האגדה "אח ואחות" של האחים גרים נפתחת בילד צמא שכורע לשתות ממעיין. אחותו הצמאה כמוהו עוצרת אותו. היא שומעת לחישות אזהרה בין הפכפוכים; הוא לא. זה קורה גם במעיין הבא. בשלישי הוא נשבר, שותה ונהפך לבמבי. אמם החורגת המכשפה קיללה את כל המעיינות ביער.
ההמשך מלא רומנטיקה ומיתות משונות, אבל אותי מרתק המעיין הלוחש. הוא מזכיר לי סיפור מהחיים, שקרה לחברה יקרה כשהיתה רווקה וערב אחד התארחה אצל מחזר. על הנייר הוא היה חתן לתפארת: פתוח, צנוע, חייכן, מסודר — כלומר עשה כסף בהייטק — ובשלן. הוא הכין לזניה. גם היא נראתה מעולה. לכן חברתי לא ידעה להסביר למה היא לא עוררה בה תיאבון. כשהמחזר סיים את המנה שלו היא עדיין לא נגעה בשלה. היא נבוכה והתנצלה, הוא חייך והתלוצץ, חתך מהמנה שלה והעביר לצלחת שלו. חברתי חשה קבס. היא לא חזרה.
הלזניה לחשה לה משהו.
אינטואיציה היא תחושה מסתורית, אבל פחות משהיתה פעם. המסתורין החל להתבהר לפני 30 שנה, בניסוי משפיע שמאז שוחזר מאות פעמים, ונודע כ"משימת ההימורים של אוניברסיטת איווה": המשתתפים שיחקו משחק מחשב מטופש שבו בחרו קלפים מערמות הפוכות, וקיבלו או איבדו נקודות בהתאם לקלפים ששלפו. הם לא ידעו ששתיים מהערמות מוטות נגדם, כלומר מכילות יותר קלפים גרועים. הניסוי בדק מתי הם יעלו על זה, וגילה שזה קורה בתוך ארבע דקות. זה היה השלב שבו השחקנים התחילו לחשוד, ובתוך עוד שתי דקות זיהו את הערמות המסוכנות.
אבל הגוף שלהם חשד מיד. לקצה האצבע של המשתתפים היה מחובר חיישן פוליגרף, ואצל שישה מעשרה מהם המחט החלה לרקוד כבר בדקה הראשונה, בכל פעם שהעבירו את סמן העכבר מעל אחת הערמות הרמאיות. הם בחרו פחות קלפים מהערמות האלה, אבל לא הבחינו בכך במשך שלוש דקות, עד שהחשד החל לעלות במחשבותיהם.
בהשראת הניסוי חוקרים החלו להקדיש את הקריירות שלהם למיפוי הביולוגיה של האינטואיציה: תיעוד הגירויים שאנחנו לא מבחינים בהם אבל הגוף כן, והאופן שבו הם נהפכים לתחושות שמניעות אותנו.
התיאוריות חלקיות וחסרות ועדיין רחוקות מספרי הלימוד, אבל זה הרעיון הכללי: הגוף לומד. מערכת העצבים, שמנהלת את פעילות האיברים הפנימיים והרפלקסים, לומדת. כווייה או פצע יגרמו לה ליצור בנו רפלקס חדש, שיגן מהסכנה בעתיד: מזינוק רתיעה של השריר עצמו עד תחושות לא נוחות בגוף כשמשהו רק מתחיל להזכיר את סביבת הפגיעה ההיא. לזה לא צריך מוח. כך חלזונות וחרקים לומדים — גופם נחשף לסממן ממצוקה ישנה, והעצבים מעוררים מיחוש שגורם להם לעצור או לסגת. מה שמבדיל אותנו מחלזונות זה שאצלנו הוא יכול לקרות גם ממראה מדים של שוטר או מרמאות נסתרת. המצוקות שמערכת העצבים מגיבה אליהן אולי מוזרות, אבל לחישה היא לחישה.
אחד ממיחושי האזהרה החביבים על מערכות עצבים בטבע הוא תחושת מעיכה חזקה באיבר הרגיש שאחראי לשמחת החיים: המעיים. מערכת העיכול היתה שם מתחילת האבולוציה.
תחושות בטן מניעות את כולם, מפילים עם מוח עד תולעים בלי לב. לבעלי החיים אין שפה מטפורית, אבל האם כשכלב נכשל וחוטף מכה נשאר לו טעם מר בפה? האם בבוקר יום השחיטה אחת הפרות מריחה משהו מוזר באוויר? למה לא, בעצם? זה חלק מתפקידי מערכת העצבים הקדומה. ואולי דווקא כשיש לך פחות מוח לבלבל התחושות מדברות בקול רם יותר.
ואם במעיים, למה לא בלשון? טעם הוא האינטואיציה המורכבת מכולם. פסיכולוגים נתנו לאנשים לאכול שוקולד לצלילי מוזיקת מעליות וכשהיא התחלפה בפסקול מסרט זומבים השוקולד איבד את טעמו, תגובה גופנית שקשורה בחרדה. כששאלו אנשים לדעתם על שחיתות ציבורית ונתנו להם לשתות מיץ אוכמניות, הוא היה טעים להם פחות מלאנשים שנשאלו על מעשי חסד. הטעם הגיב. אם זיכרון הגוף שלנו מודאג ממשהו קטן זה עשוי להתבטא במשהו "מדאיג" קטן בטעם.
אבל לא הייתי בונה על הלשון כ"עין שלישית". היא מושפעת מהמון דברים, ומלכתחילה משימתה מוגדרת ותחומה: לומר לנו אם לבלוע או לירוק. גם זאת אינטואיציה לוחשת, אבל שתכליתה בריאותית. כשמרגישים שהכל נכון ורק טעם היין קצת מוזר, זה באמת עשוי להיות כי הרוצח האמיתי בדיוק נכנס לחדר. אבל סביר יותר שזה בגלל פגם קטן בפקק.
ובכל זאת כדאי להקשיב. הרי גם המחזר הבשלן ידע את התשובה האמיתית, שלא נאמרה: הלזניה מושלמת, הבעיה היא אתה.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
