אתה ישן בחדר הילדים?
"חלקית. מדי לילה הילדים הגדולים, בלה וזאב, מקפידים לעבור סהרוריים לחדר השינה שלנו כדי לישון לידנו. הבעיה היא שגם עמוס התינוק ישן בלול שצמוד למיטה, אז הכל מאוד צפוף, ואני נדחק לקיר. לכן כשהם באים אלינו — אני הולך לישון אצלם. לפעמים כבר בתחילת הלילה אני אומר להם 'לכו לישון במיטה עם אמא, אני הולך לעשות מחנה אצלכם'. גם כשאני חוזר מהופעות, בין 00:30 ל־3:00, המיטה אצלנו כבר תפוסה, והמראה מאוד יפה, כמו גורי כלבים על האמא שלהם. אז אני ישר הולך לישון כאן".
נעים לישון בחדר שלהם?
"זה קצת כמו הרפתקה לילית, שובר שגרה. אני שוכב כאן בשקט עם הספרים שלי ומרגיש קרוב לילדים שלי, אבל בלי רגל או מרפק שננעצים בי. החדר רווי באופי שלהם — אוסף קריסטלים, כל מיני דמויות מסרטי הייאו מיאזאקי. בלה מאוד חזקה באיפור כרגע — לפעמים זאב יוצא מהחדר ונראה כמו ברבי. גם המזגן כאן הכי מקרר. וזה חדר טוב גם לשנ"צים. לדירה שלנו יש שלושה כיווני אוויר ובכל כיוון בונים בניין, אבל חדר הילדים הוא היחידי שבו לא שומעים את העבודות ואפשר לתפוס שלווה באמצע היום".
אתה מקפיד על שנ"צ?
"כן, כשמתאפשר. זה יכול להיות 14:00 עד 16:00 קלאסי, ויכול גם להיות 18:00 עד 20:00, כדי שיהיו לי כוחות להכין ארוחת ערב ולהרדים את הילדים".
ובלילה איך אתה ישן?
"אני נכנס למיטה סביב חצות, נרדם בין 1:00 ל־2:00 וקם ב־8:00 כדי לקחת את זאב לגן. ואני ישן חזק ורצוף, יש מעט מאוד דברים שטורדים את שנתי עד כדי כך שלא אוכל לישון. התינוק יכול להעיר אותי אם אני ישן בחדר איתו, והטילים במלחמה עם איראן העירו אותי, אבל אלה מלבנון או תימן לא העירו אותנו, גם לא את הילדים, פשוט המשכנו לישון".
לפני או אחרי הופעה קשה לישון?
"לפני אני ישן טוב, הדריכות מתחילה אצלי ממש לקראת ההופעה עצמה. אבל אחרי הופעה מוצלחת יש הרבה אדרנלין שקשה לנטרל, ואז אני יכול להירדם ולהתעורר אחרי כמה שעות כי האדרנלין עוד שולח פולסים. אבל זה כיף, אדרנלין הוא סם טוב".
מה אתה עושה לפני השינה?
"מעשן משהו קטן, קצת עם הטלפון, ואז קורא. אחר כך אני שם לעצמי משהו בטלוויזיה ונרדם תוך כדי, או רואה משהו בטלפון. גם אם אני מתחיל להירדם תוך כדי קריאה, אני שם את הספר בצד ומדליק את הטלוויזיה. אני אוהב לראות דברים שכבר ראיתי ואהבתי, לאחרונה למשל ראיתי שוב את 'שתיקת הכבשים' ו'פסגת הפחד'. יש משהו נחמד בלהירדם עם משהו מוכר ואהוב, ואין תסכול שאני לא רואה את כל הסרט. מאז שאני ילד אני כך — אני לא יכול להירדם בשקט גמור".
למה?
"גדלתי בפאתי רמת גן, בווילה גדולה — אמא שלי עדיין גרה שם — ובלילות הייתי נלחץ מזה שהבית גדול וחשוך. הפחד להיות האחרון שעדיין ער בבית היה פחד אלוהים בשבילי, כאילו העולם נכבה. היום אין לי בעיה להיות האחרון שער, להפך, אני אוהב שכולם ישנים ואני אדון לעצמי, אבל אני עדיין זקוק לרעש מהטלוויזיה כדי להירדם".
כשהילדים נכנסים אליכם לחדר בלילה הם לא מפחדים מסרטי האימה בטלוויזיה?
"כשהייתי בן 10 אחי הגדול ראה את 'בית קברות לחיות' וצפיתי בו איתו. זה סרט שצילק אותי, אבל גם עיצב לי את האופי והטעם. בגיל הזה אתה נענה לחוויית האימה, לפני שאתה מפתח כל מיני מנגנוני הגנה, ציניות ואירוניה. פעם התחלתי לראות את 'הזבוב' של דיוויד קרוננברג, סרט נהדר אבל די מטריד ומגעיל. הילדים ביקשו להצטרף והסכמתי. אני לא שמרן, אני אומר להם שכיף לפחד מסרטים כי הם בטלוויזיה — הזבוב לא יקפוץ עלינו מהמסך, אנחנו מוגנים. זו דרך לפחד בלי לאבד את תחושת הביטחון. אנחנו חיים במציאות רווית לחצים ופחדים, והסרט הוא סוג של סובלימציה. אני חושב שזה משחרר ומלהיב אותם. אבל אם הם מבקשים, עוצרים את הסרט. אני כן שומר עליהם מסרטים שטחיים, בנאליים, משהו מזויף או עם ערכים דוחים בעיניי, כגון צרכנות, מראה חיצוני ותאוות כסף".
על מה אתה חולם?
"יש חלום חוזר שבו אני חייל לקראת שחרור, סופר את הימים אבל השחרור לא מגיע. זו תחושה מאוד מתסכלת. זה מוזר כי לא עשיתי שום תפקיד מיוחד, הייתי פקיד ביומיות והשתחררתי לפי 20 שנה. יש גם חלום חוזר שבו אני בעימות עם מישהו, לא ברור מול מי ועל מה, ואני נורא רוצה להגיד מה מפריע לי אבל המילים לא יוצאות. אלה חלומות קשים. ואני זוכר חלום חוזר מהנעורים: נכשלתי בארבעה טסטים וכבר הפסקתי לנסות כי פחדתי להיכשל שוב, אבל כל הזמן חלמתי שאני נוהג, חלון פתוח והרוח בשערות, כמו בסרטים, והייתי מתעורר ומתבאס. בסוף רק בגיל 26 עברתי טסט, ומאז אני נוהג הרבה, ובאמת נהנה".
מה יש לך ליד המיטה?
"ספרים של הילדים ושלי — אני שואל ספרים מספריות, זה מדרבן אותי לקרוא כי יש דדליין. יש גם טלפון ומנורה, ושקדים שאני אוהב לנשנש לפני השינה".
