הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 איך הגענו למצב הזה?
איך הגענו למצב שבו ראש הממשלה, שרי הממשלה, רוב חברי הכנסת וערוץ התעמולה שלהם עסוקים כולם באקרובטיקה פוליטית וירטואוזית רק כדי להעביר חוק שיפטור אברכים מגיוס? איך הגענו למצב שבו בכירי המפלגות הלא־חרדיות עסוקים מעל לראש במציאת הניסוחים המדויקים שירצו את הרבנים, כדי שהמפלגות החרדיות ישובו לקואליציה או לכל הפחות לא יעשו בעיות בבחירות הבאות? איך הגענו למצב שכל זה קורה בשעה שגחלי המלחמה עוד לוחשות, בשעה שעשרות אלפי חיילי מילואים על סף קריסה מקבלים זימונים לעוד סבב, בזמן שמאריכים את השירות הסדיר? בזמן שלצה"ל חסרים אלפי לוחמים, תומכי לחימה ואנשי קבע בכל הדרגות? איך הגענו למצב הזה?
בגלל שילוב של נורמות עקומות, שחיתות ממוסדת ואינטרסים שגוברים על כל היגיון סביר. זה הרקע, זה הבסיס, ובתוכו יש כרגע שלושה כוחות שמניעים ומתדלקים את הלחץ להעביר חוק השתמטות.
באקלים שנתניהו יצר אין מקום לדיון רציני בגיוס חרדים. משרד האוצר פרסם מסמך מקיף על הצעת החוק הנוכחית וההשלכות שלה על הכלכלה. מי טרח לקרוא אותו?
2 הראשון הוא הח"כים החרדים. הם היחידים שדחוף להם לתקן את חוק הגיוס. המניע כפול: שליטה — וכסף. הם שלובים זה בזה. כיום, בעקבות התעקשות של היועצת המשפטית לממשלה והפסיקה של בג"ץ ולמרות כל מאמצי הקואליציה למנוע זאת, חרדים שלא מתגייסים לא מקבלים סבסוד למעונות היום של ילדיהם, וישיבות עם משתמטים מקבלות פחות תקציבים. לכאן נכנסת גם השליטה — אם המצב הזה יימשך מספיק זמן, חלק מהאברכים יצטרכו לצאת לעבוד, והשליטה של הרבנים והעסקנים בציבור שלהם תתרופף.
זה הסיפור. אנחנו מכירים אותו, אבל צריך להזכיר אותו שוב ושוב — אין כאן שום מאבק על לימוד תורה ושמירת מצוות, יש רק צורך של עסקנים חרדים בכסף ובשליטה. צריך עשרת אלפים חיילים? החברה צריכה להיות שוויונית? אלה לא דברים שמעניינים את מי שהאינטרסים שלו אחרים לגמרי.
3המנוע השני במאמץ הנוכחי להעביר חוק שלמעשה פוטר רשמית חרדים מגיוס הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, וליתר דיוק הצורך הכפייתי שלו להישאר בשלטון עד קץ הימים. הצורך הזה הוא מה שמאפשר לחרדים לקדם את האינטרסים שלהם אפילו כשהם לא בממשלה. בלי הצורך הזה, כל הסיפור הזה כבר היה נפתר. הרי יש בקואליציה (בליכוד ובציונות הדתית) מספיק חברי כנסת שחושבים שצריך למצוא דרך לגייס חרדים. אבל נתניהו שולט בהם ביד רמה. בלעדיו, ובלי האובססיה שלו, כל מחול השדים הנוכחי היה נמנע.
לא רק שברור שבלי נתניהו היה אפשר להגיע לפתרון, גם ברור מה הפתרון. החוק הקיים מחייב את כולם להתגייס. אין שום צורך בחוק חדש. אם רוב החרדים מסרבים להתגייס, ואם צה"ל לא פועל במלוא המרץ כדי לגייס אותם או להעניש אותם, הדבר היחיד שצריך לשנות בחוק הוא את מערכת הענישה. צריך לשלול ממי שלא מתגייס את כל הטבות היתר שהמדינה מעניקה — תוכנית מחיר למשתכן, סבסוד במשכנתא, הנחות בארנונה, ביטוח לאומי מופחת, נקודות זיכוי במס הכנסה. אם המדינה היתה מפעילה את השוטים הכלכליים האלה, אני מעריך שלפחות חלק ניכר מהחרדים היו מתגייסים ויוצאים לעבוד. אבל אז, כאמור, השליטה של העסקנים החרדים היתה מתרופפת עד נעלמת והמבנה הפוליטי בישראל היה משתנה לבלי הכר. הפוליטיקאים החרדים היו נלחמים בכל זה בכל כוחם, אבל זו היתה מלחמת מאסף. בסופו של דבר הם היו מפסידים. הצורך הכלכלי היה מכריע. גם חרדים הם בני אדם.
כדי להבין טוב יותר את החלק של נתניהו בסאגת הגיוס אפשר להסתכל על הדרמה השנייה של השבוע, הבקשה שלו להפסיק את משפטו. אני לא משתמש במילה חנינה כי נתניהו עצמו לא השתמש בה. אנשיו הבהירו שהוא לא מתכוון להודות באשמה כלשהי, בעבירות המיוחסות לו, ולא מתכוון לפרוש מהחיים הפוליטיים. כשזה כך, הדרישה להפסיק את משפטו היא אקדח שראש הממשלה מצמיד לרקה של הדמוקרטיה הישראלית. זה מכתב של מי שסבור שבלעדיו אין מדינה, אין עתיד, אין שום אפשרות תיקון. זה מכתב שאומר שאם לא יקבל את מה שהוא רוצה, הוא ימשיך להבעיר הכל. סאגת חוק ההשתמטות משרתת את האיומים האלה היטב. גם אותה היה אפשר לעצור אילו נתניהו היה מודה בעובדות שבכתב האישום ופורש מהחיים הפוליטיים בתמורה לחנינה. החרדים היו צריכים להתחיל להתמודד עם המציאות, הציבור הישראלי היה יכול להתחיל לשקם את הריסות חייו, את החברה, את המדינה, את מנגנוני השלטון. אבל גם במקרה הזה — אלה לא דברים שמעניינים את מי שהאינטרסים שלו אחרים לגמרי.
1 צפייה בגלריה
תחנת הרכבת בירושלים ביום של עוד הפגנה נגד הגיוס, בסוף אוקטובר. כשצעירים חרדים יתגייסו, הפוליטיקאים החרדים יאבדו שליטה
4אגב, יש אנשים שחושבים שהפתרון אינו סנקציות כלכליות, אלא בדיוק להפך — לאפשר לחרדים לא להתגייס, אם ייצאו לעבוד בגיל 18.
היום לרוב הצעירים החרדים באמת אין אינטרס להתגייס. צעיר שממשיך ללמוד מגיע לגיל 21 בלב הקהילה שלו, עם שידוך טוב, אולי כבר עם ילדים, עם כסף לדירה. לעומתו, צעיר שמתגייס נדחק או נפלט מהקהילה שלו, מוצא את עצמו אחרי השירות בלי שידוך טוב, סוג ב', ובלי כישורים נדרשים לשוק העבודה. אז יש היגיון בפתרון שמבקש מהצעירים לבחור אם להתגייס או ללכת לעבוד, להשלים את הפערים כדי לקבל משרות טובות. וזה פתרון שיועיל לכלכלה, למדינה.
עד תחילת המלחמה גם אני תמכתי בו. חשבתי שצה"ל לא ממש זקוק לחרדים, וששילובם בשירות יהיה יקר מדי ביחס לתועלת שלו. אחרי 7 באוקטובר הבנתי שהפתרון הזה, שמעודד עבודה על חשבון גיוס, לא רק פוגע בעקרון השוויון, אלא גם פוגע במטרת העל — יצירת מרקם ישראלי משותף שכל חלקי החברה הישראלית הם חלק ממנו.
לאפשר לחרדים לעבוד במקום להתגייס זה לומר להם "אין סיבה שתמלאו את החובות האזרחיות בישראל", וזה לא מסר שמדינה יכולה להעביר. היום זה גיוס, מחר זה תשלום מסים. מה שכן, אולי אפשר לחשוב על מודל ביניים. כלומר, תהליך שילוב מקיף של החרדים בחברה הישראלית, אבל בשלבים — קודם בשוק העבודה, אחר כך בצבא, ועם אבני דרך מוגדרות מראש.
זה יכול להיות יותר קל בין השאר משום שחרדים כן עובדים, בסופו של דבר. הם לא נכנסים לשוק בשנות העשרים לחיים אלא בשנות השלושים או אפילו אחר כך, אחרי שכבר מיצו את הלימודים, וכשהצרכים הכלכליים גדלים, וכשהחשש לפגוש את העולם שמחוץ לכולל קטן. ובשלב הזה היכולת שלהם לסגור פערי השכלה וידע מול שוק העבודה מוגבלת מאוד, ודנה אותם לעבודות בשכר נמוך, שלא עוזרות במיוחד למשפחה וודאי לא תורמות הרבה לקופת המדינה.
אז אפשר לעודד חרדים לעבוד מגיל צעיר. ואחרי שכמה שנתונים יעשו זאת, השנתונים הבאים כבר לא ייבהלו כל כך מגיוס. למה? כי שירות ישתלם להם יותר מעבודה. הם יקבלו הטבות כלכליות, תעסוקתיות, ואחרי החלשת השליטה של העסקונה החרדית — גם חברתיות. חיילים חרדים כבר לא יהיו סוג ב', כבר לא יהיו פסולי שידוך. אחרי מספיק שנים כאלה, אחרי שנראה אולי דור שלם יוצא לעבודה ולצבא, נוכל להגיע לשוויון ולחיים משותפים. זה התרחיש הכי אופטימי שאני יכול לראות. כדי להגיע אליו צריך לעשות את הצעד הראשון. אולי נדרשים פתרונות ביניים, טלאים זמניים (שירות לאומי כשווה ערך לשירות צבאי, למשל, רק כפתרון זמני), אבל צריך להתחיל ממשהו. והמשהו הזה, ברור לגמרי, אינו החוק של בועז ביסמוט. לו, כבר הבנתם, יש אינטרסים אחרים לגמרי.
5 זה אחד הדיונים החשובים ביותר בחברה הישראלית כיום, ולמעשה אי פעם. ולמרבה הצער, למערכת הפוליטית אין שום רצון או יכולת לנהל אותו. הוא גדול עליה. אנחנו חיים תחת מערכת פוליטית שלא מעוניינת בעובדות, בשיקולים מקצועיים או בטובת הציבור. וזה הכוח השלישי שמתדלק את המשבר הנוכחי: הריק.
באקלים הפוליטי שנתניהו יצר אין מקום לדיון רציני. אין מקום לדיון מקצועי. אגף תקציבים במשרד האוצר פרסם מסמך מקיף ובו נימק ופירט והדגים, עם טבלאות ומספרים וגרפים, למה חוק ההשתמטות לא יוביל לגיוס חרדים (הפתעה!) וחמור מכך — יפגע בכלכלה הישראלית עוד יותר מהמצב הקיים. המומחים פירטו איך החזרת התקציבים האבודים לחרדים תעלה לנו, שאר משקי הבית, יותר מ־30 אלף שקל בשנה. האם מישהו מחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת קרא את המסמך הזה? האם מישהו עצר לחשוב, "אוקיי, אם זה המצב, מה עושים?". הרשו לי לנחש ש"פחחחח".
כי לא רק שאין מקום לדיון מקצועי, אלא גם בקושי יש מקום לאנשי מקצוע. השבוע דיברתי עם אדם מהדרג המקצועי הבכיר יחסית באחד ממשרדי הממשלה. הוא מתלבט מה לעשות עם עצמו, אם לקטוע את מסלול הקריירה הנוכחי שלו ולצאת למגזר הפרטי, או לחרוק שיניים ולהתפלל שמשהו ישתנה. בינתיים, אין לו עם מי לעבוד. מעליו, הפוליטיקאים לא רוצים לדעת. הפרטים המקצועיים לא מעניינים אותם. מסביבו, רבים מאנשי המקצוע הרימו ידיים ופרשו, השאירו אחריהם חורים או פקידים שמוכנים להתבטל בפני הפוליטיקאים. הוא תקוע.
למעשה, כולנו תקועים. כל עבודת הממשלה, בכל המשרדים. כל התהליכים ששלטון אמור להניע ולהוביל עבור הציבור. כל ההתמודדויות עם המשברים הגדולים — ולא חסרים לנו כרגע, בכלכלה, בחינוך, ברווחה, בבריאות, בבריאות הנפש. הכל תקוע. המדינה תקועה. לא מתפקדת. לא מתקדמת. פותחת פערים. במדינות השכנות מתכננים את העתיד האזורי בלעדינו. במדינות המערב בונים את התשתיות הטכנולוגיות של העתיד. ואנחנו תקועים בין בועז ביסמוט לבוז'י הרצוג, עם עוד שטות שאמרו מירי רגב או טלי גוטליב, עם אנשים שלא שמעתם עליהם שמצייצים משהו בטוויטר כדי שיזמינו אותם לטלוויזיה, ואז אתם מגלים שהם הפוליטיקאים שלכם. בקצב הזה מי שיכול לעזור לנו הוא אולי באמת רק אלוהים. בכל מקרה, לא החרדים.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
