מכתבי המחאה
מרי חיוני לדמוקרטיה
המכתבים הפומביים שקוראים לסיים את המלחמה, ורק הולכים ומצטברים, אינם קשורים בכלל ל"סרבנות", שאינה מוזכרת בהם. גם העובדה שבנימין נתניהו מנצל אותם כדי להכפיש את הישראלים שתורמים ומקריבים למען המדינה כאילו הם אנרכיסטים — אין בה כדי לכסות על הבור שממשיך להעמיק בין ראש הממשלה לחברה הישראלית. זהו ראש ממשלה שמסרב להבין שהעשבים השוטים אינם אלה שמבקשים להפסיק את המלחמה, אלא אלה ששולחים את נשיא צרפת להז***ן. אבל זהו עשב שהוא עצמו גידל בחצרו.
מחאה אזרחית היא חלק לגיטימי בחברה דמוקרטית חפצת חיים. גם מרי אזרחי הוא מכשיר לגיטימי כפי שציין שופט בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לשעבר יצחק זמיר. את מכתבי הפסקת המלחמה אפשר לראות על הספקטרום שמוביל ממחאה למרי. אבל גם בלי להזדקק למסגור המדויק, הם משמיעים את זעקתה של החברה הישראלית על כך שהיא כמעט הגיעה לקצה גבול הסיבולת שלה, שנשבר לה מהפוליטיקה ההרסנית של ראש ממשלה שנכנע לשותפיו הכהניסטים ופוטר את שותפיו החרדים מהמלחמה. אותה מלחמה שאליה הוא שולח את מיטב בניה ובנותיה של המדינה הזו — ואז מקלל אותם, בכל פעם שהם מעיזים להתקומם נגדו. // משה גורלי
הגירעון
עוד לחימה, עוד מחיר
בכל פעם שנתוני המשק נחשפים, ממשלת נתניהו־סמוטריץ' שולפת את התירוץ "אנחנו במלחמה, ובמלחמה הכסף לא חשוב". הבעיה היא שאחרי שנה וחצי אף אחד כבר לא קונה אותו. הסוס הזה רץ מאוקטובר 2023, ונגמר לו הכוח.
חידוש הלחימה אינו רק החלטה צבאית, ואינו רק דילמה ערכית, כפי שמלמדים מכתבי הלוחמים בשבוע האחרון, אלא גם דילמה כלכלית. להמשך המלחמה יש תג מחיר ברור, ובנק ישראל הצביע עליו לפני כמה ימים: 40 מיליארד שקל גירעון ועוד 10 מיליארד שקל אובדן תוצר. מדובר בסכומי עתק, שבימים כתיקונם היו פותחים מהדורות חדשות, משום שמי שייאלץ לשאת בעול הנוסף הזה הוא אותו ציבור הולך וקטן של אזרחים שגם משרתים בצבא, גם עובדים לפרנסתם וגם משלמים מסים.
איכשהו, בגלל הרעש הבלתי פוסק של החדשות הדרמטיות והדרמטיות־לכאורה, ההבנה הזו לא מחלחלת לתודעה הציבורית. אבל כשמדברים על עוד מהמלחמה שלא נגמרת, הציבור חייב להבין שבכל הקשור לחשבון הכואב לא תהיה לו זכות בחירה. הוא יוגש לו במלואו, על אפו ועל חמתו, באמצעות העלאת מסים, קיצוצי תקציב ופגיעה בשירותים הציבוריים. ובכל פעם שסמוטריץ' יגיד שהכסף לא חשוב, זה רק מפני שאנחנו נשלם אותו. // אדריאן פילוט
רגב
לעשות זה מסוכן מדי
"הצלחנו להגיע, אחרי שמונה שנים של נסיונות, ואחרי עבודה מאומצת, להסכמות בין כל הרגולטורים", אמר יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן בשנה שעברה על הרפורמה המשמעותית שהיתה אמורה להיכנס לתוקף בתחילת מאי בענף תיקוני הרכב. המטרה, הוא הדגיש שוב ושוב, היא האזרח הקטן. ובצדק: ביטוחי הרכב התייקרו בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, והציבור ממשיך לשלם ביוקר. כך למשל, אחד הסעיפים המרכזיים ברפורמה נוגע להוראה מיושנת מ־1980, שמחייבת שמאים לחשב את עלות התיקון לפי "מחירון" חלקי חילוף – ולא לפי המחיר שבו המוסך באמת רכש אותם, מה שמייצר התייקרות מלאכותית בתביעות הביטוח.
כל זה סוכם כבר ביוני האחרון, אבל בשבוע שעבר חשף "כלכליסט" ששרת התחבורה מירי רגב החליטה לא לחתום על ההוראות הדרושות ליישום הרפורמה, בטענה שנדרשים מהלכים נוספים כדי להבטיח שהצרכן ייהנה מהשינוי. איפה היתה השרה עד עכשיו? היא הרי מכהנת בתפקידה כבר שלוש שנים, וכבר חלפה שנה כמעט מפרסום הרפורמה. למה חיכתה לרגע האחרון כדי לתקוע אותה? הרי היתה יכולה להציף את חששותיה לפני חודשים, להנחות את גורמי משרדה לעבוד לילות כימים יחד עם רשות שוק ההון כדי להבטיח שהרפורמה תצא בזמן, ובאופן מיטבי. אבל במקום לשפר, היא בחרה למסמס. למה? כי העשייה מסוכנת לפוליטיקאי. למה לדאוג לציבור הרחב אם זה עלול לעצבן קבוצות לחץ — ובמקרה הזה איגוד המוסכים, שמתנגד לרפורמה שתפגע בהכנסות של חבריו. יותר בטוח לפזר סיסמאות ולחבל בכל שינוי בטענה לדאגה לציבור. חבל שלפעמים היא לא מסתכלת במראה ואומרת לעצמה "קאט דה בולשיט". // שקד גרין
אנבידיה
השקעת חנופה
השבוע הודיעה אנבידיה על תוכנית שאפתנית עם סכום מרשים בצדה: החברה תבנה בארצות הברית מחשבי־על ל־AI בהשקעה כוללת של חצי טריליון דולר על פני כמה שנים. אם משהו כאן נשמע לכם קצת מוכר, זה לא במקרה. בפברואר אפל התחייבה להשקיע בארצות הברית חצי טריליון דולר במשך ארבע שנים, בין השאר לייצור שרתי AI. חודש קודם לכן, במעמד דונלד טראמפ, הכריזה OpenAI, בשיתוף סופטבנק ואורקל, על תוכנית להשקעה כוללת של חצי טריליון דולר להקמת תשתיות AI במדינה.
המשותף לכל התוכניות, מעבר לסכומים והחיבור ל־AI, הוא מטרתן האמיתית: חנופה לנשיא דונלד טראמפ כדי לקבל תמורה חומרית. החברות מקוות שבאמצעות הדגמת השקעה ניכרת (שלפחות חלק ממנה הן היו עתידות לבצע בכל מקרה), טראמפ יגמול להן בפטור ממס כלשהו או בהקלה ניכרת במכסים שהטיל. ההצלחה, נכון לעת עתה, מוגבלת: טראמפ פטר מוצרי אלקטרוניקה ושבבים ממכסי העתק על סין, אך הבהיר שמדובר בפטור זמני בלבד. החלטה סופית יכולה להתקבל בתוך ימים. אם תיטה לטובת החברות, היא יכולה להיות שווה הרבה יותר מחצי טריליון דולר. // עומר כביר
פתאום מכתבים שוב מסעירים אותנו
המציאות בארץ נעה לעתים קרובות במהירות של 300 קמ"ש, עוברת מהתבטאות אחת לציוץ אחר לתמונה שלישית שנולדה בכלל ב־AI, וכל רגע נושא העניין מתחלף. בתוך כל זה, כבר יותר משבוע אנחנו עסוקים במכתבים. מכתב הטייסים שקרא להחזרה מיידית של החטופים הוליד עוד עשרות מכתבי תמיכה, והזדמנות להרהר בפורמט הזה.
קודם כל, הוא ישן. עוד בתנ"ך שלחו מכתבים. שלל תפניות היסטוריות נולדו במכתבים ובעקבותיהם. במשך דורות על דורות מכתבי אהבה הסעירו את שולחיהם, נמעניהם ולפעמים גם קוראים זרים. ילדים שלחו מכתבים לאלוהים, ולחיילים. חיילים שלחו מכתבים שעברו את עיני הצנזורים. מעריצים כתבו לכוכבים. מהגרים חיפשו קרובים. יש משהו אינטימי במכתבים, אפילו תמים. וכבר שנים אין מכתבים, יש מיילים והודעות. אם משהו מחכה לנו בתיבת הדואר זה קנס, או מס, או התראה מהבנק. שום קסם, שום מסתורין, רק עוד פרוצדורה של החיים. והנה, פתאום, מכתבים שוב מחוללים סערות. למכתב שוב יש כוח, בייחוד אם הוא "מכתב פתוח".
הממשלה יכולה לנסות לזלזל בהם, אך הם לא יורדים מעל סדר היום, וממשיכים להגיע בנחישות, מתעלמים מזה שמתעלמים מהם — כמו המכתבים שהודיעו להארי פוטר שהוא קוסם. אולי המכתבים הנוכחיים יצליחו להותיר חותם בעולם - או לפחות בחברה, שבה המכתב המשמעותי ביותר שאדם מקבל בחייו הוא המכתב מהצבא עם צו הגיוס. // דור סער־מן
