כמעט שנה וחצי של מלחמה הפכו אותה לשגרה החדשה, הנוכחת הקבועה ברקע של חיינו. ובהתאם לכך, היא מהדהדת בכל האלבומים הבולטים שיצאו בתקופה האחרונה — גם כשהם לא מדברים ישירות עליה, היא נמצאת ברקע, מטילה את צלה הכבד על הכל.
האלבום החדש של שולי רנד, למשל, עוסק בעיקר במערכות יחסים בין־אישיות, אבל המלחמה מבצבצת כבר בשמו — "אירוע מתגלגל", הד לבלגן של הימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, שמהם עדיין לא נחלצנו. שיר הנושא מתאר סצנה בבית חולים, שבה רנד מלווה מישהי שיקרה ללבו. ואז פתאום הלאומי חודר לסצנה המאוד אישית: "הגיבור על הכיסא שותה ומגלגל / מספר לי שוב איך הוא והמג"ד הבינו / שהנה הם הולכים לעזאזל".
גם השיר "המלאך שלי" אינו מתייחס רשמית למלחמה, אלא מדבר על מערכת היחסים של רנד עם אדם בחייו, שבתקופה האחרונה מתקשה לתפקד כמלאך ובמקום זה משקר, לא קם לתפילה, חוזר לעשן ובעיקר "נהיה פתאום פוליטי, תמיד צודק בשחור ולבן, וזה אחרי שהוא דיבר על מורכבות, איך כל אדם הוא רק אדם, ויש רק בן אדם שרע לו". אלה מילים שמשקפות נאמנה את מצבה של החברה הישראלית בתקופה הזו ואת חוסר היכולת שלה להכיל מורכבות אחרי הטראומה הקשה שעברה.
באלבום "הדלת הפתוחה" של אלון עדר, המלחמה נוכחת באופן מפורש יותר: "כרמל", השיר האינסטרומנטלי שסוגר את האלבום, מוקדש לזכרה של כרמל גת, שנרצחה בשבי חמאס, במעין גל־עד מוזיקלי נוגע ללב; והשיר המרגש "נשמה יקרה" מוקדש לזכרה של התצפיתנית ים גלס, שאהבה את המוזיקה של עדר ונרצחה ב־7 באוקטובר.
אולם רוב האלבום הוא מסע חיפוש אחר נחמה — באהבה, בזוגיות, ביצירה — שבו המלחמה יותר מורגשת מאשר מדוברת. כך למשל, כשעדר שר על אהובה שכותבת בו את השירים "בדם ואש" או על "סיום של תקופה שאין לה המשך", אי אפשר שלא לחשוב על כפל המשמעות של האישי והלאומי.
לעומת עדר ורנד, שי המבר ונונו מתייחסות באופן ישיר ומפורש למצב באלבומיהן החדשים. כך למשל, בשיר "תנו לי לשכב על הספה עם מגבת", נונו שרה "תנו לי לשכב על הספה עם מגבת, תנו לי להיות מאושרת, תנו לי ביטחון שב־33 הדקות הבאות לא יקרו אסונות, אזעקות, ועוד כל מיני דברים שכדאי שאהיה לבושה בשבילם". ואילו המבר שרה ב"אין לי מספיק מקום בלב" על אימת המלחמה שנכנסת לתוך הבית דרך החדשות ("כל הילדים של בארי עכשיו הולכים לישון איתי") וב"כשזה התחיל..." על הגעגועים והפחד שחשה בת זוג של מי שמשרת בחזית ("אתה רחוק עכשיו שנות אור ממני, מחזיקה שלא לבכות").
"מדמיינת עולם בלי צבעים... בלי אלף כוכבים, בלי לראות ת'זריחה ביחד. מוותרת על הכל - רק ללכת לישון בלי פחד" // "מדמיינת", נונו
"אתה הכרת את השקט, חיבקת את הצער. וכל מה שנשאר עכשיו זה לחכות לסוף הקרב"// "בינג' ודיכאון", שי המבר
אפילו ירדנה ארזי וגלי עטרי מחו
זו כמובן לא הפעם הראשונה בפופ הישראלי שמלחמה משתקפת בפסקול התקופה: מלחמת לבנון הראשונה, למשל, הדהדה בשירים של תיסלם, משינה ואפילו ירדנה ארזי; והאינתיפאדה הראשונה הולידה המנונים של גלי עטרי, סי הימן ונורית גלרון.
אבל מלבד היותה של המלחמה הגיבורה המשותפת, תהום עמוקה ומהותית מפרידה בין השירים ההם לאלה שנכתבים היום. כי בעוד מערכות העבר הציתו שירי מחאה ותוכחה, המלחמה הנוכחית היא הראשונה שמתקבלת לגמרי בהכנעה — כאילו שהיא מצב בלתי נמנע שאין מה לעשות נגדו, רק לשרוד אותו.
בשנות השמונים ארזי קראה לממשלה להחזיר את החיילים מלבנון ב"הביתה", סי הימן יצאה נגד האלימות של חיילי צה"ל בשטחים ב"יורים ובוכים" ("יורים ובוכים, שורפים וצוחקים. מתי שכחנו שגם לנו הרגו ילדים?"), וגלרון תקפה את האדישות של הבורגנים המנותקים שאומרים "אין לי כוח לטיפוסים מדוכאים ומתייסרים, ולא אכפת לי מה נעשה בשטחים" ("אחרינו המבול").
לעומתם, נונו שרה כעת "חרא אין ברירה, כולנו באותה הסירה" ("כפיים לגזורים") וחולמת על חיים "בלי צבעים" ובלי שאיפות — "מוותרת על הכל, רק ללכת לישון בלי פחד" ("מדמיינת"). והמבר שרה שהיא לא רוצה לצאת מהבית כי העולם בחוץ ממילא נורא — "מה יש לצאת, מה הסיפור, מרוב העצב הגמור, גללתי 12 שעות בסרטונים של האיפור" ("בבית הריק"). כלומר הדרך היחידה להתמודד עם המצב היא להדחיק אותו.
רנד, כאדם מאמין, מתפלל לנס מלמעלה, לאיזה גשם שיבוא ו"ישטוף את הרחובות מהאימה, מהשנאה, מהצער, אחרי שכבר הפסקנו לקוות" ("שבע השנים הטובות"); ואילו עדר מתאר פשוט הווה של אין אונים: "הגוף עייף ושבר כלי. לא יודע מה לתת לך... סיום של תקופה שאין לה המשך. אבל במקום אני דורך" ("סיום של תקופה").
"הגוף עייף ושבר כלי. לא יודע מה לתת לך... סיום של תקופה שאין לה המשך, אבל במקום אני דורך" // "סיום של תקופה", אלון עדר
"וכשהגשם ישטוף את הרחובות מהאימה, מהשנאה, מהצער, אחרי שכבר הפסקנו לקוות" // "שבע השנים הטובות", שולי רנד
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
כשהציבור אופטימי יותר מאמניו
ארבעת האלבומים הללו יוצרים אפקט מצטבר שמתאר אומה שלמה ששקעה בייאוש. הם כמובן לא מעודדים את המשך המלחמה בשום בחינה — אבל גם לא יוצאים נגדה, לא מערערים על נחיצותה ולא מפנים אצבע מאשימה לשום מקום. המלחמה שברקע שלהם היא נתון קיים, גזירה משמים. אומנם אלה אלבומים שמלאים בשירים מצוינים שמסייעים לנו לעכל את החודשים הנוראיים שעברנו, אבל הם גם מבהילים. כי הם משקפים לנו שהשלמנו עם הגרוע מכל. שוויתרנו על המאבק לעתיד טוב יותר.
האם האמנים ויתרו על התפקיד של נביאי הזעם, של מי שביכולתם לזקק אמירה מורכבת ליצירת אמנות ולהניע אחרים לפעולה או לחולל שינוי? אפשר לטעון שהאמנים בסך הכל משקפים נאמנה את הלך הרוח הציבורי, אבל הציבור עצמו דווקא מוכיח שהוא אופטימי ונועז יותר מאמניו. די להביט בהשתאות בהפגנות ההמוניות למען עסקת חטופים ונגד ההפיכה המשטרית שמתקיימות בכל שבוע זה כמה שנים, ולא מניחות לממשלה למרות כל מאמציה האגרסיביים לרפות את ידי המפגינים. אם עשרות אלפי ישראלים לא מפסיקים למחות, למה אין בנמצא מי שישיר על זה? ולא, מחיאת ה"כפיים לגזורים שלא מוותרים", שעליה שרה נונו, אינה מספיקה.
ובכל זאת, גם בתוך האפור־אפור הזה יש ניצוצות קטנים של תקווה מהוססת. אף שהטון המרכזי בארבעת האלבומים מלנכולי, בכל אחד מהם יש גם שורות אחדות שמנסות לטעון את המאזינים באנרגיה — לא רק להחזיק מעמד, אלא גם להאמין שביכולתם לחולל שינוי: המבר מזכירה לאהוב הרחוק שלה ש"כל עוד אתה ואני נשארים, לא יוכלו הסופות לדעת, לא יוכלו השברים לגעת, לא יוכלו החיים לקחת ממני אותך"; רנד מבטיח ש"שבע השנים הטובות עומדות בשער... הושט היד וגע בן"; עדר שר "לא, אל תוותר / אם אתה לא הולך, אתה לא חוזר / לך אל משהו אחר"; ונונו מעודדת את עצמה (ואחרים) "עוד פעם לבחור לעלות למגרש, אני כן יכולה, נראה לי כן יכולה".
נכון, אין כאן הרבה מחאה, אין קריאה להמונים לצאת למחות, אין שיר שבא לטלטל את הציבור ולעודד אותו להפוך סדרי עולם. אבל בתוך אוקיינוס של השלמה בהכנעה, מעודד לגלות שלפחות התקווה לא מתה, גם אם היא מאוד הצטמצמה.
