הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בכלל רציתי לספר על כיכר אחת.
כיכר ירושלמית שעדיין לא קיימת, אבל הולכת להיוולד בזכות שיתוף פעולה אזרחי־עירוני, דמוקרטי וציבורי נדיר מסוגו. המון אנשים ייהנו ממנה בלי שיידעו בכלל מה הסיפור שמאחוריה. הכיכר הזו תקום במקום שבו יש היום צומת גדול וסואן, כזה שילדים וגם מבוגרים חוששים לחצות, כזה שקוטע את רצף הפעילות של רצים ורוכבים שמתאמנים באזור. פעם, לפני אלף שנה, הלכתי להפגנה שהתקיימה שם, השד זוכר על מה, וזה היה מגוחך — היה לנו כל כך מעט מקום לעמוד ולהחזיק שלטים, שנאלצנו להידחק לשיחים.
צומת אורנים בדרום ירושלים מחבר חמישה רחובות וחמש שכונות — בקעה, המושבה הגרמנית, קטמון הישנה, גוננים ותלפיות. זה אומר שיש סביבו כ־80 אלף תושבים (בערך כמו אוכלוסיית רעננה), ועם הבנייה המתוכננת באזור מספרם יוכפל. לפני כשלוש שנים שניים מתושבי השכונות האלה — איתמר שחר ויאיר בן גד, שניהם מתכננים עירוניים — גילו שהעירייה מתכוונת להרחיב את הצומת, להגדיל את מספר הנתיבים, להקים שם תחנת רכבת קלה שתהיה מנותקת מהצומת, ובאופן כללי ליצור את מה שהם מגדירים "מרחב עוין להולכי רגל".
הם החליטו לשנות את התוכנית הזאת, והבינו שפוסטים לוחמניים ברשתות לא יעשו את העבודה. הם הלכו על הנתיב הדמוקרטי: נפגשו עם המינהלים הקהילתיים של השכונות הרלוונטיות, שכנעו את ההנהגות שלהם שצריך להיאבק על המרחב הזה, נפגשו עם הצוותים המקצועיים בעירייה, שמעו את הטיעונים שלהם והכינו מצגות מקצועיות עם טיעוני נגד ועם פתרונות חלופיים, ורתמו שותפים נוספים במועצת העיר, ובראשם אדיר שוורץ, יו"ר תנועת התעוררות בירושלים.
לפני שבוע ישבתי עם שניהם וראיתי את תוצאות העבודה שלהם — מפות, שרטוטים, נתונים מקיפים על אומדני תנועה, נימוקים מפורטים שנוגעים גם לתנועת כלי הרכב, גם לתנועת הולכי הרגל וגם לחיי השותפים. ירדנו לרזולוציות שטור בעיתון לא מסוגל להכיל. הדקדקנות הזאת השתלמה להם. אחרי שרתמו את כל הנוגעים בדבר, פעלו בכל האפיקים הדמוקרטיים ושמרו על שפה מקצועית ולא לעומתית פוליטית, לפני שבועיים הם הצליחו לשכנע גם את ראש העירייה משה ליאון: הוא הכריז שבצומת אורנים תוקם כיכר עירונית, דומה מאוד לזו שבהצעה של שחר ובן גד. חשבו על כיכר דיזנגוף בתל אביב, שאחרי השיפוץ שלה נהפכה למקום מפגש ובילוי מעורר קנאה; כיכר אורנים תהיה גדולה ממנה פי שניים ויותר. בעוד כמה שנים, כשהיא תושלם, היא תהיה אתר עירוני שעשרות ואולי מאות אלפי ירושלמים ייהנו ממנו.
כשההסבר הקונספירטיבי, למשל לפיטורי ראש השב"כ, נהפך להסבר הסביר - זה סימן שהמציאות מעוותת מאוד, ולא ניתן לחיות בה באופן שפוי. במציאות כזאת כולנו מטילים ספק בכל
2 צפייה בגלריה
הדמיית הכיכר המתוכננת בצומת אורנים והתוכנית לכיכר שהתקבלה לאחר מאבק תושבים. זה מה שקורה כשהציבור הוא שותף פעיל בחברה ויכולים להשתתף בעיצוב חייו ועתידו
(הדמיה: סטודיו טוטם/TOTEM3D, אדריכלות נוף: טל בדיחי, אדריכלות: ADMA)
2 בכלל רציתי לספר על כיכר אחת, בירושלים, שלא קיימת עדיין, כי הסיפור הוא לא הכיכר. הסיפור הוא האופן שבו דמוקרטיה יכולה לעבוד. כן, גם בישראל. אבל בשעה שניסיתי להתנחם במה שקורה ברמה העירונית, לשאוב תקווה ממאבק אזרחי "קטן" אחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע לראש השב"כ רונן בר כי הוא מתכוון לפטר אותו.
הדחת ראש שב"כ היא אירוע חסר תקדים. היא חמורה במיוחד כשראש הממשלה טוען שהדבר נעשה בגלל חוסר אמון, ואילו ראש השב"כ טוען שראש הממשלה לא מצפה לאמון — אלא לנאמנות אישית.
בר אחראי לכישלון של 7 באוקטובר בדיוק כמו כל יתר האנשים שהטבח הנורא אירע במשמרת שלהם. כולם צריכים ללכת הביתה, בלי יוצאים מן הכלל —
גם ראשי מערכת הביטחון, גם ראש הממשלה, גם ראשי האופוזיציה. אבל זה לא העניין. לו נתניהו היה מפטר את בר בתחילת המלחמה זה עוד היה עשוי להיראות הגיוני (אבל לא באמת, משום שקודם כל ראש הממשלה עצמו היה צריך ללכת).
אבל למה כעת? ממה נובע חוסר האמון של נתניהו? מה בעצם עשה ראש השב"כ שכרסם באמון של ראש הממשלה בו? הוא צפצף על הוראות מפורשות של ראש הממשלה? אם כן, אילו? הוא פעל נגד החלטות מפורשות של הממשלה? אם כן, אילו? הוא קשר קשר אנטי־דמוקרטי נגד נבחרי ציבור? הפעיל נגדם כלים שעומדים לרשותו? משהו מכל זה? כי אם לא, מה בדיוק הוא עשה שמצדיק את הדחתו?
3 סיפור הכיכר קטן משמעותית מההדחה של רונן בר, אבל שני הסיפורים קשורים זה בזה — כי הם מציגים את שתי נקודות הקיצון של הדמוקרטיה הישראלית.
בקצה האחד, בכיכר אורנים, הציבור הוא שותף פעיל בחברה, הוא יכול להשתתף בעיצוב חייו, הוא יכול להשפיע על עתידו. בקצה האחר, במעון הפרטי של ראש הממשלה ברחוב עזה בירושלים, יושב אדם אחד שהשיל מעצמו כל מחויבות בסיסית לאמות מידה מוסריות כלשהן, ומכפיף את כל חיינו ועתידנו להישרדות שלו עצמו. בקצה אחד, מה אפשרי ומגיע לנו וראוי לנו ויבטיח לנו חיים טובים ומשגשגים, כאזרחים פעילים ותורמים שבונים חברה מעולה. בקצה האחר, מה שקיבלנו ומדכא אותנו, מדינה שבה ההצבעה שלנו בקלפי היא שארית מהדמוקרטיה שפעם היינו, שבה אנחנו סטטיסטים בלבד, כלי משחק שלטוני, נתינים משותקים של מדינה חולה.
כמה חולה? במציאות בריאה, העיתונות לא אמורה לצאת להגנתו של ראש השירות החשאי. במציאות בריאה תגובתו של ראש השב"כ שיוצאת נגד הניסיון לפטרו - "הודעתי לראש הממשלה כי בכוונתי להשלים את האמור לעיל (השבת החטופים והשלמת החקירות) בטרם אתפטר מתפקידי בתיאום עמו, וזאת לנוכח אחריותי לציבור, לביטחון המדינה ולתפקודו של השירות" - היתה יכולה להיתפס כמרד. רק שאנחנו לא חיים במציאות בריאה, או נורמלית. במציאות שלנו, אם אני צריך לבחור בין המילה של נתניהו למילה של בר, ברור לי כשמש שאני בצד של בר. לא משום שהוא ראש השב"כ, אלא למרות שהוא ראש השב"כ. זה לא עניין מוסדי, זה עניין אישי. אין לי טיפת אמון בראש הממשלה נתניהו.
בתחילת הקורונה עוד היה לי אמון כזה, חשבתי שהוא פועל לטובת הציבור ולא לטובתו, והייתי במיעוט בקרב האנשים סביבי כשחשבתי שמוטב לא להחליף ראש ממשלה בתקופת משבר חמור שכזה. מאז נתניהו שחק את האמון בו במו ידיו, שוב ושוב, עד שלא נותר ממנו דבר.
על הקרקע הזאת, ההסברים הקונספירטיביים שאני תמיד משתדל להתרחק מהם נהפכים להסברים הסבירים. למשל, שנתניהו חידש את המלחמה בעזה כדי להחזיר את עוצמה יהודית של איתמר בן גביר לקואליציה — כפי שאכן קרה מיד אחרי חידוש הלחימה, ממש בתוך כמה שעות — כך שיהיה לו רוב ברור להעברת התקציב, מה שיבצר את שלטונו עד שלהי 2026 (לפחות). וכשההסבר הקונספירטיבי נהפך להסבר הסביר, זה סימן שהמציאות מעוותת מאוד, שלא ניתן לחיות בה באופן שפוי. במציאות כזאת, כולנו מטילים ספק בכל. בכל אמירה, בכל מהלך של הממשלה, אפילו הבסיסי ביותר. זה מתכון להתפוררות מוחלטת של הסדר החברתי. זה מתכון לכאוס. בהיותו סוכן כאוס, זה מה שנתניהו רוצה.
4 אם ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, יידע שהוא יכול למנות ולפטר ראשי שב"כ כל אימת שירצה, נהיה בבעיה רצינית מאוד. התרגלנו לחשוב שעיקר העבודה של השב"כ היא סיכול טרור נגד מדינת ישראל, אבל השירות מוסמך לפעול גם למניעת חתרנות. וחתרנות, ובכן, זה כבר עניין רחב להפליא.
כשכתב חדשות יושב במהדורה ומדווח שנתניהו מונע משיקולים זרים בעניין כלשהו, אולי זו חתרנות? כשכתבת צבאית חושפת כשלים בתוך הצבא, אולי היא מורידה את המורל הלאומי ולכן גם זו חתרנות? כשעיתון חושף כשלים בלשכתו של השר לביטחון לאומי, האין זו חתרנות?
ומילא התקשורת — האזרחים חשודים בחתרנות כבר עתה. מורים שמלמדים על 1948, או על כפר קאסם, או על קו 300, או שסתם הציגו בשיעור דעה מאתגרת. מהנדסים שבזמנם החופשי הלכו להפגנה, אפילו אם היא מתמקדת באכילת ג'חנון בגינה ציבורית. רופאות שהעזו לכתוב את דעותיהן ברשתות החברתיות. חנוונים, מורי דרך, נהגי מוניות, מוכרים בחנויות. כולם יכולים להיות על הכוונת של המשטרה החשאית.
לו הייתי כותב את המילים האלה לפני שנתיים לא הייתי מאמין לעצמי. אבל בשנתיים האלה ישראל השתנתה לבלי הכר. ואנחנו לא יכולים להשלים עם זה, עם מציאות שבה התיאוריות המופרכות נהפכות להסבר הסביר, ורדיפת אזרחים או עיתונאים גוברת כל הזמן.
הדרך היחידה, היחידה, להתמודד עם המציאות הזו היא להתנגד לממשלה, כל עוד אפשר. הרבה מאוד זמן התנגדתי לקביעה הזאת, אבל אין לי ברירה אלא להודות — זו באמת ממשלה אוטו־אימונית, שמנסה להפוך את המדינה שבה אנחנו חיים למדינה שמתנערת מכל הליך תקין של קבלת החלטות, שלא מגינה על זכויות המיעוט, שלא מאמינה בערכים ליברליים בסיסיים. בצלאל סמוטריץ' עושה זאת כדי להנציח את מפעל ההתנחלויות; החרדים עושים זאת כדי להנציח את ההשתמטות מחובותיהם לחברה הישראלית; נתניהו עושה זאת כדי לשרוד.
בלי התנגדות ציבורית, מדינת ישראל אומנם תישאר דמוקרטיה — אבל רק כשם שרוסיה היא דמוקרטיה. גם שם יש בחירות. גם שם יש מפלגות וממשלה ופרלמנט ועיתונות. נו, אז מה? מישהו חושב בטעות שזו באמת דמוקרטיה?
אני רוצה לחיות בקצה האחר של הדמוקרטיה הישראלית. במציאות שבה אני יכול להשפיע על ראש העירייה שלי, שאני יודע שנבחרי הציבור מקשיבים לעבודה מקצועית של תושבים ומומחים. במציאות שבה נבחרי הציבור שואפים להשאיר מורשת של צמיחה, ולא עיי חורבות. במציאות שבה אני יודע שאני יכול להשפיע על חיי ולא רק להיטלטל בהם מפחד מהממשלה. במציאות שממנה צומחת כיכר עירונית חדשה ויפה, כזו שנוכל לבלות בה, לשחק בה עם הילדים, לצאת לדייטים, ולפעמים אולי גם להפגין. להפגין גם נגד ראש העירייה שהקים אותה, אם יהיה צורך, ולהפגין גם נגד הממשלה. כך נראית דמוקרטיה במיטבה. בואו נשיב לנו אותה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
