יום אחד ב־2019, אחרי שש שנים של מחקר על דם וסת, הגיעה פריצת הדרך של פרופ' כריסטין מץ. בישיבת צוות אחד מעוזרי המחקר שלה שאל: "אגב, למה אנחנו זורקים את הבשר?". מץ, מדענית אמריקאית בעלת שם עולמי בתחומי האימונולוגיה ובריאות האשה, פרצה בצחוק. "אלוהים אדירים, על איזה בשר אתה מדבר?", היא תהתה. החוקר הצעיר, סטודנט שעמד להתחיל לימודים בבית ספר לרפואה, השיב שהוא מתכוון לגושים בדם, שעד כה סוננו החוצה כדי לא להפריע לבדיקת הנוזל. זה היה מה שמכנים במחקר "רגע א־הא!".
"לקחנו את ה'בשר' לפתולוג והוא מיד זיהה שזה אנדומטריום טהור (קרום רירי המרפד את פנים הרחם ומתעבה בכל מחזור חודשי) ", מספרת מץ (Metz) בריאיון ל"מוסף כלכליסט". בהמשך התברר שרקמת ה"בשר" מכילה פי 20 יותר תאי רקמת חיבור (סטרומה), שחיוניים לאבחון אנדומטריוזיס, שאותה היא חוקרת כבר כמעט שלושה עשורים.
אנדומטריוזיס היא מחלה כרונית שבה תאים דמויי רירית רחם צומחים מחוץ לו. היא פוגעת באחת מכל עשר נשים בגיל הפוריות, ומתאפיינת בקשת רחבה של ביטויים: מדימום וסתי רב וממושך, דרך כאבים בקיום יחסי מין והפרעות במערכת העיכול ועד כאבים כרוניים, עייפות כרונית וקושי להרות. הבעיה היא שחולות אנדו סובלות מתת־אבחון, וכשהן כבר מופנות לבדיקה — ברוב המקומות בעולם היא נעשית בדרך כלל בניתוח פולשני, שמהווה חסם נוסף. כעת, בזכות אותה רקמה שמץ נהגה לזרוק לפח, היא הצליחה לפתח שיטת אבחון לא־פולשנית מהפכנית, שנמצאת בשלבי מסחור.
"רוב המחקרים הראשוניים שלנו ניתחו את הדגימה בטכניקה שלא איפשרה נוכחות של קרישים או גושים של רקמה פשוט כי הם היו סותמים את המכשיר, אז נפטרנו מהם", היא מספרת. "וברגע שעשית את זה פעם אחת, עשית את זה תמיד. ממש כעסנו על עצמנו, אבל זה היה חלק מתהליך הלמידה. מאז הבנו שההפרשה הווסתית היא ממש כמו ביופסיה טבעית של האנדומטריום בזמן הווסת".
יכול להיות שאתם זעים כרגע בכיסא באי־נוחות מקריאת הסיפור הזה, אולי אפילו בגועל. אבל הגועל הזה הוא מפתח להבנת העיוורון שבו מץ לקתה, ולא רק היא — אלא גם המחקר הרפואי כולו. הווסת סובלת מסטיגמה עמוקה, "פקטור האיכס", כפי שמץ מכנה זאת, ועד לא מזמן בכלל לא נשקלה כחומר שניתן להפיק ממנו תובנות רפואיות, ודאי שלא אקזיטים. זאת בזמן שחוקרים אוספים דגימות שתן כבר כ־6,000 שנה ודגימות צואה לפחות 100 שנה. לפי מאגר המידע המקיף Pubmed, עד 1950 היה רק מחקר אחד על דם וסתי, ועד 2023 רק 400 מחקרים — לעומת יותר מעשרת אלפים שעסקו בבעיות זיקפה.
אבל בשלוש השנים האחרונות חל שינוי טקטוני בתחום: מספר המחקרים על הפרשה וסתית כמעט הוכפל, סטארט־אפים רבים הוקמו סביבם והם גייסו עד כה כ־100 מיליון דולר. חוקרות ויזמות מכנות את הדם הווסתי "הזהב האדום", משום שלהערכתן הוא יכול לשנות מן היסוד את האופן שבו מאבחנים מחלות ומונעים אותן ומבינים אי־פוריות.
פרופ' מץ: "כשהתחלנו לפתח אבחון לא פולשני לאנדומטריוזיס באמצעות דם הווסת, הקולגות צחקו עלינו. מנתחים אמרו לנו: 'בשביל מה צריך את זה? יש כבר אבחון לאנדו'. ואני חשבתי לעצמי: 'כן, עבור מי שמוכנה לעבור ניתוח'. כיום חלק מהקולגות האלה חוקרים הפרשה וסתית בעצמם"
1 צפייה בגלריה
פרופ' מץ ושותפה לניהול ROSE Study ד"ר פיטר גרגרסון. "הפרשה וסתית היא ממש כמו ביופסיה טבעית של פנים הרחם", אומרת מץ
(צילום: Feinstein Institutes for Medical Research)
הנה רשימה חלקית של המיזמים הבולטים בתחום: Qvin (נהגה כמו קווין) האמריקאי פיתח פד היגייני חכם שמודד את רמות ההמוגלובין המסוכרר כדי לאבחן ולנטר סוכרת; NextGen Jane האמריקאי פיתח טמפון חכם שמנטר ומנתח מאפיינים בריאותיים; EMM הבריטי אוסף מידע דומה באמצעות גביעונית חכמה; Gals Bio הישראלי פיתח גביעונית חד־פעמית, שבשלב ראשון תשמש למדידת כמות דם הווסת ובהמשך תשמש גם להחדרת תרופות דרך הווגינה; חברת IOTA ההודית מפתחת בדיקה לזיהוי נגיף הפפילומה HPV (שכיום מאובחן באמצעות דגימה מצוואר הרחם); בית החולים האוניברסיטאי סאות'המפטון באנגליה מבצע ניסוי קליני לאבחון מוקדם של סרטן השחלות באמצעות טמפונים משומשים; ובאוניברסיטת וורוויק הבריטית מוקם ביו־בנק של הפרשות וסתיות, שעתיד לפעול עד סוף השנה.
אבל הפוטנציאל של ההפרשה הווסתית נרחב הרבה יותר מאבחון של מחלות: מתברר שהיא מכילה יותר מאלף חלבונים, מתוכם כמעט 400 שייחודיים לה, וניתן להפיק ממנה תאי גזע שעשויים לתרום לטיפולים רבים כגון אנדומטריוזיס ובעיות פוריות, ואולי אפילו פציעות, לוקמיה ואלצהיימר.
זה ללא ספק ה־רגע של ההפרשה הווסתית בעולם המדע. השפה העיצובית של הסטארט־אפים בתחום צבעונית ושמחה, והסלוגנים מעצימים: מ"There's power in your period" עד "You matter, period". לא תמצאו בהם זכר לנוזל הכחול הסטרילי שכיכב בפרסומות לפדים או לבושה הכללית שאפפה את התחום. עכשיו רק צריך שעוד ועוד משקיעים גדולים יפסיקו להדחיק את הנושא ויבינו לפחות את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון בו.
"כשהתחלנו, קולגות פשוט צחקו עלינו", מספרת מץ. "הלכנו לכנס הראשון שהוקדש לווסת ופגשנו בו מנתחים שאמרו לנו: 'בשביל מה צריך את זה? כבר יש אבחון לאנדו'. ואני חשבתי לעצמי: 'כן, עבור מי שמוכנה לעבור ניתוח'. צריך גם להבין שהניתוח הזה, שנחשב 'סטנדרט הזהב' לאבחון, הוא ממש לא זהב. להערכתנו, הוא מדייק רק ב־70% מהמקרים. וזו בעיה רצינית, כי זה אומר שהוא מפספס 30% מהחולות. רבות מהמשתתפות במחקר שלנו עברו אותו יותר מפעם אחת לפני שאובחנו. וזה לא שהן 'פתאום' קיבלו אנדו. הנגעים האלה פשוט מאתגרים לאיתור: רבים מהם מיקרוסקופיים, רבים מהם גדלים לתוך האיברים. זו גם מחלה מאוד הטרוגנית — אין שתי נשים עם אותם תסמינים בדיוק ועם אותן תוצאות בבדיקות. לכן לא מפתיע שחלק מאותם קולגות שצחקו עלינו אז חוקרים כיום הפרשות וסתיות בעצמם".
כשדעות קדומות מזהמות את המחקר המדעי ואת שוק ההון
איך קרה שדם הווסת כמעט שלא נחקר עד תחילת העשור הקודם? התשובה טבועה בפערי רפואה מגדריים שנוצרו מאמונות פרימיטיביות שהשתרשו עמוק במדע. כך למשל פליניוס הזקן, ההיסטוריון וחוקר הטבע הרומאי מהמאה הראשונה לספירה, טען כי אשה בזמן הווסת גורמת ליין להחמיץ, לגינות לנבול ולדבורים למות. טקסטים דתיים מרכזיים רבים דרשו לבודד נשים בזמן הווסת, למשל ספר "ויקרא" התנ"כי, שקבע כי כל מי שנוגע באשה בזמן הנידה יהיה "טמא עד הערב". ואילו התפיסה היוונית העתיקה של רפואה המבוססת על איזון בין "ארבע הליחות" (דם, ליחה, מרה שחורה ומרה צהובה) סימנה את הנשים כחלשות יותר, כי לכאורה הן נזקקו לווסת כדי "לשטוף החוצה" את עודפי הדם המזיק והפסולת מגופן.
לא צריך להרחיק אלפי שנים אחורה כדי לגלות כיצד האמונות הללו הזיקו למדע. בשנות העשרים של המאה הקודמת הפיץ רופא הילדים האמריקאי־הונגרי ד"ר בלה שיק את רעיון ה"מנוטוקסין" — חומר שנשים בזמן הווסת כביכול מפרישות ושמסוגל לגרום לפרחים לנבול, לעורר אסתמה אצל ילדים ולהביא לתחלואים נשיים רבים. המונח מנוטוקסין הופיע במאמרים ובמכתבים שפורסמו בכתב העת המדעי היוקרתי "The Lancet" עד שנות השבעים של המאה ה־20.
ולא רק אמונות פרימיטיביות פגעו בנשים. התפיסה הבסיסית במחקר הרפואי התייחסה אליהן כאל גברים קטנים עם חריגות מסוימות, בלי להבין שהגופים שלהן פועלים באופן שונה מן היסוד. העיוורון הזה הוביל, למשל, לכך שרק ב־1994 מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) חייב את חברות הפארמה לבצע ניסויים במספר משמעותי של נשים בכל תרופה שהן רוצות למכור, ורק ב־2004 שווקה לראשונה תרופה שעברה הליך כזה.
מטבע הדברים, כשנשים לא מובאות בחשבון כמושא למחקר, גם הבעיות הייחודיות להן נהפכות לשקופות. רוב הגברים לא יודעים דבר על "מסתורי" הגוף הנשי, וגם לא רוצים לדעת. "כשאני נפגשת עם משקיעים גברים אף אחד מהם לא מסוגל לומר את המילים 'דם וסת' או 'מחזור'", אומרת קרלי בוחלינג (Buchling), יזמת הביו־בנק הבריטי Blake Health, בשיתוף אוניברסיטת וורוויק. "לפני כמה שבועות משקיע אמר לי שהיתה לו סחרחורת כשקרא את מצגת המכירה שלי, שאין בה טיפת דם אחת, ואפילו לא צבע אדום. אלה רק המילים 'דם וסת' שגרמו לו להרגיש על סף עילפון".
ענף הפמטק (טכנולוגיות הקשורות לנשים) סובל ממילא מקשיי מימון בשל דעות קדומות ושוביניזם, כך ש"פקטור האיכס" רק מוסיף לו עוד קושי. וגם כשמדובר במענקים הסכומים קטנים יחסית, והתחרות גדולה מאוד — מה שגורם לשחקנים בתחום להיות אקסטרה זהירים. "אנחנו לא רוצות להכריז מוקדם מדי על משהו שלא יצליח בסופו של דבר", אומרת מץ. "אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו שום דבר שאינו הצלחות בטוחות, כי המימון וההשקעות בבריאות נשים נמוכים, ואין לנו מרווח לטעויות או לאכזבות".
טריאל: "התערבויות ברפואת נשים מאופיינות לעתים קרובות בשימוש בכלים גסים. עבור מצבים רפואיים רבים פשוט כורתים את הרחם, למשל, או מקדימים את המנופאוזה באמצעים כימיים. חלק מהסיבה כך הוא שאין לנו הבנה מעמיקה של מה באמת קורה במצבים הללו"
טריאל. "הבדיקות לנשים עדיין 'אנלוגיות' אף שהרפואה המולקולרית כבר חוללה מהפכה בתחום"(צילום: Courtesy of NextGen Jane)
תרקלסון. "הרפואה המודרנית פותרת בעיות אחרי שכבר קרו, ואילו דם וסתי מאפשר למנוע אותן"
השאלה שמפלגת את החוקרים: גביעונית או מוצרי ספיגה
אחת מחלוצות השימוש בהפרשות וסתיות היא קווין, חברה שייסדו צמד היזמים הדנים ד"ר שרה נסארי (Naseri) וסורן תרקלסון (Therkelson) ב־2014. לדברי תרקלסון, שמשמש מנהל התפעול הראשי של החברה, ההזדמנות הגדולה בתחום היא רפואה מונעת, נגישה ולא פולשנית. "הרפואה המודרנית ריאקטיבית, היא פותרת בעיות אחרי שהן כבר קרו, ואילו דם וסתי מציע הזדמנות להיות פרואקטיביים ולמנוע אותן", הוא מסביר. "רוב ההחלטות הקליניות מבוססות על בדיקות מעבדה ריאקטיביות ופולשניות, אבל 2 מיליארד נשים ברחבי העולם מקבלות וסת — זו דגימה שמגיעה מעצמה מדי חודש, וכוללת מידע שיכול לחסוך את הפרוצדורות הפולשניות".
המוצר שפיתחה קווין הוא QPad, תחבושת היגיינית שמכילה בתוכה סטריפ נשלף שסופג את ההפרשה הווסתית, מייבש אותה ומעבד אותה, כך שאפשר לשלוח אותו למעבדה בקלות. "הדגימה המיובשת לא מושפעת ממזג האוויר ויכולה להחזיק מעמד 30 יום", אומר תרקלסון. זאת בניגוד לדגימת דם שנאספת בגביעונית, ולדבריו "מחייבת בקרת טמפרטורה, שמכפילה את עלות המשלוח פי 10 וחייבת להגיע למעבדה בתוך יומיים".
הדיון על אופן איסוף דגימות הדם הוא אחד הסוערים ביותר במחקר הווסת ומתחלק לשני מחנות: הגביעוניות (כוסיות רב־פעמיות שאוגרות את ההפרשה) מול אמצעי הספיגה (תחבושות וטמפונים). מץ משתייכת למחנה הראשון. "אף אחד ממוצרי הספיגה לא טוב למטרה כי אנחנו זקוקים לתאים שלמים וחיים", היא אומרת. "ולהבנתי, כל מוצרי הספיגה מנדפים או שואבים את הנוזל, ויש בהם חומרי ניקוי שהורגים תאים במגע איתם".
"הכל תלוי במה מנסים לעשות עם הדם הווסתי", אומר תרקלסון בתגובה. "מדובר בנוזל גוף מורכב מאוד, שמכיל שלושה סוגי דגימות בתוך דגימה אחת: רירית הרחם; הדם שנוצר מקריעה של כלי דם קטנים; וכל מה ששני אלה אוספים בדרכם דרך תעלת הנרתיק. העבודה של מץ מתמקדת ברירית הרחם ובתאים שבתוכה, אבל זו לא בהכרח הדרך היחידה לאבחן אנדו. יש מגוון עצום של אותות מולקולריים שאפשר לנתח — דנ"א, רנ"א חלבונים ועוד — גם בלי תאים חיים".
קווין השיקה את ה־QPad הראשון ב־2024, לאחר שקיבלה אישור FDA לניטור רמות הסוכר הממוצעות בדם, אבל מאז הפצתו הופסקה כי "מסחרית הוא לא ממש הצליח", אומר תרקלסון.
למה?
"ה־FDA נתן לנו אישור מאוד מינימלי, רק לניטור נשים שכבר אובחנו עם סוכרת. קחי 100% מהמשתמשות הפוטנציאליות שלנו באמריקה — 72 מיליון נשים שיש להן וסת. רק כ־2 מיליון נשים מתוכן סוכרתיות. זה שוק קטן, והאתגר המרכזי הוא שהנשים האלה כבר מודדות גלוקוז בעצמן כל הזמן על ידי דקירה קטנה של האצבע, אז לא באמת אכפת להן כל כך מההמוגלובין המסוכרר.
"אבל היו סיבות נוספות: בדיקות כאלה חייבות להיות מכוסות כלכלית. ההחזר הביטוחי על בדיקת המוגלובין מסוכרר הוא כ־10 דולר, ועלות הבדיקה שלנו, כולל משלוח, היא כ־22 דולר. את הפער הזה הפציינטית צריכה להשלים מכיסה, ואנשים לא רגילים לשלם על בדיקות מעבדה. אז זה לא הלך כל כך טוב".
מה תעשו אחרת בעתיד?
"אנחנו מתמקדים בבדיקות אחרות לחלוטין שיש עליהן החזר כספי גבוה, כמו נגיף הפפילומה (HPV) ומחלות מין שמאובחנות כיום בשיטות פולשניות. ה־QPad הבא שלנו יאבחן HPV וייצא לשוק בתוך שנתיים־שלוש".
ארגון הבריאות העולמי הציב לעצמו בתחילת העשור מטרה, ש־70% מהנשים בעולם יעברו בדיקות סקר לסרטן צוואר הרחם עד 2030. זה ודאי משהו שעובר לכם בראש.
"עד כה הוא הגיע רק לשליש מהן, כך שעליו יותר מלהכפיל את מאמצי הסקר בארבע השנים שנותרו. והוא מתכוון לעשות זאת באמצעות אישור של בדיקות ביתיות עם מטוש נרתיקי. אבל נראה שאף אחד שם לא חשב על זה שלא כולן נלהבות להחדיר לעצמן משהו לנרתיק. אפילו טמפונים נפוצים רק במערב. באפריקה, אסיה ודרום אמריקה לא משתמשים בהם".
בוחלינג: "משקיעים גברים לא מסוגלים לומר את המילים 'דם וסת' או 'מחזור'. לפני כמה שבועות משקיע אמר לי שהיתה לו סחרחורת כשקרא את מצגת המכירה שלי, שאין בה טיפת דם אחת. אלה רק המילים 'דם וסת' שגרמו לו להרגיש על סף עילפון"
בוחלינג. מקימה ביו־בנק של הפרשות וסתיות בשיתוף עם אוניברסיטת וורוויק הבריטית, שעתיד לפעול עד סוף השנה(צילום: Alishia Love)
שביב. "במקום חיסונים בזריקה או בבליעה, נוכל להחדיר תרופות בצורה לא פולשנית דרך הווגינה. גברים יקנאו בנשים. זו תהיה המורשת שלי"(צילום: בן פרידמן)
מאגר דאטה ענקי שמבוסס על "טמפון טיפש"
חלוצה נוספת בתחום הדם הווסתי היא נקסטג'ן ג'יין, שנוסדה ב־2014 מתוך התסכול האישי של רידהי טריאל (Tariyal), מדענית ומהנדסת, שעבדה כמנהלת פרויקט בכירה במכון ברוד, מרכז מחקר גנומי וביורפואי באוניברסיטת קיימברידג'. "הייתי אז בת 33 וניסיתי להבין מה רמת הפוריות שלי", סיפרה בעבר. "העסיקו אותי שאלות כגון: 'האם יהיו לי מספיק ביציות?', 'מה תהיה האיכות שלהן?', 'מה יהיה מצב הרחם שלי?' ו'האם יש לי איזושהי פתולוגיה סמויה שתגרום לי לשקול להביא ילדים לעולם מוקדם יותר?'. רציתי לראות אילו בדיקות קיימות יכולות לתת לי מידע שישפיע על ההחלטות שלי.
"חיפשתי תשובות לגבי מצב הבריאות שלי, וגיליתי שכל הבדיקות הן מה שאני מכנה 'אנלוגיות'. כשאת הולכת לפגישה אצל גינקולוגית, למשל, עדיין עושים לך משטח פאפ כדי לחפש שינויים בצורת התאים ולבדוק אם אולי יש לך סרטן", היא אומרת כעת. "זה היה לי מפתיע כי במכון ברוד ראיתי מקרוב איך רפואה מולקולרית משנה מהיסוד את הדרך שבה אנחנו חושבים על סרטן, לדוגמה. הבדיקות הקיימות פשוט נראו לי כמו הזדמנות מפוספסת ועוול של ממש".
והיה עוד דבר שהפריע לטריאל. "התערבויות ברפואת נשים מאופיינות לעתים קרובות בשימוש בכלים גסים: עבור מצבים רפואיים רבים פשוט כורתים את הרחם, למשל, או מקדימים את המנופאוזה באמצעים כימיים", היא מסבירה. "חלק מהסיבה לכך היא שפשוט אין לנו הבנה מעמיקה של מה באמת קורה במצבים הללו".
מתוך המוטיבציות האלה, החברה שלה, נקסטג'ן ג'יין, פיתחה ערכה לאיסוף דאטה מהפרשות וסתיות שתפיק דו"ח סטטוס חודשי על המצב הבריאותי של האשה, ובהמשך היא שואפת להציע חלופה לא פולשנית לאבחון אנדומטריוזיס. איסוף הדגימות נעשה באמצעות טמפון, אבל טריאל מתנגדת נחרצות להגדרתו כ"חכם". "אין שום דבר חכם בטמפון, הוא די טיפש", היא אומרת. "מה שחכם הוא הגוף שלנו. המוצר שלנו אוסף נתונים, הנבדקת שולחת את הדגימה בדואר למעבדות שלנו, ובשילוב עם חומרה, תוכנה ואנליטיקה מתקבל בסופו של דבר מודיעין ביולוגי על מחלות מרכזיות".
איפה הטמפון הזה עומד כרגע?
"אנחנו בשלב טרום־מסחרי בקרב נשים אחרי גיל הפוריות ועובדים על השקה ראשונית של הערכה כבדיקה מעבדתית, דרך מעבדת CLIA (סטנדרט אמריקאי לבדיקה שמאומתת ומבוצעת במעבדה אחת ספציפית), מה שמאפשר לנו לפעול ללא צורך באישור מה־FDA".
בניגוד לקווין, נקסטג'ן ג'יין לא מסתפקת רק באבחון בעיות, אלא גם שואפת לפתח תרופות. "יש כמה מחלות דלקתיות שמעניינות אותנו. איתרנו כל מיני תרכובות שהיו אמורות להפוך לתרופה — כאלה שחברות הפארמה ערכו להן ניסויים בשלב ראשון ושני, אבל זנחו אותן כי הן לא עמדו במדדי היעילות או שנמצאה להן חלופה טובה יותר. בפועל, התרכובות האלה פשוט יושבות במגירה, ואנחנו סבורים שיש להן פוטנציאל גבוה מאוד לטפל במחלות אחרות שאנחנו סימנו לעצמנו, לאור התובנות החדשות והייחודיות שעלו ממאגר הנתונים שלנו".
וטריאל אינה היחידה שרוצה לרפא נשים באמצעות ההפרשות הווסתיות שלהן. "יש מחסור בטיפולים יעילים ונסבלים לאנדו", אומרת מץ. "בין השאר כי אין תת־סיווגים למחלה, אף שיש לה מופעים שונים. בארצות הברית מטפלים בה עם הורמונים שה־FDA אישר לטיפול בכאב, לא לריפוי. בכלל, נראה שבריאות נשים תמיד מטופלת בהורמונים. כאילו אם זה 'דבר נשי', אז נזרוק עליו הורמונים והוא יסתדר. חייבות להיות אלטרנטיבות".
כמו מה, למשל?
"טיפולים שאפשר להתחיל כבר בגיל ההתבגרות ויכולים להאט את התקדמות המחלה ולהשפיע משמעותית על חיי הנשים האלה".
יזמת נוספת בתחום היא הילה שביב הישראלית, מהנדסת ביו־רפואה ומייסדת גאלס ביו, סטארט־אפ שפיתח גביעונית חד־פעמית ללא חומרים סופחים שמוחדרת לגוף באמצעות מוליך נמס במים. לפני חודש הסטארט־אפ שייסדה ב־2016 חתם על הסכם ייצור, הפצה ושיווק עם Pregna ההודית, יצרנית ההתקנים התוך־רחמיים הגדולה בעולם, ובשנה הבאה הוא כבר יימכר בהודו. "אני הולכת להפוך את כל תחום רפואת הנשים מהווגינה", היא אומרת בחיוך.
בשלב הראשון הגביעונית שלה (שנקראת Tulipon) תשמש מוצר היגייני שגם ימדוד את כמות ההפרשה הווסתית, אבל התוכניות של שביב לגביו שאפתניות הרבה יותר. "יש לנו שיתוף פעולה עם חברה שמזהה סרטן הרחם בשלבים מוקדמים, והבדיקה עתידה להגיע לשוק בתוך שנתיים. בעתיד נוכל גם לתת חיסונים באמצעות הטוליפון, שכיום אפשר לעשות רק בזריקה, בבליעה או בדיפוזיה דרך הלשון — כלומר במקום חיסון שנעשה באופן פולשני או משאיר טעם מר בפה, ניתן אותו דרך הווגינה, שבה אין בלוטות דם ויש הרבה דם. כשאסיים עם המשימה הזאת, גברים יקנאו בנשים. זו המורשת שלי לבנות שלנו".
"הווסת היא 'המוח הבא'"
הדבר שמשותף לכל מיזמי הווסת הוא הצורך לבסס מאגר דאטה רחב, לנוכח השממה המחקרית הקיימת. בתחום הזה פרופ' מץ נחשבת פורצת דרך: עד כה המעבדה שלה אספה דגימות מ־3,700 נשים, מה שהופך אותה, לדבריה, לביו־בנק הגדול בעולם להפרשה וסתית, "גם לנשים בריאות כקבוצת הביקורת, גם לנשים שמעולם לא אובחנו באנדו, אבל יש להן תסמינים כרוניים של המחלה, וגם לחולות שאובחנו בניתוח".
איך בונים פרוטוקול למחקר של חומר שכמעט שלא נחקר?
"זו היתה דרך ארוכה לפרמט את מה שלמדנו במשך השנים. כיום, למשל, אנחנו מקפידים לאסוף דגימות מהיום השני לווסת, כשיש שיא זרימה, כי הזרימה משתנה לאורך המחזור, כידוע. המשמעות היא שאנשים עובדים אצלנו גם בסופי שבוע".
מה בדיוק אתם עושים עם הדגימות?
"בשלב הראשון מסירים מהן כל מידע מזהה ומזינים את המידע המחקרי במסד נתונים מאובטח, שבו הוא עובר ניתוח מקיף. נוסף על כך, אנחנו עושים הקפאה קריוגנית (cryopreserve, טכנולוגיה מתקדמת לשימור חומרים ביולוגיים) לחלקים שונים מההפרשה כדי להשתמש בהם למחקרים עתידיים".
מה עוד נוכל לגלות באמצעות ההפרשה הווסתית, להערכתך?
"היבטים שונים של אי־פוריות, ובייחוד אי־פוריות לא מוסברת, זיהומים ברחם, סרטן רירית הרחם וסרטן השחלות. כמו כן אני מעריכה שעוד לפני היריון נוכל לעזור במקרים של תסמונת שחלות פוליציסטיות ורעלת היריון. אבל כמובן לא יפתיע אותי אם נמצא משהו חדש לגמרי. אני תמיד אומרת שהפרשה וסתית היא 'המוח הבא'", היא צוחקת. "המוח הפך להיות מאוד פופולרי במחקר בעשור האחרון. ועכשיו כמות הידע שלנו על המוח מדהימה — עלינו כל כך גבוה, כל כך מהר. כך יהיה גם עם דם הווסת".
