הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"מסיקה" זה לא שם של שמאן אינדיאני. "נשר דואה" נשמע סבבה, "תאו פראי" או "קזינו חוקי" גם מצלצל טוב, אבל "מסיקה"? פחות. ועדיין, אלי מסיקה הוא שמאן אינדיאני. לפחות בשבילנו. הוא גר בכרכור, על גבול פרדס חנה. בבית יש לו חצר ובחצר יש לו מדורה, ואוהל. האוהל משמש לטקסי הזעה שנועדו להוציא מהגוף רוחות רעות ואת כל מה שרע באופן כללי.
למסיקה יש גם מתקן קטן שמייצר בעירה מעשבי מרפא. שמים בו גחל מיוחד ששרפתו חושפת את האמת בעננת עשן.
כעת הוא מצית את הגחל במצית פלסטיק ומסביר שאת התורה למד משמאנית שאמנם היתה לבנה, אבל למדה את התורה מפי הגבורה — יליד אמיתי. הוא שולף לנו קלפים מיוחדים שבהם אפשר לקרוא את גורלו של אדם, להסתכל לתוך נפשו. הם קלפים אינדיאניים, כפי שהייתי קורא להם בילדותי, אך למרבה המזל כתוב עליהם בעברית. יש קלף של בופאלו, יש קלף של סוס וגם קלף של ינשוף ונחש. מסיקה מוסיף לבעירה קליפה של עץ. העשן משנה צבע, הרוח משנה כיוון, והוא לוחש לתוך העשן ומברר איתי מה מטריד אותי. אני מספר והוא נותן לי עצות. כמו העשן שבחדר, דאגותיי מרחפות עכשיו באוויר, ואני מקווה שלא ישובו אליי.
מה אני בכלל עושה אצל מסיקה, אתם שואלים? יש לכך שתי תשובות: משבר קיומי מסוים, וניסיון להתיידד עם הפולקסווגן ID Buzz שאותה קיבלנו למבחן דרך. חשבתי שחיבור לאתוס ההיפי של אביו הרוחני של הבאזז — הטרנספורטר האייקוני של פולקסווגן — יעזור לי לחוש בבית בגרסת המאה ה־21 המחושמלת שלו. במאי ועורך "כלכליסט TV", מאור שלום סויסה, הצטרף להרפתקה כדי לתעד, ויצאנו לדרך.
תכננו מסע ארוך ומוזר בין שני ריכוזים "היפיים", ככל שיש כאלו בישראל 2025: פרדס־חנה/כרכור ומצפה רמון. שכנענו את עצמנו, לא רק שזה ישרת את המטרה, אלא גם יאפשר לבדוק מקרוב סוגיות גשמיות יותר: למשל את טווח הנסיעה שהסוללה החשמלית של הבאזז מספקת, את נוחות הנסיעה בו, ואת המרווח הפנימי בתוכו.
באזז אולי יסובב את ראשיהם של אלו שרואים אותו מבחוץ ויגרום להם להתלהב מהמחווה לשנות השישים, אבל הוא למעשה מיועד למי שהפרוטה מצויה בכיסו ושכנראה מעולם לא חווה פולקסווגן מלהיבה אמיתית
שורשים נאציים, המשך פסיכדלי
קצת רקע: תעשיית הרכב העולמית הולכת למקום חשמלי. יצרני הרכב הגדולים קיבלו הוראה ברורה מהרגולטורים בארצות הברית ובאירופה לעבור לייצור של מכוניות חשמליות בלבד. באירופה זה יקרה בתוך עשור; בארצות הברית בתוך 25 שנה כי דונלד טראמפ פחות מחויב לפלנטה. אבל העתיד מגיע.
הבעיה העיקרית עם העתיד מבחינת תעשיית הרכב העולמית היא שמבחינת עניין, הנאה וכיף, הוא נראה רע. אלא אם כן אתה יצרן שיש לו היסטוריה מגניבה. ואם יש יצרנית שיש לה היסטוריה מגניבה, הרי שזו פולקסווגן. האירוניה היא שבפולקסווגן אף אחד לא התכוון לכך.
זמן לא רב לאחר שתפסה את השלטון בגרמניה, הזמינה המפלגה הנאצית את שירותיו של מהנדס ששמו פרדיננד פורשה כדי לתכנן רכב עממי שישרת את בני הגזע העליון. פורשה נענה למשימה בשמחה, וב־1938 נולדה מכונית קטנה ועגולה, שכונתה בתחילה "עוצמה באמצעות שמחה", שמה הרשמי היה "דגם 1", אבל כולם הכירו אותה כ"חיפושית".
טוב ויפה, אבל מה הקשר לטרנספורטר? לפי האגדה, מהנדסים במפעל פולקסווגן החליטו בשנות הארבעים של המאה שעברה לאלתר לעצמם רכב מסחרי שישמש אותם לניוד ציוד כבד. הם לקחו שלדה של חיפושית, האריכו אותה והניחו עליה רמפה ומיקמו את הנהג בתא מוזר מאחוריה. מאוחר יותר, כשמישהו הבין את הפוטנציאל המסחרי של השלדה המוארכת וחשב על כך שעם שינויי תצורה מינימליים היא תוכל לשמש הן לשינוע סחורות והן להסעת אנשים, בנו סביבה גוף עגלגל שמזכיר את גופה של החיפושית. מכיוון שבמהנדסים גרמנים עסקינן, איש לא חשב לתת למכונית החדשה שם שיזכיר את החיפושית. לכן, כשהמסחרית הושקה ב־1950, היא קיבלה שם חמור סבר וצפוי: "דגם 2".
בשנים הראשונות לקיומו, שימש הרכב חנוונים, אינסטלטורים, דוורים וכיוצא בזאת. ולמרות שזו בסך הכל היתה חיפושית בתחפושת, זה היה רכב גאוני: המנוע החלוש הסתתר תחת כיסוי מאחור; בחלק האמצעי ששימש להובלת מטען היה ניתן גם להתקין ספסלים להובלת בני אדם, והנהג ישב מקדימה, כשהוא מסתכל לפנים מבעד לאקווריום ענקי של חלונות. מבחינת ביצועים, הטרנספורטר הגיע ממקום למקום. לאט.
ברחבי העולם, הסידור הזה עבד יפה. במהלך שנות החמישים פולקסוואגן מכרה המוני מכוניות להמוני נגרים, אינסטלטורים ונהגי הסעות. עם זאת, בעוד הם היו מרוצים מאוד מהאמינות והרב־שימושיות, קשה להניח שמישהו מהם העלה על דעתו שהוא נוהג במשהו אייקוני. מבחינתם הטרנספורטר היה סוס עבודה איטי וטוב. לא יותר.
המראה המגניב, המחיר האטרקטיבי, האמינות והמודולריות הפכו את הטרנספורטר לרכב המזוהה ביותר עם דור ילדי הפרחים. הזיהוי התחזק יותר אחרי פרסום תמונות אייקוניות של מיקרובוס פסיכדלי כזה בוודסטוק
3 צפייה בגלריה
היפים על מיקרובוס של פולקסווגן בפסטיבל וודסטוק, 1969. חיפוש אחר כיף, אידאלים ושברי החלום האמריקאי
(צילום: AP)
אבל אז הגיעו שנות השישים. השוק האמריקאי היה מלא בטרנספורטרים "דגם 2" משומשים, זולים ואמינים, ולהיפים השתלם לקנות אותם, לצבוע אותם בצבעים פסיכדליים, להסב אותם לקרוואנים ניידים למגורים, ולצאת לדרכים בחיפוש אחר כיף, אידאלים ושברי החלום האמריקאי. אומנם המנועים החלושים של הטרנספורטרים (שבארצות הברית כונו מיקרובוסים) התאמצו מאוד כדי לטפס במעלה הרי הרוקי ממזרח למערב ולהפך, וגם במישור בקושי הצליחו לגרד את ה־100 קמ"ש, אבל כמו התנועה ההיפית עצמה, הם סירבו למות. גם עמוק לתוך המאה ה־21 אפשר עדיין לראות המונים מהם סביב כל אצטדיון באמריקה שמארח הופעות של להקות כגון דד אנד קומפני שמורכבת משרידי הגרייטפול דד, או של פיש, להקת הג'ם הפסיכדלית שממשיכה את דרכה.
ההשראה להפיכתו של המיקרובוס לאייקון היפי הגיעה בכלל מאוטובוס אחר. ב־1964 יצאו הסופר קן קיזי ("קן הקוקייה") ופמליה הזויה של חברים שכינו את עצמם The Merry Pranksters למסע מתודלק באל־אס־די, בספידים ובמריחואנה מקליפורניה לניו יורק על גבי אוטובוס בית ספר ישן שכונה Furthur (טעות הכתיב במקור). האוטובוס, שבו נהג המשורר הפרוע ניל קאסידי, שבעצמו היה ההשראה לדמותו של דין מוריארטי ב"בדרכים" של ג'ק קרואק, לא רק שנצבע מבחוץ בכל צבעי הקשת אלא גם עבר הסבה פסיכדלית פנימית. הותקנה בו מערכת סאונד, נבנו בו פינות הסבה ובתקרתו נפער פתח (שעליו הורכב תוף של מכונת כביסה ישנה) כדי שההיפים יוכלו לעלות דרכו לגג וליהנות מהבריזה בזמן הנסיעה.
ההצלחה הגדולה של The Electric Kool-Aid Acid Test שכתב העיתונאי והסופר טום וולף ב־1968 ובו תיאר את הרפתקאותיהם של קיזי וחבורתו, גרמה להמוני צעירים להתאהב בקונספט המסע התחבורתי־פסיכדלי. אומנם כסף לאוטובוס גדול כמו זה שבו השתמש קיזי לא היה להם, אבל לגרד כאלפיים דולר כדי לרכוש בהם מיקרובוס של פולקסוואגן ואז לשפץ אותו בהתאם לחזון שהוא התווה, בהחלט היה אפשרי.
השילוב של המראה המגניב, המחיר האטרקטיבי, האמינות והמודולריות הפכו את הטרנספורטר לרכב המזוהה ביותר עם דור ילדי הפרחים. הזיהוי התחזק יותר אחרי פסטיבל וודסטוק באוגוסט 1969 לאחר שתמונותיו של מיקרובוס פסיכדלי כזה, ששימש להקה אלמונית ממרילנד, פורסמו באינספור עיתונים יומיים שרכשו בסינדיקציה תמונות של סוכנות אי־פי והן במגזינים "טיים" ו"לייף".
זיהויו של הרכב עם תרבות הנגד ועם תרבות הפנאי, הטיולים והגלישה של החוף המערבי הבוהמייני, בא לידי ביטוי גם בתרבות עצמה שנים מאוחר יותר. ב"נעורים בקצב מהיר" מ־1982 דמותו של הגולש הסטלן שמגלם שון פן מקבלת חיזוק סטריאוטיפי ממיקרובוס אפוף עשן שבאמצעותו הוא מתנייד; בסדרה "מופע שנות ה־70" שבאה לעולם לקראת סוף העשור הבא, מיקרובוס ממודל 1967 שמכונה בה "כרכרת האהבה", משמש את מייקל קלסו, הדמות שמגלם אשטון קוצ'ר, והפך לאחד מסמלי הסדרה המזוהים ביותר; ב"ליטל מיס סאנשיין" מ־2006, הופך מיקרובוס צהוב שבו נוסעים בני משפחה מניו מקסיקו לקליפורניה לכמעט דמות בפני עצמה, וגם עטיפת תקליטו של קאט סטיבנס Roadsinger מ־2009 שמה את הרכב במרכז כסמל לחופש ולחיפוש עצמי בדרכים.
אם כל זה לא מספיק, לפני כמה שנים השיקה חברת לגו שני דגמים של המיקרובוס כחלק מסדרת הרטרו המוטורית שלה — אחד בצבעי אדום ולבן כמו הבאזז שבו נהגנו, והשני בצביעה כחולה ולבנה עם מדבקות קטנות של פרחים ומדבקות גדולות יותר של המילים PEACE ו־LOVE שהרוכשים התבקשו להדביק על דופנותיו. מיותר לציין שגם אם תחפשו טוב טוב, לא תמצאו בין שלל המכוניות האייקוניות שלגו בחרה להפוך לדגמים להרכבה אף מכונית מסחרית אחרת.
כעת, פולקסווגן, שכבר עשורים מבינה היטב את התועלת המסחרית שאפשר להפיק מהסנטימנט כלפי הרכב, עובדת בכל הכוח אצל קהל היעד ותרמה דגם קלאסי מקושט לסט של מופע המחווה לגרייטפול דד שהתקיים מוקדם יותר השנה בקנדי סנטר בוושינגטון. כמה חודשים לאחר מכן, אותו דגם ישן והבאזז החדש שעבר טיפול דומה הוצבו זה לצד זה גם בהופעות של דד אנד קומפני בלאס וגאס.
3 צפייה בגלריה
הדר (מימין), אשור וסויסה בשיעור מתיחות עם מקל על שפת מכתש כמון. כשחזרנו לבאזז גילינו שטווח הנסיעה שלו התקצר מאוד
(צילום: טל סער)
3 צפייה בגלריה
ונקרט (מימין) ושוורץ בדירתם במצפה רמון. אם להיפים היתה באזז חשמלית היה לוקח להם חודשיים להגיע לוודסטוק
(צילום: טל סער)
התפתלות וטעינה איטית
מעודדים מהמחשבה שהטרנספורטר הוא שורד עם היסטוריה עשירה ומכובדת, ירדנו למצפה רמון. הבעיה היתה שכבר בדרך לעיירה לא היה אפשר שלא להתרשם לרעה מגודלו של הבאזז. בעוד שהטרנספורטר המקורי ידע לתמרן ולהשתחל, הדגם החדש מרגיש כמו משאית קטנה. ועוד נקודה שאי אפשר לפספס: הוא לא נוח. באזז בגרסת GTX הוא דגם הספורט. יש לו גלגלי ענק עם צמיגים ספורטיביים ולמרות שהוא ארוך מאוד — מה שאמור לשדרג את חוויית הנסיעה — הוא קופץ על כל בור בואכה מצפה רמון.
האם מי שאין בו שמץ של רוחניות יכול להתחבר לרוח? באזז בטח שלא משמש קטליזטור לתהליך, אבל בכל זאת מצאנו את עצמנו מנווטים אל דירתה של רוני אשור, שבה — כך הובטח לנו — נקבל עיסוי שהוא לא פחות ממסע.
במרכז הדירה מצאנו חבל ארוך שמשמש לטיפוס, לריקוד, ולשמחת חיים שקשה למצוא בצורתה הטבעית והטהורה במרכז. על סדר היום: חימום קצר, משיכות ודחיפות. חוליה אחר חוליה הלחץ שנצבר אמר יפה שלום ונכנע לשלווה של מצפה רמון, ואז משהו בפנים נשבר. הגוף לא רצה יותר לחץ ולא רצה יותר כלום. רק לשכב על הרצפה, ולהתמזג עם הבלטות.
כך שהמשכנו עם רוני לפינה במצפה רמון שנקראת "המרפסת". אם נאמר היכן, כולם יבואו. קיבלנו שם נוף מדברי מטורף, מקל אחד של מטאטא, ומתיחות בלתי אפשריות לבני אנוש. צד אחד של המקל נאחז ביד. צד שני הוצמד אל הרגל שנמצאת במרחק בלתי אפשרי מהיד. רוני מצליחה ומתפתלת בחן מול המכתש. אנחנו לא. הגב כואב ולא ברור לנו אם זה בגלל הפולקסווגן הקופצנית או אולי משום שבני אדם לא נועדו להתפתל עם מקל מול מכתש רמון. כך או כך, כשחזרנו לבאזז גילינו שטווח הנסיעה ירד משמעותית. במצפה רמון יש הרבה עמדות טעינה של כמה חברות, אבל בדרך לאתר אחת מהן היינו צריכים לעצור בתחנה נוספת.
הדירה של אלמוג שוורץ ושל נדב ונקרט, שעמדו להעניק לנו טיפול באמצעות מוזיקה, נראית בדיוק כמו שדירה כזאת צריכה להיראות — עמוסה בכלים מסוגים שונים. גם אלמוג ונדב נראים בדיוק כמו שמוזיקאים צריכים להיראות: הם לבושים בטוניקות, על ראשיהם מרחפים ענני תלתלים, ועל פניהם נסוכים חיוכים של מי שהחיים שלהם יפים. אנחנו חולצים נעליים ומתיישבים ליד עוד, דידג'רידו עצום, כלי הקשה מאוסטרליה, כלי נשיפה מאפריקה, קלימבה, תוף לשונות, פעמוני קושי, תופי מסגרת, תוף שמאני, וקערות טיבטיות.
אלמוג ונדב לא סתם מנגנים, אלא מנגנים בתדרים. מבחינתם, תפקידה של המוזיקה הוא להגיע לנפש ולהרגיע אותה באמצעות צלילים שהלב נפתח אליהם. שום דבר במוזיקה הזאת לא אגרסיבי. אין כאן כעס על מלחמה או זעם עצור. בדירה הקטנה במצפה רמון עם החלונות הגדולים שפונים דווקא לצד של החניון יש שלווה מוזרה. נדב ואלמוג לא מרפים גם כשהפציינט ישן. הם מנחים את החלומות באמצעות מוזיקה, מתקרבים בעדינות לאוזניים של המנמנם ומנגנים לו בעדינות באוזן כדי לתמרן את החלומות למצב של הוצאת אנרגיה רעה. אחרי 40 דקות המוזיקה מפסיקה והגוף מתעורר לרוגע מטופש. הראש אולי מסרב להאמין שרוחניקים עם שיער ארוך יכולים לתמרן חלומות, אבל הלב כבר יודע: הם בהחלט יכולים.
אלא שהתובנה הזאת שאיתה יצאנו בחזרה צפונה, הביאה איתה עוד תובנה, פחות נעימה: שתי הטעינות המהירות שעשינו לבאזז בכניסה למצפה רמון וביציאה ממנה לא באמת היו מהירות. בכל אחת מהן הבאזז חיכתה שעה שלמה בעמדה. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שכשעשרות אלפי ילדי פרחים יצאו באוגוסט 1969 לחווה של מקס יסגור בוודסטוק, ניו יורק, במקרה הגרוע ביותר, נדרש להם שבוע להגיע אליה. אבל אילו היו רכובים על הבאזז החשמלי שלנו, זה היה לוקח להם חודשיים.
כך שלא לקחנו סיכון גדול מדי ובדרך חזרה למציאות עצרנו אחרי 137 ק"מ כדי לעשות קצת יוגה במשתלה של יערה במושב מנוחה, ליד קריית גת. ליערה יש שני תארים — במדעי הצמח ובביו-טכנולוגיה — אבל עבודה בתחום הבהירה לה שגם חיים בין שתילים דורשים שינוי גישה אם מעוניינים בשלווה אמיתית. כך שעכשיו הוא מעבירה במשתלה סדנאות יוגה אפופות ריח של פרחים ואוויר צונן מרסס מים. כמו בכל תחנה שבה ביקרנו בדרך אל ההארה גם פה התבקשנו לנשום עמוק ואז להימתח, וכמו בפעמים הקודמות גם הפעם הראש לא ממש ירד עד למטה, והריאות סירבו להתמלא. משקלו הכבד של היום יום ועשרות שנים של אורח חיים גרוע עושים את שלהם. בניגוד אלינו, בסוף התרגיל יערה נראית רעננה להפליא.
הגימיק הרג את הנוסטלגיה
אז מה היה לנו במסע במכונית שהיא הדבר הקרוב ביותר לאגדה ההיפית מהסיקסטיז? לא הגענו מקליפורניה לוודסטוק אלא מכרכור למצפה רמון, אבל כן פגשנו כמה היפים, שמאנים ומרפאים במדינה שסובלת ממחסור חמור בשמחה ורוחניות. עם זאת, מחירו של הרכב שאמור היה לחבר אותנו אל עצמנו היה רחוק מלהיות היפי: לא פחות מ־450 אלף שקל. מה מקבלים תמורתם? קודם כל, לא מעט כוח. בגרסת GTX הבאזז מזנק מעמידה ל־100 קמ"ש בתוך קצת יותר משש שניות — כשישית מהזמן שנדרש לטרנספורטר המקורי להגיע לאותה מהירות. גם מבחינת מראה אין לבאזז מה להתבייש משום שהוא עושה כבוד לדגמי העבר: אומנם הפנסים מקדימה רחוקים מאוד מהמראה התמים ופעור העיניים של הטרנספורטר המקורי, אבל הם כן מזכירים אותו. ומעבר לכך, הבאזז מגיע בצביעה דו־גונית עם אדום בתחתית, ואפור למעלה. מי שצריך להבין שזה רכב מחווה לפולקסווגן של פעם — מבין.
ואיך בפנים? אולי בכוונה, ואולי לא בכוונה, הבאזז מזכיר קצת את הטרנספורטר של פעם, שהיה בסופו של יום מכונית מסחרית ספרטנית ומגושמת. זה אומר שאיכות הפלסטיק שבו גבוהה אבל שהוא רחוק מאוד מליצור רושם יוקרתי. מי שנוהג על טרנספורטר בן חמש ומוביל צורכי אינסטלציה ירגיש בבאזז בבית. מי שקנה אותו כדי להרגיש בו "מיוחד" — יתאכזב.
אבל זה לא העניין. העניין הוא התחושה. מכוניות כמו הבאזז אמורות להזיז משהו בלבם של אלו שנוסעים בהן: פרץ בלתי נשלט של נוסטלגיה, תחושה חמימה של הנאה שנובעת ממקום בלתי ידוע באזור הקיבה, כמו שמקבלים בכל נסיעה בפיאט 500 החדשה, לא הגרסה החשמלית חס ושלום, אלא גרסת הבנזין.
ואת זה קשה להרגיש. באזז אולי יסובב את ראשיהם של אלו שרואים אותו מבחוץ ויגרום להם להתלהב מהמחווה לשנות השישים, אבל למעשה מיועד למי שהפרוטה מצויה בכיסו ושכנראה מעולם לא חווה פולקסווגן מלהיבה אמיתית.
תובנות? אפשר לזלזל במי שבוחרים לחיות את חייהם באופן רוחני אבל האמת היא שיצאנו מכל התחנות הרוחניות שבהן ביקרנו קצת יותר רגועים, ומי שמאמין ששמאן מכרכור יכול לשפר את חייו באמצעות שאיפת עשן של מחטים וקבורה באדמה — אולי באמת ישפר את חייו. ובאשר לפולקסווגן ID באזז: כמו במקרה של מסיקה, שאצלו התחלנו את המסע הפנימי שלנו, תלוי איך מסתכלים על זה. אם נסתכל על הבאזז כעל מכונית חשמלית, היא סבירה ולא יותר. יש לה אמנם יש לו גימיק דו־גוני שיכול לדבר גם אל מי שנוהג במיניוואן סיני עמוס ילדים וגם אל מי שנוהג בטסלה, אבל הבאזז אינה מפנקת. הטווח שלה סביר, הטעינה איטית ומחירה ממקם אותו הרחק בטריטוריית "רק למי שיכול להרשות לעצמו".
פעם אחת במהלך המסע פגשנו מישהו עם טרנספורטר מקורי — בלי צביעה פסיכדלית, אבל עם צמיגי שטח ואוהל גדול על הגג. מודל 1973. הוא לא טרח להסתכל על הרכב שלנו פעמיים, כי לשלו יש אופי שמייצר הרפתקאות, ולשלנו יש רק שקע.
ואולי זו הבעיה: כיום יש מעטים בלבד שיודעים וזוכרים מה בכלל היה המיקרובוס המקורי של פולקסווגן. מבחינת כל השאר, הבאזז החשמלי הוא מחווה נחמדה לרכב שהם מעולם לא חוו. עבורם זו יכולה להיות מכונית מעניינת. עבור מי שבאמת מבין נוסטלגיה, הרבה פחות.
