא הפכה להיות כבר חושבת על השלב הבא של העלילה, זה שבו היא לא תהיה הדמות הראשית, והיא עורכת את סיפור חייה. גם לשם כך נולד הסידור המתמשך של השנים האחרונות. "הרעיון הוא לנקות את החיים מדברים מיותרים, כדי שהילדים לא יצטרכו להתמודד עם כל הבלגן", היא מסבירה. אבל למטרה הקונקרטית יש ערך מוסף: אהרוני ברמן לא רק תשאיר פחות דברים לטפל בהם, אלא גם תשאיר את התמצית של מיהי. החפצים ופרטי הזיכרון שהיא בוחרת לשמור משרטטים עלילה ברורה, קורותיה של אשה, כאלה שיאפשרו לילדים ולנכדים לזכור אותה בדרכים שהיא בחרה.
החומרים המסודרים נעים בין שני הקצוות האלה, הקונקרטי והרגשי. ברגע אחד אהרוני ברמן שולפת מהכוננית מחברת עבה, כזו שנראית ככל מחברת אחרת, אבל היא מפת הדרכים לניהול חייה הכלכליים בשלב שבו היא כבר לא תנהל אותם: כל הסיסמאות לחשבונות הבנק, פרטי פוליסות הביטוח, מסמכים הנוגעים לדירה שהיא משכירה בחיפה, רישיון הרכב. כל הניירות שלה מסודרים, ובצדם הנחיות, הוראות מפורטות מה לעשות. ברגע אחר, היא מתייחסת לשתי מכונות כתיבה, אחת מכנית ואחת חשמלית, המונחות על מדף גבוה. היא כתבה עליהן את שני ספריה הראשונים, לפני שעברה למחשב. הן לא ייזרקו — היא משאירה אותן כעדות, כמו חפץ שמסמן נקודת התחלה. "הנכדים שלי כבר אמרו שהם רוצים אותן, וזה חשוב לי, כי אני רוצה שיזכרו שסבתא היתה סופרת", היא אומרת. מנגד, מאות ספרי הבלש באנגלית שגודשים את מדפי החדר לא שרדו את הסינון. זה כמו אלבום תמונות של הזהות הספרותית שפיתחה במשך השנים, אבל הם ייעלמו איתה: "אני מתכוונת למסור אותם. אם ירצו, הייתי שמחה שיעברו להוסטל של חולי סרטן".
כשאנחנו יוצאים מהחדר המסודר, הממוין, אנחנו עוברים לסלון הבית במושב ניר עציון שליד עין הוד. הוא מלא עד גדותיו, המדפים עמוסים חפצים, ספרי קודש, מזכרות שנאספו במשך עשרות שנים. שכבות על שכבות של חיים, בעלת הבית מתבוננת בהן כמעט מבחוץ. "אני לא רוצה להשתייך לחפצים", היא אומרת. "בעלי והבת שלו אגרנים, הם אוהבים דברים. אני הפוך — אני רוצה להצטמצם. יש אנשים שנאחזים בחפצים כאילו זה יעצור את הזמן, כאילו אם הם לא ייפרדו מהם הם יישארו צעירים. אני לא רוצה את זה, זה לא חשוב לי".
3 צפייה בגלריה
ג'יין אהרוני ברמן. "יש אנשים שנאחזים בחפצים כאילו זה יעצור את הזמן, כאילו אם הם לא ייפרדו מהם הם יישארו צעירים. אני לא רוצה את זה"
(צילום: יונתן בלום)
כל כך הרבה פריטים אנחנו צוברים במשך החיים, פריטים שהם אנחנו. לא רק הבגדים, והספרים או התקליטים או הדיסקים שעיצבו אותנו, לא רק כלי המטבח שירשנו מדורות קודמים או שקנינו בעצמנו והטמענו בהם זיכרונות של שנים. חשבו על כל אלבומי התמונות. יומני הילדות. המכתבים מאהבות הנעורים. ילידי המאה הנוכחית יצברו הרבה פחות מכל אלה, אבל מי שהם היום בסתיו חייהם אוחזים לעתים בהרבה מאוד מזכרות פיזיות. לעתים אפשר להיתקל בהן בפינת רחוב, מדירה שפונתה: שולחן ישן שמגירותיו מתפקעות מפנקסי צ'קים ריקים, קבלות מצהיבות, ספרי זיכרונות מלאים בחתימות הילדים מקייטנת הקיץ וכן הלאה, כולם ממתינים יחד ברחוב, לצד אינספור ספרים ותמונות, למשאית הפינוי העירונית.
כדי להימנע מהמראה הכואב הזה, לא מעט אנשים בני דורה של אהרוני ברמן מקדישים כעת זמן למיין הכל בעצמם. חלק מהם עושים זאת לבד, אחרים נעזרים בבני משפחה או באנשי מקצוע. יש מי שזורקים בקלות כמעט הכל, יש מי שמתעכבים על כל פתק ישן ומוצפים זיכרונות, מתקשים להיפרד. כך או כך, התהליך תובעני, מבחינה רגשית וגם מבחינת הזמן והכוחות הנדרשים לכך. אהרוני ברמן מספרת שהיא עוברת את זה בקלות יחסית. "הפרידה הגדולה היחידה שאני זוכרת היא משרשרת מטיפאני, שליוותה אותי שנים. הנכדה שלי ביקשה אותה פעם, שאלה אם תוכל לקבל אותה כשאמות. אז נתתי לה עכשיו. למה לחכות".
ובכל זאת, גם היא, אשה מסודרת שמעידה על עצמה שהיא לא נקשרת, על חלק מתהליכי הסידור היא מוותרת. "את התמונות באלבומים שמרתי בלי סדר. אין לי סבלנות לשבת ולכתוב שמות, מי האנשים בתמונה. הילדים יצטרכו לזהות. יש דברים שעליהם אני אומרת לעצמי: זה כבר יהיה שלהם לעשות".
גליה לבני זמיר: "היה לנו סטודיו לעיצוב, והמון המון מגזינים בתחום. שנים לא הייתי מסוגלת להיפרד מהם, אבל עכשיו עשיתי את זה בלב שלם, ויחד איתם כאילו נפרדתי מהצורך להיות רכושנית. מסרתי אותם לאנשים שאהבו אותם, וזה עושה לי טוב"
3 צפייה בגלריה
שרית גושן. "חפצים הם לא רק חפצים, הם נקודות אחיזה, לפעמים זיכרון, לפעמים זהות"
(צילום: אוראל כהן)
המבוגרים שמסדרים
מגלים את הכוח שבהתנקות
לפני כתשע שנים פרסמה האמנית השוודית מרגרטה מגונסון את הספר "The Gentle Art of Swedish Death Cleaning" ("האמנות העדינה של ניקוי מוות שוודי"), שתורגם ל־31 שפות ונהפך לרב־מכר בינלאומי. הרעיון שמגונסון הציגה בו — שמגולם היטב בכותרת המשנה של הספר, "איך לשחרר את עצמך ואת משפחתך מחיים שלמים של בלגן" — סחף אינספור קוראים ברחבי העולם שנעזרו בו כדי להשאיר אחריהם יותר סדר. רבים מהקוראים הם בני דורה של אהרוני ברמן, הבייבי בום, אבל היא התוודעה לספר רק אחרי שהחלה בתהליך שלה. "הבומרים תמיד היו רדיקלים, בכל מה שהם עשו ובאיך שהם תפסו את העולם", היא אומרת. "אז אולי זה לא מפתיע שגם בכל הנוגע לפרידה מחפצים הם עושים את זה עד הסוף".
ההמלצה העיקרית של מגונסון בספרה היא לתת לתהליך זמן. לא לחכות לרגע של משבר ואז להתחיל לסדר בלחץ, אלא לעבוד בהדרגה, בקצב שנכון לאדם המסדר. וכדאי להתחיל מהדברים הפחות טעונים רגשית — בגדים, כלי מטבח וכן הלאה. זה יאפשר להיכנס לתהליך ברכות, ולייצר תחושה של התקדמות בלי להיות מוצפים בזיכרונות. אחר כך אפשר לעבור למסמכים — חשבונות, חוזים וכן הלאה, ולהשאיר רק את מה שבאמת צריך. בשלב הבא כבר מגיעים למזכרות, למכתבים, לאלבומים. מגונסון מסבירה שכל אחד צריך לעשות את מה שמתאים לו, אפשר לשמור חלק מהדברים, אפשר לצלם אותם ולשמור עותק דיגיטלי, אפשר לזרוק, העיקר הוא לבחור באופן מודע ולא לדחות יותר מדי. והיא מדגישה שלא עושים את כל זה כדי להיפרד מהחיים, אלא כדי להקל עליהם, עבור המסדרים ומי שסביבם. פחות עומס בבית משמעו פחות עומס מנטלי, והידיעה שהדברים מסודרים יכולה להעניק תחושת שליטה ושקט. פחות עומס בבית הוא גם פחות בלבול והצפה רגשית למי שיצטרך לטפל בכל מה שייוותר בבוא העת. ולא, היא מסבירה, זה לא חייב להיות תהליך קשה. הוא יכול להיות אפילו נעים. הסידור אינו מרוץ, ואין לו יעד סופי מושלם. הוא פשוט דרך לחיות עם פחות משקל ועם יותר בהירות לגבי מה באמת חשוב.
חלק ממי שמגיעים לסדר את חייהם הם מי שנאלצו בעבר לסדר אחרי הוריהם, ויודעים במה העניין כרוך. זה מה שקרה לגליה לבני זמיר (65). "כבר ב־2017, כשסידרתי את בית הוריי אחרי מות אבי, נשבעתי שאעשה דברים אחרת, שאצלי יישאר רק מה שצריך", היא אומרת. "הבית היה מלא, דחוס, בכמויות עצומות של דברים, בגדים שאמא שלי לא לבשה אבל שמרה שנים, קבלות וחשבוניות שאבא שלי שמר בקפדנות. פרסתי על הרצפה סדינים גדולים והתחלתי לערום עליהם חפצים. לפעמים עבדתי על אוטומט אבל לפעמים עצרתי, כי היו דברים שזרקו אותי לרגעים בחיים, שהעלו זיכרונות. זה היה עומס רגשי נורא גדול".
לפעמים הילדים לא יודעים מה ימצאו בחפצי הוריהם. לבני זמיר, למשל, גילתה שעל החשבוניות אביה הרפד "כתב גם על הסבל שלו, על הפחדים, על הלחץ לפרנס את המשפחה. ומצאתי רשימות שכתב, תיעוד של כל החיים שלו, של הדרך מרומניה לארץ, של תביעות הפיצויים מהגרמנים. הוא אף פעם לא סיפר לנו על זה, פשוט מצאתי את זה שם".
החוויה המטלטלת בבית הוריה הובילה אותה להתחיל במיון חייה שלה בשלב מוקדם. "אני עדיין צעירה יחסית, אבל יש דברים שצריך לעשות מראש. אי אפשר לדעת איפה החיים תופסים אותך". ההחלטה על התהליך היתה משותפת לה ולבן זוגה אמנון זמיר (66), "אבל אצלי היה הרבה יותר עומס רגשי".
והיה גם עומס שנולד מהעיסוק של בני הזוג, שבמשך 30 שנה ניהלו סטודיו לעיצוב גרפי. "היו לנו אינסוף חומרים, דו"חות, דברים שאין סיבה להחזיק. כשסגרנו את הסטודיו זרקנו טונות, אבל בבית עדיין היו לנו המון המון מגזינים לעיצוב מחו"ל. לפני כשבועיים פרסמתי מודעה בפייסבוק שאני מוסרת אותם בחינם, ואתה לא מבין איזה ביקוש היה. צעירים מתגעגעים לעיצוב של פעם, לפרינט, למשהו שלא נוצר במחשב. אנשים באו לפה, לקחו והתפתחו שיחות נורא נחמדות. שנים לא הייתי מסוגלת להיפרד מכל המגזינים האלה, אבל עכשיו עשיתי את זה בלב שלם, ויחד איתם כאילו נפרדתי מהצורך להיות רכושנית. מסרתי אותם לאנשים שאהבו אותם, וזה עושה לי טוב".
הנתינה היא חלק חשוב מהתהליך כולו, היא מוסיפה. "אני אוהבת למסור לאנשים שמביאים איתם שמחה כשהם מקבלים. אבל יש הרבה דברים שאין מה למסור, כמויות של ניירות ומסמכים שאני פשוט מעיפה".
התהליך, היא מספרת, משנה את המרחב שבו הם חיים. "כל פעם שאני עושה מבצע סידור זו התאווררות, אני מרגישה שהבית נושם". הם גרים בשכונת הדר עליון בחיפה, בתוך צמחייה צפופה, בין חלונות המשקיפים אל המפרץ. שלושת ילדיהם עזבו מזמן את הבית, ואחד החדרים ששימשו אותם נהפך למעין מחסן של כל מה שלא מוין, ונראה כמו אזור מעבר בין חיים שהיו לבין מה שנשאר מהם. ספרים ארוזים בשקיות, כלי עבודה של אמנון, קופסאות עם כבלים בהיקפים שמפתיעים גם את בעל הבית: "לא ייאמן כמה כבלים יש לי. תמיד הרגשתי צורך לשמור, אולי יהיה שימוש. אבל חלק מהם כבר לא רלוונטיים בכלל, כבלים לטלפונים ישנים ודברים שכבר אין להם מקום". לצד מה שברור שייזרק, יש גם מה שברור שיישאר. למשל העבודות הראשונות שלהם כסטודנטים לעיצוב בויצו חיפה, ארכיון קטן של תחילת הדרך שכרגע מסתתר מאחורי הארון, או קופסאות גפרורים עם ציורי חיות שעיצבו בראשית הקריירה. "אני לא יודע אם הילדים יעשו עם זה משהו, אבל חשוב לי שתישאר איזו מורשת", הוא אומר, ומוסיף שהם נוהגים לשוחח עם הילדים על תהליכי הסידור, לשתף אותם בהחלטות ולהסביר מה חשוב יותר ומה פחות. "חשוב לנו שהם יידעו בדיוק מה יש ומה המשמעות שלו, שזה לא ייפול עליהם פתאום", מוסיפה אשתו. "אני רוצה שהילדים שלנו ימצאו רק מה שצריך. שלא יעמדו מול ערמות וישאלו למה שמרנו את הדבר הזה".
ג', שליוותה את אמה בתהליך: "היא היתה חולה ואמרה: 'אני רוצה לעשות סדר. אין לי כוח, אבל אני רוצה שיהיה מסודר'. זה לא היה רק ניסיון להשאיר אחריה בית נקי, אלא גם דרך לגעת בסיפור שלה בהדרגה, ואולי זו היתה גם דרך להשמיד ראיות"
3 צפייה בגלריה
נועה הרניק. "אנשים שמתחילים את הפינוי עוד בחייהם אומרים: 'עברתי את זה עם ההורים שלי, אני לא רוצה שהילדים שלי יעברו את זה'"
(צילום: אוראל כהן)
הילדים שמצטרפים
חושפים סודות ושקרים
לא מעט מבני דורי מלווים תהליך דומה במשפחתם, ואני שומע על הקשיים הנלווים לו, על הצורך לפנות חפצים וגם לפנות מקום לרגשות — של ההורים ושל ילדיהם. וכן, גם ידיעת הסוף מרחפת מעל. ג', בשנות החמישים לחייה, סייעה לאמה למיין את חפציה בשבועות האחרונים לחייה. "היא היתה חולה, וביקשה פשוט: 'אני רוצה לעשות סדר. אין לי כוח, אבל אני רוצה שיהיה מסודר'", מספרת ג', שנעתרה לבקשה בלי לדעת שמדובר בהרבה יותר מסידור של ארונות ומגירות.
"בדיעבד, אני מבינה שזה לא היה רק ניסיון להשאיר אחריה בית נקי, אלא גם דרך לגעת בדברים בהדרגה, שכבה אחר שכבה, כדי שאנחנו לא נצטרך להתמודד אחר כך עם הכל, והיא שילבה אותי בתהליך כדי לאפשר לי להחליט מה נשאר ומה לא. ואולי זו היתה גם דרך להשמיד ראיות", היא אומרת.
הן התחילו בניירת הפורמלית, מסמכים, ביטוחים, מכתבי הוקרה מהעבודה, אלבומים, גם טקסטים שאמא כתבה. שכבה אחר שכבה, עד שהן התחילו לצלול למגירות העמוקות יותר, לחומרים האינטימיים יותר, אלה שספונים במעטפות במגירות ליד המיטה. לאט לאט ג' התחילה להבין שבשנות נישואיה, אמה ניהלה רומן עם גבר שהיה דמות מרכזית בחייה. הם הכירו עוד בנעורים, התמונות שלו מופיעות באלבומים, ניהלו קשר, נפרדו, האם הכירה את אביה של ג' ונישאה לו, אבל הקשר מפעם התחדש. "באיזשהו אופן, ידענו את זה בבית, ידיעה שאינה יודעת את עצמה". כשהדברים בצבצו שוב ושוב בעת הסידור, ברגע אחד האם שמטה את וילון ההסתרה ואמרה: "אלה היו חיים כפולים". לא הפריטים שנמצאו בעת המיון הפתיעו את ג', אלא ההודאה עצמה. היא מספרת שהיא התפרקה, צרחה על אמא, כי ברגע שהדבר נאמר כבר לא היה אפשר להמשיך להעמיד פנים שזה לא קרה. האם לא נבהלה, והמשיכה בווידוי, סיפרה על קשר ארוך שנים עם אותו גבר, שניהל גם הוא חיים כפולים. היא סיפרה על בילויים יחד בעיר, על נסיעות. ג' הבינה שכל העיר ידעה הרבה יותר ממנה.
וזה עדיין לא היה הרגע המטלטל ביותר. בתוך שטף הניירות שמוינו ג' מצאה איגרות אוויר, אותם מכתבים מחו"ל על נייר כחול שמקופל למעטפה. היא ביקשה מאמה רשות לקרוא אחד מהם. כשקראה, היה נדמה לה שהיא מכירה את הסגנון, את המנגנון. אלה היו מכתבים של האהוב של האם, אבל נראו כמו טקסטים של בן זוג של ג' עצמה. סידור הבית איפשר לה לראשונה לא רק להכיר את הסיפור של אמא שלה, אלא גם להבין שהיא משחזרת אותו בחייה. "במשך שש שנים ניהלתי רומן עם גבר לא פנוי, קשר קשה ורעיל", היא אומרת. "הבנתי שזה לא צירוף מקרים אלא תוצאה של חיים בתוך הסתרה, חצאי אמת, מנגנוני הכחשה וגזלייטינג משפחתי. חייתי בבית של שקרנים".
אחרי מותה של האם, הגבר שאיתו ניהלה רומן ניסה ליצור קשר עם הבת. אלה היו ניסיונות גישוש שמטרתם לא היתה ברורה לג'. "הוא כתב לי הודעות, דיבר לאט, בדק את הטון שלי, נעלם וחזר, עד שבשלב מסוים כתבתי לו שלא יפנה אליי יותר. קצת אחר כך לקחתי את כל המכתבים, התמונות ושאר העקבות וזרקתי הכל, חוץ מתמונה אחת משמעותית, תמונה יפה שלהם מגיל 17 שבה היא מביטה בו במבט מלא הערצה בעוד הוא מחייך, מרוכז בעצמו. תמצית כל הסיפור. שמרתי את זה כדי לזכור לא להיות כמוה".
הפסיכולוג אסף יעקובוביץ': "לפעמים במקום להתעסק במשקעים הנפשיים אנחנו מתעסקים במשקעים החומריים. ויש בתהליך גם עיסוק בהמשכיות הדורות, בשאלה מה יישאר אחרינו, ואולי גם רצון להאמין שיש משהו מעבר לנו"
הפסיכולוג ומסדרות הבתים
מזהים את הפחדים ואת הכאבים
הסיפור של ג' נוגע באחת התובנות של הפסיכולוג אסף יעקובוביץ' על תהליך הסידור שבו שוקעים אנשים מבוגרים. "זו יכולה להיות הזדמנות אחרונה להתנקות מאשמה, כמו טקס היטהרות, או לא להשאיר קונפליקטים לא פתורים", הוא אומר. "ולפעמים במקום להתעסק במשקעים הנפשיים, אנחנו מתעסקים במשקעים החומריים. מעבר לכך, זה גם ניסיון לשלוט בנרטיב, לבחור מה יתגלה ומה יישאר מצונזר, אפילו אחרי המוות".
המוות. יש שיאמרו שכל חיינו מונעים מידיעת המוות הממתין בסופם, ואין חולק על כך שהידיעה הזו מבעבעת אצל כל מי שבוחר לסדר, ואצל מי שבוחר שלא. "יש כאן תגובה לדבר הגדול והמפחיד שאין לנו שליטה בו", אומר יעקובוביץ'. "המשאלה שמאחורי הסידור היא בעצם משאלה לייצר שליטה בדבר הכי בלתי נשלט. הסידור הוא כמו ניסיון לדחות את הקץ".
אבל השליטה היא רק חלק מהסיפור. לצדה, הוא מזהה גם צורך עמוק בהמשכיות. "בן אדם הוא יצור שיש לו שתי פנים — מצד אחד החוויה הפרטית של יצור סופי ונפרד, מצד אחר ההשתייכות לשרשרת של דורות. העיסוק במה יישאר אחרינו הוא עיסוק בהמשכיות הזאת. ואולי מאחורי הסידור יש גם משאלה, רצון להאמין שיש משהו מעבר לנו. יש לזה הסבר רציונלי, אבל יש כאן גם התארגנות לקראת מה שיבוא הלאה".
שרית גושן, בעלת חברה שנקראת סידורים, מחלוצות תחום סידור הבתים בישראל ומי שמלווה גם מסדרים מבוגרים, מכירה את המוטיבציות השונות. "אנשים מגיעים אל התהליך מכל מיני סיבות, אבל בסוף זה תמיד נוגע במשהו הרבה יותר עמוק מחפצים". וכל אחד, היא אומרת, מתמודד אחרת. "יש כאלה שקשה להם עם ניירת, אחרים עם בגדים, אחרים עם כלים", היא אומרת. "אנחנו מתחילים בקטן, עובדים בהקשבה מאוד גבוהה, נותנים לאנשים להרגיש שהם מחליטים. זה חייב להיות תהליך רגיש, אחרת זה פשוט לא עובד".
גם אחרי 28 שנה במקצוע שבו היא עוזרת לאנשים בשלבים שונים של החיים להיפטר מדברים, היא עדיין מופתעת מעוצמת הקשר שלנו לחפצים. "אתה אף פעם לא באמת יודע למה מישהו נאחז בדבר מסוים. אחרי אלפי בתים אני עדיין מגלה סיפורים חדשים. חפצים הם לא רק חפצים, הם נקודות אחיזה, לפעמים זיכרון, לפעמים זהות. אבל היום יש יותר מודעות לצורך בצמצום, בוודאי אצל מבוגרים. אנשים רוצים להשאיר רק מה שבאמת חשוב, לא להעמיס על מי שיבוא אחריהם. בסוף, זה לא לסדר ארונות. זה לסדר את היחסים שלנו עם הדברים, ועם הסיפור שאנחנו משאירים אחרינו".
נועה הרניק רואה את זה מקרוב. היא בעלת החברה הוותיקה לסידור בתים שנקראת אדונית הארונית, ויצא לה ללוות מבוגרים שמסדרים את הבית. אחד המקרים הזכורים לה ביותר הוא זה של אשה בת 100, שהיא ואנשי צוותה עבדו עמה. "ליווינו אותה במשך כמעט שנה, התחלנו כשהיתה בת 99. היינו מגיעים אליה בערך פעם בשבוע, לשעתיים. עברנו מגירה־מגירה, ארון־ארון. עשינו סיבוב שלם בכל הבית, ואז התחלנו אותו עוד פעם. זה גם היה קצת חוג כזה בשבילה".
מהעבודות האלה, כמו גם מעבודות הפינוי של בתים של אנשים שהלכו לעולמם, הרניק למדה איך להעניק משמעות למה שבוחרים להשאיר, לתת לחפצים הקשר וסיפור. "אני כותבת ליד כל תמונה מי האנשים, איפה זה צולם, מה הסיטואציה. ולא רק תמונות. אם מישהו לוקח חפץ, שייקח גם את הסיפור שלו. אחרת הוא נהיה סתם חפץ".
ואף פעם אי אפשר לדעת למה יש משמעות. "חפצים זה דבר מטורלל. אנשים נקשרים אליהם בדרכים שלא תמיד מבינים", היא אומרת. "ובסופו של דבר זה לא רק לסדר בית, זה לסדר סיפור חיים". ואת זה יש מי שרוצה לעשות בעצמו, עבור עצמו, עבור צאצאיו. כמי שמפנה גם בתים של מתים, הרניק יודעת כמה הדגש על "עבור צאצאיו" משמעותי, וכמה חשוב להתחיל לפנות מוקדם. "בבתים של נפטרים אני רואה את הילדים עומדים ולא יודעים מאיפה להתחיל", מספרת הרניק. "זה מציף אותם. יש דברים שהיו חשובים להורים, ומבחינת הילדים אין להם משמעות — אבל קשה להם לזרוק. יש אנשים שמתחילים את הפינוי עוד בחייהם בדיוק משום שהם זוכרים את התחושה הזאת, הם אומרים 'עברתי את זה עם ההורים שלי, אני לא רוצה שהילדים שלי יעברו את זה'".
