הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
מור פרץ לא היה אמור להיות פרופסור, וגם לא יזם. הוא לא תכנן וממילא לא חלם על מסלול קריירה כזה. גם תנאי הפתיחה שלו - בוגר בית ספר טכני מבאר שבע שלא שירת בצבא במסלול מודיעיני או טכנולוגי – לא ניבאו הקמת סטארט־אפ מבטיח במקביל להצעות עבודה מהאוניברסיטאות המובילות בעולם. אבל אז תאונה שינתה את מסלול חייו מן הקצה אל הקצה - ופרץ גילה שבעצם הוא לגמרי נועד לכל זה.
זה קרה אחרי שנפילה מקומה שלישית בזמן שירותו הצבאי הפכה אותו לנכה שאינו יכול להפעיל רגל אחת. "אמא שלי ואחותי ראו שאני בדיכאון והחליטו שאני חייב תעסוקה, בעיקר למוח, ורשמו אותי ללימודים במכללת סמי שמעון", מספר פרץ. "לי לא היו שום תוכניות באותה תקופה, שכבתי בבית אחרי הפציעה, עברתי ניתוחים ושיקום, אבל הן החליטו שזה הדבר הנכון עבורי. ומכיוון שלמדתי בבית ספר תיכון טכני כבר הייתי הנדסאי, כך שהתאמתי למסלול של השלמה למהנדס חשמל ואלקטרוניקה במכללה – ושם בנו לי תוכנית חריגה לתקופת השיקום. זה משהו שהאקדמיה צריכה לחשוב עליו בעיקר עכשיו, לנוכח החיילים הפצועים הרבים שנמצאים בתהליך שיקום ממושך ורוצים ללמוד".
מה זה אומר?
"איפשרו לי לקחת קורסים בסדר שרציתי, וככה מצאתי את עצמי לומד קורסים של שנה ד' בשנה הראשונה - זה אגב הקורס שאני מלמד גם היום. הייתי מגיע עם קביים ללימודים, בין הפיזיותרפיה לטיפולים ולבריכה, והמכללה שינתה סביבי את כל המערכת. אוניברסיטאות לא התגמשו ככה אז, ואני לא בטוח שגם היום הן מוכנות לשינויים מרחיקי לכת, אבל זה חשוב מאי פעם במציאות הנוכחית".
היית הבוגר הראשון של המכללה שהמשיך לתואר שני באוניברסיטה. איך זה קרה?
"לא היה לי חלום ילדות להיות באקדמיה, אבל ברגע שהצלחתי מאוד כבר בסמסטר הראשון, נדלקתי. זה עניין אותי והבנתי שאני רוצה ללמוד. אז, ב־2002, כלל לא היה מסלול של מעבר ממכללה לאוניברסיטה. אני הייתי הראשון שהצליח, עם דחיפה גדולה של פרופסור סעד תפוחי (בעבר דקאן הפקולטה להנדסת חשמל במכללה), שממש עזר לי, אפילו עם כל הטפסים שהיה צריך למלא.
"כשהגעתי לאוניברסיטת בן־גוריון הם הסתכלו עליי קצת מוזר. נאמר לי שאין חיה כזאת לעשות תואר שני אחרי תואר ראשון במכללה. אמרתי להם 'הייתי מקום שני במחזור שלי בציונים, תנו לי את הקורסים הקשים ביותר שיש בתואר ראשון בהנדסת חשמל ואני אוכיח לכם'. נתנו לי שנה, אבל אמרו שרק אם אקבל מעל 80 בכל הקורסים המרכזיים שהייתי צריך להשלים לתואר שני, אוכל להמשיך. סיימתי בחצי שנה עם ממוצע גבוה מ־95 והמשכתי שם גם לדוקטורט".
מאז הקריירה האקדמית של פרץ (45) נסקה. מי שהיה הראשון במשפחתו שקיבל תואר אקדמי הפך לפרופסור מן המניין ולראש המחלקה עוד לפני שמלאו לו ארבעים. הוא זכה בשלל פרסים מדעיים בזכות פריצות דרך בתחום החשמל וקיבל הצעות למשרה יוקרתית באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה וב־MIT. אבל פרץ סירב, פשוט כדי לחזור לבאר שבע.
מי מסרב להצעות מ־MIT ומברקלי לטובת באר שבע?
"אני יוצא מהבית כשמתחיל היום וחוזר כשהוא נגמר, כך שלי לא משנה איפה נמצאת המעבדה או המשרד. לאשתי זה משנה יותר, ואני מאמין שאני יכול להביא את המצוינות גם אלינו, לפה".
זו ציונות יפה, אבל מדובר בהרבה מאוד כסף ויוקרה שוויתרת עליהם.
"נכון, זה לא טריוויאלי. והשכר הראשון שלי אחרי הפוסט־דוקטורט היה 7,000 שקל, בעוד שחברים שלי שהלכו ל־MIT או ברקלי התחילו עם 200 אלף דולר בשנה. אי אפשר גם להתכחש לכך שנתוני הפתיחה של סטודנטים באוניברסיטאות ליגת הקיסוס יותר טובים משל אלה שגדלו כמוני, בבאר שבע - אבל עם עבודה קשה ומיקוד אפשר לעשות דברים טובים. אני אף פעם לא הסתכלתי על יום אחד, אלא על המרוץ. בבן־גוריון, גם משום שזה מקום קטן יותר, מסלול ההאצה שלי היה מהיר יותר. הרמתי מהר מאוד את הפעילות למספר דו־ספרתי של סטודנטים וגם הבאתי כסף למחקרים, בעוד שחבריי בארצות הברית מתפתחים לאט יותר, בגלל המנגנונים האיטיים יותר באוניברסיטאות שם.
"ומעבר לפרקטיקה, באמת יש גם ציונות: אני מרגיש שליחות לחנך את הדורות הבאים של המהנדסים דווקא כאן, בבאר שבע. באותה תקופה גם היו כמה פרופסורים בבן־גוריון שפרשו לפנסיה או עזבו, והרגשתי שאני חייב להחזיק את המחלקה. אני מעריך שאם החלופות שלי היו ברקלי או אוניברסיטת תל אביב, אז הייתי נוסע לארצות הברית".
"כשהגעתי לאוניברסיטת בן גוריון הסתכלו עליי מוזר ואמרו שאין חיה כזאת לעשות תואר שני אחרי תואר ראשון במכללה. אמרתי להם 'תנו לי את הקורסים הקשים ביותר שיש ואוכיח לכם'. נתנו לי שנה, ורק בתנאי שאקבל מעל 80 בכל הקורסים. סיימתי עם ממוצע גבוה מ־95 והמשכתי שם גם לדוקטורט"
7 צפייה בגלריה
פרץ הפעוט עם אמו פרלה (מימין), אחותו סמדר ודודתו רשל. "נתוני הפתיחה של סטודנטים בליגת הקיסוס טובים משל מי שגדל כמוני, בבאר שבע, אבל עם עבודה קשה אפשר לעשות דברים טובים"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
"סיפורי אפליה מסמרי שיער"
זמזום בלתי פוסק של רובוט, שנע סביב החדר במסלול שסומן בפסים צהובים, מלווה את השיחה שלנו במשרדי CaPOW באזור ההייטק החדש של באר שבע. מאז 2019, במקביל להוראה באוניברסיטה, פרץ שקוע בחברת הסטארט־אפ שהקים על בסיס מחקריו היישומיים.
גם כאן הוא לא נראה או מתנהל בהתאם לקודים בתעשייה. הלבוש שלו אינו רשמי - לא בשביל פרופסור באוניברסיטה וגם לא בשביל יזם הייטק. הוא לובש טי שירט פשוט, בלי בגדי לולולמון או נעלי OC, שהם כמעט בגדר מדי חובה במלבן הסטארט־אפים בתל אביב. "אני עדיין יכול להיראות במבט ראשון כמו מוסכניק מהאזור", הוא מתבדח.
פרץ גם מעיד על עצמו כמי שאוהב "ללכלך את הידיים", והיה זה שהלחים חוטים ובנה במו ידיו את האבטיפוס הראשון למוצר של קאפאו במעבדה שלו. גם השם קאפאו, שעשוי להישמע כמנה במסעדה תאילנדית, הוא למעשה הלחם של המילים Power ו־Capacity – פשוט וקולע לחברה שעוסקת בטעינה מרחוק של רובוטים.
הרובוט המזמזם שבסמוך אלינו, מהסוג של סיוע וליקוט במחסנים לוגיסטיים, נוסע ללא הפסקה כדי להדגים את הטכנולוגיה שפיתח פרץ: טעינה מרחוק ללא צורך בעצירה לצורך חיבור לחשמל, החלפת סוללה או הטענה. הפתרון שלו מחבר באופן פורץ דרך את הרובוט למקור חשמל באמצעות גלי רדיו (RF), וכך מקפיץ את היעילות התפעולית של ציי רובוטים במחסנים של חברות כמו אמזון, שמחזיקה במיליון רובוטים כאלה.
רוב הרובוטים מהסוג הזה, שאורזים את המשלוחים שאנחנו מזמינים מענקיות אונליין או מלקטים חלקים ורכיבים עבור רצפות ייצור, זקוקים לשעה של טעינה על כל חמש שעות עבודה. זה פוגע משמעותית בפרודוקטיביות של המחסנים ומאלץ אותם לרכוש יותר רובוטים לטובת המושבתים בטעינה, או להאט את קצב העבודה.
הניסיונות לעבור לסוללות גדולות וכבדות יותר ברובוטים לא הביאו שיפור ורק האטו את עבודתם. לפי קאפאו, ארגונים שאימצו את הטכנולוגיה שלה דיווחו על ירידה של 32% בעלות הכוללת של פתרון האוטומציה ועלייה של 45% ביעילות התפעולית של הצי האוטומטי. לפי הלקוחות, אומר פרץ, ההחזר על ההשקעה מהתקנת המערכת של קאפאו מהיר מאוד. גם הפריסה הנדרשת אינה מסובכת, ודורשת הדבקה של הפסים הצהובים לאורך מסלול התנועה של הרובוטים, שהוא ממילא קבוע ברוב המקרים, וחיבור ה"קופסאות" של קאפאו לתשתית החשמל הקיימת כדי "לשדר" את האנרגיה לרובוט לאורך המסלול. באירופה הפתרון כבר קיבל אישור ראשוני בכל הקשור לעוצמות הקרינה – מה שעלול להיות חסם.
7 צפייה בגלריה
פרץ כחוקר צעיר במעבדה עם מרסל אדאמס. "זכיתי כי לתוצאות הפיתוח שלי היה ערך של חידוש מדעי"
(צילום: באדיבות מלגות אדמס)
חותמת ההכשר האחרונה התקבלה בשבוע שעבר כאשר טויוטה ונצ'רס, זרוע ההשקעות של ענקית הרכב היפני, הובילה סבב השקעה של 25 מיליון דולר והביאה את סך ההשקעות בקאפאו ל־37 מיליון דולר. עד כה רוב המשקיעים בחברה של פרץ היו קרנות הון סיכון ישראליות מעולמות הרכב האוטונומי, ובצדן חברות כמו פייטון פלאנר שמייצרת חלק מהרכיבים, וחברת האנרגיה החלופית דוראל. קרן ההון סיכון ה"קלאסית" היחידה שנכנסה לקאפאו היא IL Ventures שהקימו יוני היילברון ואלעד פרנקל, ואליהם הצטרף מפקד 8200 לשעבר (ומפקדם לפני 3- שנה) דני הררי. ההשקעה של טויוטה שמה את קאפאו על מסלול חדש לגמרי ונותנת את האישור המיוחל לפתרון של פרץ, שכבר אומץ בחלק מהמחסנים של החברה.
כשאני שואלת את פרץ אם נתקל בקושי לגייס, הוא מחייך: "אני עוד לא מוכן לדבר בפירוט על הדעות הקדומות והאפליה שמאוד נוכחות באקדמיה ובתעשיית הון סיכון, משום שזה יכול לפגוע לי בקריירה. אבל בהמשך בהחלט ארצה לדבר על כך, ויהיו לי סיפורים מסמרי שיער".
אני יכולה לדמיין את הקשיים והאתגרים באקדמיה, שתמיד היתה עתירת פוליטיקה ותככים, אבל תעשיית ההון סיכון מתגאה במריטוקרטיה שלה. נתקלת שם בקשיים?
"מספיקה דוגמה קטנה מתקופת התואר השני והדוקטורט: כתבתי תשעה מאמרים, כשרוב הסטודנטים כותבים מאמר אחד או שניים בלבד. הגשתי בקשות למלגות הצטיינות ולפרס הדקאן, ולא קיבלתי אפילו תשובה. עשיתי קצת בירורים כדי להבין מה קרה, ואחריהם גרמתי לפקולטה להבין שאני יודע מה קרה. בשנה שלאחר מכן זכיתי בכל המלגות והפרסים, ובראשם במלגת הקרן הלאומית למדע, שלרוב כלל לא מעניקה אותה לחוקרים מתחומי ההנדסה".
ובהייטק?
"המסלול הטיפוסי בעולם היזמות בישראל הוא של יזמים שמגיעים מיחידות בחיל המודיעין או בוגרי תלפיות. זו קהילה סגורה, עוטפת ותומכת, שמכוונת אותם קדימה. ברגע שהם הוכתרו כטאלנט בשירות הצבאי, זה מלווה אותם, וקהילת היזמות וההון סיכון מחבקת אותם. לעומת זאת, אותה קהילה של הון סיכון לא מאמינה שאנשי אקדמיה יכולים להיות יזמים. אם תסתכלי מסביב תראי שיש כמעט רק את פרופסור אמנון שעשוע (מייסד מובילאיי והסטארט־אפים AI21 ומנטי). על פי רוב פרופסורים לא מצליחים בעולם היזמות וסובלים מסטיגמה קשה. אני קיבלתי תואר של פרופסור מלא בתוך שבע שנים בלבד, וזה מפחיד את קהילת ההון סיכון".
למה מפחיד? זה אמור לעודד ולהרגיע אותה.
"מהרבה פידבקים שקיבלתי הבנתי שכאקדמאי אתה נתפס יותר כמעין פרופסור מפוזר ופחות כמנהל. קרן IL Ventures היו הראשונים שראו אותי כבן אדם והבחינו בדרייב שלי, מעבר לטייטלים. הם ראו את ההישגים והבינו שאם לפני גיל 40 הפכתי לפרופסור מלא, זה אומר שקיבלתי חמישה קידומים באוניברסיטה. רק הפוליטיקה מסביב לזה זו משרה מלאה", הוא מחייך.
אז קיבלת הרבה סירובים כשחיפשת משקיעים.
"קיבלתי, אבל כל תשובה שלילית רק מדרבנת אותי יותר. אני מאוד תחרותי והישגי, ועם השנים, בעיקר מאז האינטראקציה עם עולם ההון סיכון, הגעתי למסקנה שאנשים משליכים על היכולות שלהם כשהם מסתכלים עליי".
למה הכוונה?
"בכירים בהון סיכון אומרים לי 'אתה לא יכול להיות גם מדען וגם יזם וגם מנכ"ל', הם חושבים שזה בלתי אפשרי. אז שאלתי את אחד המשקיעים מדוע לא מפריע לו שכל היזמים והמנכ"לים רצים מרתונים או עוסקים בטריאתלון, הרי גם זה גוזל הרבה מאוד זמן ומעסיק אותם שעות ארוכות ביום. התשובה היא שמרתונים הם פעילות שמוכרת להם, זה הטייפקאסט של היזם הישראלי, ולמשקיעים קשה להתחבר למישהו שהוא לא מהמיליה שלהם. אבל מדוע מישהו שהיה כמה שנים ב־8200 או 81 יותר טוב ממני, כשאני כפרופסור כבר גייסתי במהלך 15 שנה 20 מיליון דולר למחקרים?".
"כדורסל נכים הכין אותי לחיים"
7 צפייה בגלריה
פרץ עם גביע אליפות קנדה בכדורסל בכיסאות גלגלים. "החיים דחפו אותי להוביל, אבל בספורט הזה למדתי שבקבוצה אפשר להשיג יותר ממה שתשיג לבד"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
פרץ, נשוי עם שני בנים (בני 14 ו־18), גר כיום בלהבים. הוא נולד וגדל בבאר שבע, בן זקונים במשפחה עם שתי אחיות מבוגרות ממנו ב־16 וב־18 שנה. שני הוריו נולדו במרוקו. אביו, שנפטר לפני שנתיים בגיל 90, ניהל מחסנים בחברת תובלה. "אבא גדל במעברה במשפחה מרובת ילדים והוא היה הילד האחד לפני אחרון, מאלה שההורים כבר בקושי הכירו", פרץ מחייך. "אמא עלתה ממרוקו לקיבוץ הגושרים ואחר כך עברה לתל אביב. כשהיתה בת 16, בשנות החמישים, גייסו צוות להכשרה עבור בית החולים שייפתח בנגב, שאז עדיין לא קראו לו סורוקה. היא היתה במחזור הראשון של האחיות, והן התגוררו באוהלים שהוקמו לשם כך בבאר שבע. בהמשך היתה אחות ראשית בסורוקה ואחות בריאות הציבור שעבדה שנים ארוכות במגזר הבדואי, לכן יש שם היום לא מעט נשים שקוראים להן 'פרלה' על שמה".
פרץ עצמו חלם על קריירה ככדורסלן ב־NBA, ולא היה תלמיד מצטיין. "תמיד אמרו להורים שלי שיש לי המון פוטנציאל, אבל הציונים שלי היו על הפנים כי הייתי עסוק בכדורסל", הוא אומר. כדי להגשים את החלום הספורטיבי נשלח לאקדמיה הצעירה בווינגייט, אך דווקא שם פרץ הבין שלא יהיה שחקן מקצועי והתגייס לצה"ל. "בכיתה י"ב, אחרי שעזבתי את וינגייט, התעוררתי ורציתי להעמיק בלימודים, אבל אז גיליתי שבתיכון הטכני בבאר שבע אין בכלל לימודי חמש יחידות במתמטיקה, כי לא היה ביקוש. פניתי למנהל, והוא אמר לי שאם אארגן קבוצה מספיק גדולה של ילדים שרוצים ללמוד חמש יחידות, אז יפתחו לנו כיתה. אספתי את כל העולים החדשים מרוסיה שהכרתי בסביבה ופתחו לנו קבוצה".
בסוף הלימודים פרץ התגייס, אבל התאונה שקרתה לו בצבא שינתה את מסלול חייו - ובאופן לא צפוי גם החזירה אותו לפרקט. "בנפילה נפגעתי בחוליות בגב ונותרתי משותק ברגל שמאל. חלק גדול בתהליך השיקום שלי היה בכדורסל נכים בכיסאות גלגלים, שהתחלתי לשחק בבית הלוחם בבאר שבע. זה שם לי את הכל בפרופורציה. כדורסל נכים זה ספורט יפה, תחרותי, אתלטי ואינטנסיבי, שמאמץ את כל הגוף ומאפשר לכל סוגי הנכים לשחק. מחוץ לכדורסל אני הולך וכמעט ולא רואים את הפגיעה ברגל, אבל בכדורסל נכים אני מתיישב בכיסא גלגלים והמאמץ בידיים הוא אדיר. פרשתי רק לפני כמה שנים, אחרי 20 שנה של משחק בכיסאות גלגלים, והספורט הזה, וגם העובדה שהייתי שמונה שנים יו"ר עמותת חוסן לקידום ספורט נכים, הכינו אותי לפוליטיקה של העולם האקדמי בהמשך".
איך?
"בספורט למדתי שבקבוצה אפשר להשיג יותר ממה שאתה משיג לבד. החיים אומנם דחפו אותי להיות המוביל בקבוצה, אבל אני תמיד מבין וזוכר שאני חלק ממנה".
"הבנתי שחייבים להעביר את החשמל באוויר, אך לא ממש ידעתי איך לעשות את זה ולמה זה לא נעשה קודם. לקחתי סטודנטים שלי, שכל אחד עבד על חלק מהפתרון, ולאחר הוכחת היתכנות הקמתי את קאפאו. בסופו של דבר החברה מבוססת על עיקרון מוכר של ניקולה טסלה, של רתימת שדה אנרגטי לשדה חשמלי"
7 צפייה בגלריה
עובדי קאפאו מתקינים את מוצר הטעינה של קאפאו ברובוט תעשייתי. בחלום, פרץ רואה גם רובוטים דמויי אדם ומכוניות אוטונומיות נטענים כך
(צילום: מאיר אבן חיים)
"מהנדס ראשון עם מלגת אדאמס"
את הפוסט־דוקטורט עשה באוניברסיטת טורונטו בקנדה, שם הכיר גם את רימון (ריי) ניסן, ישראלי לשעבר שחי בארצות הברית והיה האנג'ל הראשון שהימר עליו עוד לפני שפרץ בעצמו חשב על הקמת סטארט־אפ. באותה תקופה שמו החל להתפרסם בעולם המקצועי של חקר החשמל וזרמו אליו הצעות למשרה מכל האוניברסיטאות הנחשקות. "לאורך התארים קיבלתי פרסים שונים, לעתים כשבכלל לא היתה להם קטגוריה רשמית עבור הפיתוחים שלי", פרץ אומר. "ב־2008 למשל קיבלתי את מלגת אדאמס, (על שם מרסל אדאמס, אביו של המיליארדר היהודי־קנדי סילבן אדאמס, ס"ש). הייתי הראשון מעולמות ההנדסה שקיבל אותה, כי המלגה ניתנה עד אז רק למחקרים מדעיים. זכיתי כי לתוצאות הפיתוח שלי היה ערך של חידוש מדעי".
הפרסום האקדמי הגיע כשפרץ כבר היה נשוי לויקי, חברתו עוד מימי התיכון בבאר שבע, ולזוג הצעיר נולד ילד. "היא הכירה אותי כשעוד לא הייתי נכה, לא פרופסור ולא יזם. כל השינויים האלה לא היו לה קלים, אבל היא הבינה שאנחנו נחזור לבאר שבע למרות כל ההצעות".
בעשור שבין הפוסט־דוקטורט ועד שהקים את קאפאו שימש פרץ מעין יועץ חשאי - "פותר הבעיות", הוא מכנה זאת - בחברות רבות בישראל ובעמק הסיליקון. הוא רשם לא מעט פטנטים ומתפרנס בעיקר מהכנסות על מכירת הקניין הרוחני. בשפה המדעית, ההתמחות שלו נקראת "מזעור ממשקים והמרת אנרגיה", והוא מספר שהיה אחד המדענים שליוו את אפל כשפיתחה את מנורת הלד שמחליפה צבעים. "המוצר שנראה לנו כיום בסיסי הוא למעשה מורכב מאוד מבחינה הנדסית, בעיקר בכל הקשור ליצירת אור כחול", הוא אומר.
בגיל 25 בלבד עבד גם עם פאוור מט, אחד הסטארט־אפים המבטיחים והמדוברים בישראל, שניסה לפתח משטחי טעינה ללא חיבור כבל. "שלושת היזמים של פאוור מט פנו למנחה שלי בדוקטורט וביקשו ליווי, וב־2005 נשלחתי לשם. אמרתי להם שמשטח הטעינה שהם פיתחו לא יעבוד בלי מגנט, בניתי להם אבטיפוס שנמצא אצלי עד היום. הם חשבו אחרת ולא קיבלו את עמדתי. בסופו של דבר הם אימצו את הרעיון שלי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, כי אפל פיתחה את המטען המוכר שלה בצורת משטח שהטלפון מתמגנט אליו".
לאחר שובו לבאר שבע קיבל פרץ מעבדה משלו, שעוסקת במזעור מערכות לניהול אנרגיה ועובדת בצמוד גם עם התעשייה המקומית - מרפאל ואלביט עד יצרניות שבבים ורכיבים כמו טאואר או וישיי. "כשהתחלתי עם התחום הזה היו בו בערך 20 סטודנטים בבאר שבע, כיום יש 150, מה שהופך אותם לרוב בפקולטה להנדסת חשמל. גם בסטנפורד, פרינסטון ו־MIT יש היום מחלקה כזאת, משום שמדובר בדיוק במסלול שמכשיר מהנדסים לחברות כמו אנבידיה או מיקרוסופט, ואין מספיק מהם. ב־2017, כששימשתי כיועץ בחברת סולאראדג', מנהלת משאבי האנוש שם סיפרה לי שלראשונה שיעור הבוגרים של המסלול שלי עבר את שיעור בוגרי יחידת 81 בחברה", הוא מתגאה.
"המסלול הטיפוסי הוא של יזמים שמגיעים מיחידות מודיעין או תלפיות. ברגע שהוכתרו כטאלנט בשירות הצבאי, הקהילה הסגורה של היזמות וההון סיכון מחבקת ודוחפת אותם קדימה. והקהילה הזו לא מאמינה שאקדמאים יכולים להיות יזמים. אני קיבלתי תואר פרופסור בתוך שבע שנים, וזה מפחיד אותם"
7 צפייה בגלריה
יו"ר קאפאו אמיר פישלוב, המייסד־שותף ד"ר אלון סרברה, פרץ, המייסד־שותף ד"ר אלי אברמוב, והסמנכ"ל נועם גפן.
(צילום: אדוה ברזילי)
7 צפייה בגלריה
פארק ההייטק גב־ים בבאר שבע. "בינתיים כל חברות ההייטק מרוכזות במרכז הארץ ופה אין אקוסיסטם. אבל המעבר הצבאי לדרום מתחיל לייצר תנועה"
(צילום: חיים הורנשטיין)
"עד שזה יפגע במשקיעים"
איך בעצם נולדה קאפאו?
"עבדתי על פרויקט צד עבור חברה שרצתה לבנות קסדת מציאות וירטואלית ללא חוטים לחיבור לחשמל. די מהר הבנו שהקסדה לא יכולה להחזיק סוללה מספיק גדולה, משום שהיא הופכת לכבדה מדי. זה דומה לאילוצים של נהגי מרוצים בפורמולה 1 או לטייסים, שעלולים לשבור את המפרקת אם משקל הקסדה יהיה גדול מדי כשהם טסים במהירות גבוהה. הבנתי שחייבים להעביר את החשמל באוויר, אבל לא ממש ידעתי איך לעשות את זה או למה לא עשו את זה קודם. לקחתי כמה סטודנטים שלי, שכל אחד עבד על חלק קטן מהפתרון, ולאחר הוכחת היתכנות הקמתי את קאפאו. בסופו של דבר החברה מבוססת על אחד העקרונות המוכרים אך המופשטים של ניקולה טסלה, של רתימת שדה אנרגטי לשדה חשמלי".
בעיני רוחו פרץ מדמיין את הסטארט־אפ שלו כפתרון אולטימטיבי שישלוט בעולם האוטומציה, אנרגיה כשירות (EAAS) כפרפרזה על תוכנה כשירות. אומנם כרגע הוא מתמקד אמנם בשוק האפרורי של מחסנים לוגיסטיים, אבל בחלום, ככל שהתחום יתקדם, פרץ כבר רואה רובוטים דמויי אדם ומכוניות אוטונומיות נטענים באמצעות הפתרון שלו.
כיום קאפאו מעסיקה 34 עובדים, רובם עדיין סטודנטים שלו בעבר או בהווה. יו"ר החברה הוא אמיר פישלוב, אחד מחבורת החמישה המיתולוגית של בוגרי 81 שהקימה את סולאראדג' יחד עם מפקדם גיא סלע, והיתה לפני כמה שנים החברה הישראלית הגדולה ביותר במונחי שווי שוק. יחד עם פישלוב, שבינתיים פרש מסולאראדג', ושני המייסדים הנוספים של קאפאו, ד"ר אלי אברמוב וד"ר אלון סרברה, החלו להתאים את הרעיון שנולד במעבדה למוצר שיתאים לעולם העסקי.
ב־2022 השלימה החבורה את גיוס ההון הראשון, לא בלי קשיים. לפי פרץ, המעורבות של פישלוב הקלה על המשקיעים: "עם המוניטין שלו היה יותר קל, ועדיין המשקיעים אותתו שהם לא רוצים פרופסור בתפקיד המנכ"ל", הוא מודה. לכן בתחילת הדרך פרץ לא היה מנכ"ל החברה, אף שזו הוקמה על בסיס הרעיון שלו. "בחציית הכביש המטפורית מהאוניברסיטה לפארק ההייטק", הוא אומר, "הייתי צריך לעבור גם תהליך של בניית המוניטין מחדש – למרות שכאקדמאי כבר הייתי מוכר ברמה העולמית".
משרדי קאפאו ממוקמים בפארק ההייטק גב־ים בבאר שבע, שבצמוד אליו נבנית גם קריית התקשוב ולא הרחק ממנו תהיה גם קריית המודיעין. קומפלקס הבניינים מזכיר מרחוק את זה של תל אביב, הרצליה או רחובות, עם לוגואים מוכרים על חזיתות הבניינים, לרבות אנבידיה ומיקרוסופט. אבל כשמתקרבים קל לזהות את ההבדלים. התנועה האנושית דלילה מאוד, בעיקר של חיילים שלומדים בקורסים השונים של חיל התקשוב. גם מבחר המסעדות אינו מרשים במיוחד.
נראה פה כמו הייטק, אבל זה שונה מאוד מבתל אביב. במרכז הארץ יהיה לך קל יותר לגייס עובדים לחברה, וגם לקרנות ההון סיכון יהיה קל יותר "לעכל" אותך.
"נכון שזה יותר מאתגר, אבל אני מחובר לנגב. בינתיים כל החברות מרוכזות במרכז הארץ ופה אין אקוסיסטם. במרכז בכל ארוחת צהריים הייטקיסטים רואים עשרות לוגואים שיכולים להיות מקום העבודה הבא שלהם, ולכן כולם נשאבים לעבוד שם וקשה לגרום להם לעזוב. אבל המעבר הצבאי לדרום מתחיל לייצר תנועה, ובטווח הארוך יותר הוא יכול לעזור. צריך לעבוד בשביל שעובדים יבואו לכאן, ואני מאמין בתמריץ שהוא תרומה לקריירה".
כלומר?
"לא יעזרו עוד 2,000 או 3,000 שקל לשכר, אלא התפקיד. אני מאוד מאמין בלדחוף את האנשים למקסימום ולתת להם משרה שהיא בקליק אחד יותר גבוהה ממה שהם תכננו או חשבו שהם מסוגלים. זה נותן מוטיבציה וזה עובד".
מהיכן מגיעים העובדים של קאפאו?
"בשנה שעברה התחלנו לראשונה לקלוט עובדים שהם לא סטודנטים שלי, ורובם מגיעים מחוץ לבאר שבע. זה לא שאין בבאר שבע אנשים מתאימים, אלא כי צריך כאן אנשים מתחום מאוד ספציפי עם רקע ומומחיות בחומרה".
ברור לך שאתה משלם מחיר על ההתעקשות להישאר בבאר שבע.
"כיזם אני משלם מחיר על ההתעקשות. אני מוכן לסבול באופן אישי, אבל אם ארגיש שזה מפריע לחברה לגדול, זה כבר לא יהיה שווה את זה".
