הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 ב־30 במאי 2005, לפני 20 שנה פלוס שבוע, פרופ' סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל הנכנס, התיישב ליד שולחן ועדת הכספים בכנסת, להופעתו הראשונה בפני חברי הוועדה.
אלה היו ימים רגועים. אחרי שנים של טלטלה ושל משבר כלכלי עמוק נרשמה יציבות כלכלית יחסית. יצאנו מהמשבר החריף, הכפול, של תחילת העשור, עם פיצוץ בועת הדוט.קום, ששלח את כל העולם למיתון, והאינתיפאדה השנייה, שהחריפה את המצב רק אצלנו. אחרי התוכניות הכלכליות הקשות של שרי האוצר סילבן שלום ובנימין נתניהו כבר יכולנו לראות אינפלציה נמוכה, ריבית נמוכה, השקעות זרות שחזרו לזרום, צמיחה שמרימה ראש, ואפילו שיעור האבטלה — אף שעדיין היה גבוה מאוד, קצת פחות מ־10% — התחיל לרדת.
והנה, נגיד חדש. חברי ועדת הכספים ביקשו לשמוע אותו. הם הזמינו אותו לישיבה. כשהוא דיבר, אחרי חודש בלבד בתפקיד, הם הקשיבו. לא רק בגלל ההילה הבינלאומית שפישר הגיע איתה לישראל ונכנס איתה לחדר, אלא גם כי זו באמת היתה תקופה אחרת.
אני לא רוצה לעשות לה אידאליזציה, היא לא היתה מושלמת. יו"ר ועדת הכספים היה אברהם הירשזון, שעוד לפני סוף העשור יורשע בשלל עבירות צווארון לבן ובראשן גניבה, ויישלח לכלא ליותר מחמש שנים. ההתנתקות מרצועת עזה התרחשה באותו קיץ, ועוד לפני מימושה הכניסה את המערכת הפוליטית ואת המדינה כולה למערבולת שהדיה מורגשים עד היום. בקיץ הבא כבר היינו במלחמת לבנון השנייה. ובכל זאת, במבט לאחור, יש דברים שאפשר להתגעגע אליהם, גם בימים ההם, שאז נראו לנו סוערים מאוד. למשל, לעובדה שהממשלה מינתה מומחים והקשיבה להם, שבכנסת העריכו משרתי ציבור מסורים ולא ביקשו לרמוס אותם, ובעיקר — שהיו במערכת הציבורית אנשים עם חזון מרחיק לכת, אנשים שראו עשורים קדימה, אם לא דורות שלמים. פישר היה אחד האחרונים שבהם.
אלה היו ימים שבהם נתניהו עבד למען הציבור, וזכה למעמד והערכה וכבוד שאיפשרו לו לגרום לאנשים בעלי שיעור קומה מהעולם לעבוד איתו למען הציבור
2 באותה פגישה ראשונה בוועדת הכספים, הנגיד פישר ניתח בפני חבריה את המצב הכלכלי. ואז הוא עבר לנושא שבכל יום נתון יעורר ברוב הציבור, וברוב חברי הכנסת, פיהוק גדול, או ישלח אותם לגלול בטלפון: פישר דיבר על החלפת חוק בנק ישראל הישן, שהיה אז בן 50, בחוק חדש, מודרני.
כך הוא פתח: "למה בעצם צריך חוק בנק ישראל חדש? מישהו אפילו אמר לי, כעצה, שלא כדאי לי לקדם חוק חדש לבנק ישראל. 'למה?', שאלתי אותו. והוא ענה לי: 'לא כדאי לך, כי היום יש לך את כל הכוח. אתה בעצם מחליט על הכל לבד: על הריבית ואפילו גם על איזו מטרה מהמטרות שמוגדרות בחוק אתה מעדיף לפעול כדי להשיג'".
לכאורה, בן שיחו של פישר צדק. באותה התקופה, תחת חוק בנק ישראל הישן, נגיד בנק ישראל היה חזק יותר. אחת לחודש, אחרי שצמרת הבנק הציגה בפניו את כל הנתונים הכלכליים ואת כל התחזיות, הוא היה מחליט לבדו מה תהיה הריבית במשק בחודש הבא. אבל זו אליה וקוץ בה, ופישר זיהה זאת בחוכמה — הכוח של הנגיד מגיע עם תג מחיר. ותג המחיר הוא לחצים בלתי רגילים מצד המערכת הפוליטית.
פישר לא היה צריך לדמיין מצב שבו ראש הממשלה ושר האוצר מתקשרים לנגיד ועושים לו את המוות כדי שיוריד את הריבית; הוא ידע שזה כבר קרה. ואפילו לא כל כך מזמן, ממש בתקופת קודמו בבנק, פרופ' דוד קליין. בסוף דצמבר 2001, אחרי מסע לחצים בלתי פוסק מצד שר האוצר דאז סילבן שלום וראש הממשלה דאז אריק שרון, הנגיד קליין הוריד את הריבית ב־2% בבת אחת. שר האוצר אף הגדיל לעשות וכינס מסיבת עיתונאים משותפת — הנגיד, השר, ראש הממשלה, כולם יחד — שבה הכריז: "באתי לכאן כדי לוודא שהריבית אכן יורדת". פוליטיקאים תמיד מעדיפים ריבית נמוכה יותר, כי היא מעודדת צמיחה ומקלה על נוטלי המשכנתאות, אבל המציאות לא תמיד מסתדרת עם מה שטוב לפוליטיקאים. אחרי החגיגות של שלום האינפלציה חזרה לעלות, וקליין נאלץ להעלות את הריבית שוב ושוב ושוב ושוב. בתוך חודשים היא חזרה לרמתה הקודמת.
פישר לא היה מוכן לעבור את זה גם בקדנציה שלו. הוא הבין שיש לו הזדמנות לבצר את עצמאותו של בנק ישראל, ושל העומד בראשו, לדורות קדימה. הדרך לעשות זאת היתה כפולה: לעגן בחוק, ולא בנורמה, את עצמאות הבנק בקבלת ההחלטות על הריבית; ולשחרר את הנגיד מהאחריות הבלעדית על קביעת הריבית באמצעות ועדה מוניטרית שלמה שתעשה זאת ותפחית את הלחץ של הפוליטיקאים על אדם יחיד.
"חוק בנק ישראל אינו בכלל עניין של כמה כוח יש לנגיד, או אם זה נוח לנגיד לקבל החלטות בעצמו. חוק בנק ישראל הוא עניין של בניית מנגנון שיחזק את הבנק המרכזי ואת יכולתו לפעול לטובת המשק והמדינה", הסביר פישר לחברי הכנסת. "החוק הקיים לא מתאים לבנק מרכזי מודרני (...) על פי החוק הקיים, הסמכות והאחריות להחלטות הן בידי הנגיד לבד. וזה לא מצב אופטימלי".
2 צפייה בגלריה
פישר בהופעתו הראשונה בוועדת הכספים, מאי 2005. בכנסת ביקשו לשמוע אותו - וכשהוא דיבר, הם הקשיבו
(צילום: בועז אופנהיים)
2 צפייה בגלריה
הנגיד קליין עם ראש הממשלה שרון ושר האוצר שלום. החוק של פישר נועד למנוע לחצים כמו אלה ששרון ושלום הפעילו על קליין
(צילום: לע"מ)
3 למעשה, חיזוק העצמאות של בנק ישראל במסגרת חוק חדש היה אחת המטרות המרכזיות שפישר הציב לעצמו בקדנציה שלו, ואחת ההבטחות שקיבל משר האוצר דאז נתניהו כשזה ביקש ממנו להתמנות לתפקיד מלכתחילה.
כי פישר לא היה צריך את התפקיד הזה. הוא היה כבר בן 61, אחרי קריירה מחקרית מפוארת וקריירה ציבורית נאה. הוא היה המנחה המקצועי והמנטור של כלכלנים בולטים רבים — מבן ברננקי וג'נט ילן, ראשי הפד האמריקאי; דרך מריו דראגי, נגיד הבנק האירופי ולימים ראש ממשלת איטליה; עד אוליבייה בלנשרד, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית (אחרי מותו של פישר בסוף השבוע בלנשרד צייץ תרשים זרימה מהפנט שבו הראה כמה רחבה היתה מידת ההשפעה המקצועית והאישית של פישר). פישר שימש הכלכלן הראשי של הבנק העולמי וסגן נשיא בקרן המטבע העולמית. הוא כבר התגייס פעם לעזרת ישראל, ב־1985, כשמילא חלק משמעותי בגיבוש תוכנית הייצוב הכלכלית. לפני 20 שנה, כשנתניהו פנה אליו, פישר היה סגן יו"ר סיטי גרופ, מהקבוצות הפיננסיות הגדולות בעולם אז. פישר היה יכול להישאר בניו יורק או בביתו בלקסינגטון, ליד בוסטון. הוא היה קרוב למשפחתו, נהנה מרווחה כלכלית וממזג אוויר נעים. הוא לא היה צריך לעזוב הכל ולהגיע לישראל.
אבל הוא רצה. גם משום שהיה ציוני באמת, במשמעות הממלכתית של המילה הזו, לפני שנקשרו לה כתרים משיחיים של ארץ ישראל השלמה, אבל גם משום שראה הזדמנות להשאיר אחריו מורשת היסטורית.
כשפישר הגיע לישראל בתחילת 2005 הוא לא ידע שרוב הקדנציה שלו יוקדש להתמודדות עם המשבר הכלכלי הגלובלי שפרץ ב־2008. וכשהמשבר פרץ פישר היה מהראשונים להגיב, לא רק בישראל אלא גם בעולם כולו. הוא הוביל מדיניות ריבית וצעדים מוניטריים נוספים (רכישת איגרות חוב ממשלתיות, למשל) כדי להתמודד עם הטלטלה. מדיניות מוניטרית היא עניין משעמם להפליא, רוב מוחלט של הציבור אדיש לו או לא מודע לקיומו, וזה בסדר גמור שיישאר כך, אבל צריך לומר: בעיצומו של המשבר הכלכלי הקשה פישר היה שקול, רגוע, סייע לממשלה לא להיכנס לפאניקה ולצלוח את המשבר הצטיינות, חרף חילופי השלטון באותה תקופה. הוא היה, באמת, מגדלור לחופי אוקיינוס סוער.
בקדנציה הראשונה שלו הוא עוד לא הצליח להעביר את חוק בנק ישראל, אבל כשנתניהו הציע לו להתמנות לקדנציה שנייה, בתחילת 2010, הנגיד כבר היה מנוסה יותר. התנאי שלו לכהונה נוספת היה העברת החוק, בלי מריחות נוספות. נתניהו הסכים, וחוק בנק ישראל החדש אושר בכנסת במרץ 2010, באותו חודש שבו הוכרז על המשך כהונתו של פישר.
מאז, אם הממשלה רוצה לשבור את עצמאות בנק ישראל היא צריכה לשנות את החוק. מאז, לא משנה כמה פוליטיקאים יצייצו שנגיד בנק ישראל הוא 0מולן עוכר ישראל ושהוא מוכרח להוריד את הריבית, זה לא יעזור להם. לא רק שהוא עצמאי בקבלת ההחלטות שלו, הוא גם לא מקבל אותן לבד, אלא עם יתר חברי הוועדה המוניטרית. הם כולם צריכים להודות לפישר. הם, והציבור הישראלי כולו. עצמאות בנק ישראל היא עיקרון ברזל, וגם הגופים הבינלאומיים מודעים לה ומעריכים אותה. את פירות היציבות הזו, את פירות התפיסה שמוטב שהעצמאות הזו תהיה מעוגנת בחוק ולא בנורמה ציבורית כי נורמות מתרופפות, אנחנו קוטפים בימים אלה.
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
4 פישר לא השלים את כהונתו השנייה. הגעגועים הביתה, העובדה שהשיג את היעדים העיקריים שלו, כולל חוק בנק ישראל, וההזדמנויות החדשות תחת ממשל אובמה עשו את שלהן. בסך הכל, הוא השלים כאן שירות מילואים ציוני של שמונה שנים. ב־2013 הוא חזר לארצות הברית, ושנה אחר כך מונה שם לסגן יו"ר הפד. גם לתקופה שלו כנגיד הישראלי אין צורך לעשות אידאליזציה. משרדי ראש הממשלה והאוצר לא הפסיקו לחבוט בבנק ישראל גם בימיו ובוודאי אחריו. זה נכון בעיקר בכל הנוגע לתפקידו של הבנק כיועץ הכלכלי של הממשלה, תפקיד שפישר לא הצליח לחזק כמו שצריך, או לפחות לא באותה מידה כמו בעניין המדיניות המוניטרית.
ובכל זאת, אני מתגעגע לפישר, ובעצם מתגעגע לתקופה. לזה שעוד היה אפשר לסמוך קצת על נורמות חברתיות וציבוריות. לימים שבהם נתניהו עבד למען הציבור, וזכה למעמד והערכה וכבוד שאיפשרו לו לגרום לאנשים בעלי שיעור קומה מהעולם לעבוד איתו למען הציבור. לעידן שבו לא הכל ירד מהפסים. לתור הזהב של הכלכלה הישראלית החדשה, עם הייטק מקומי פורח שמתברג בשורה הראשונה של התעשייה העולמית, עם זינוק ברמת החיים בכל שכבות האוכלוסייה, עם כניסה ל־OECD, עם חיים במדינה שהיא לא עוד משק מתפתח, אלא כבר משק מפותח. לפישר היו מניות בכורה רבות בתהליך הזה. הציבור הישראלי חב לו הרבה, גם בלי לדעת זאת.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
