1קוראים לה "החוברת הירוקה", אבל היא לא חוברת אלא מסמך עב כרס. השנה, למשל, יש בה 221 עמודים. היא יוצאת בכל שנה לקראת פתיחת שנת הלימודים, והיא למעשה המסמך הרשמי על "השתתפות משרד החינוך בתקציב הרשויות המקומיות והבעלויות" בחינוך העל־יסודי. המשרד מפרסם בה טבלאות ונוסחאות ומספרים ומטריצות — זה נראה יותר כמבחן במתמטיקה מאשר חוברת עזר למנהלות ומנהלים שמנסים להבין מה התקציב שיקבלו בשנת הלימודים. מרוב עצים לא רואים את היער, אבל בתוך כל אלה מסתתרת המציאות. קשה לראותה, אבל חשוב לעשות זאת.
וזו המציאות: בכסות של נוסחאות תקצוב ניטרליות לכאורה המדינה מפלה בין מערכת החינוך הממלכתית למערכת החינוך הממלכתית־דתית (חמ"ד). באופן ממוסד, שיטתי, טבלאי, קר, תלמידי החמ"ד מקבלים יותר, הרבה יותר, מתלמידי הממלכתי־עברי (תלמידי הממלכתי־ערבי מקבלים אפילו פחות). זה קורה בגלל תכני לימוד ייחודיים להם — אבל גם בתקציבים שאמורים להגיע באופן שווה לכל התלמידים בכל הזרמים.
זו המסקנה שמציגים חוקרי מרכז מנור, שפועל לחיזוק החינוך הציבורי בישראל. הם צללו אל החוברת הירוקה, וניתחו את מאות הדרכים הפתלתלות שבהן התקציבים זורמים ממשרד החינוך לבתי הספר, ומיפו את מקורות פערי התקצוב בין תלמידי החמ"ד לתלמידי הממלכתי. הם עשו את זה במסגרת עתירה שהגיש מרכז מנור לבג"ץ נגד האפליה הזו בחינוך העל־יסודי. בתגובה לעתירה, אגב, המדינה השיבה שבגדול ככה זה וזהו; הודתה בפערים, לא עמדה על מקורותיהם. העבודה המקיפה של החוקרים, שחושפת את עומק הפערים ואת שורשיהם, צריכה להטריד כל הורה במערכת החינוך הממלכתית שהיא, עדיין, הגדולה בישראל.
אם כבר אנחנו גוזרים על עצמנו הפרדה בין המגזרים במערכת החינוך, לפחות שלא נפלה. ואי אפשר להתכחש עוד לאפליה. הדרישה לחיזוק תקציבי של רכיבי הזהות הממלכתית מוצדקת מאין כמוה
2נתחיל מהיער, ואז נסמן את העצים. הדברים היחידים שהמדינה ומרכז מנור מסכימים עליהם הוא שיש פער, ומה גודלו. תלמיד בחטיבה העליונה (כיתה ז' ומעלה) בחמ"ד מקבל בכל שנה כעשרת אלפים שקל יותר, בממוצע, מתלמיד בממלכתי. זה פער בלתי נתפס במערכת שאמורה להיות שוויונית, כי כל ילד הוא ילד הוא ילד. והפער הזה לא מצטמצם עם השנים, הוא רק גדל — בעשר השנים האחרונות הוא זינק מ־18% ל־26%. אז זה היער, ומשרד החינוך עצמו מודה שהוא שם. אבל עכשיו נסתכל על העצים.
כשמרכז מנור עתר לבג"ץ נגד עצם קיומו של הפער התקציבי, המדינה השיבה את מה שהיא משיבה תמיד — הפער לא חדש — והוא שתלמידי החמ"ד מקבלים שעות לימודים ייחודיות שאין בחינוך הממלכתי. זה אומר שעות תגבור לבגרות ביהדות (תלמידי החמ"ד נדרשים למספר גבוה יותר של יחידות לימוד חובה לבגרות) ומימון רבנים שעובדים בבתי הספר. לכן הפער התקציבי, טוענת המדינה, אינו אפליה, אלא תוצאה של ההבדלים בין הזרמים. אבל מה שחוקרי מרכז מנור גילו הוא שהתוספות התקציביות הייחודיות האלה לא מסבירות את כל הפער, אלא רק 23%-40% ממנו (תלוי על איזו שנת לימודים מסתכלים). מאיפה מגיע כל השאר?
החוקרים אורית פאיס־אבידן ואופיר גלבוע חיפשו את התשובה בספר התקציב של מדינת ישראל. הם לא מצאו אותה שם. ספר התקציב, אפילו ברזולוציה הכי גבוהה שלו, לא מגיע לרזולוציה גבוהה מספיק. אז הם צללו יותר לעומק, לכל מאגרי המידע הזמינים של משרד החינוך עצמו. הם סרקו את החוברת הירוקה, זו שמפרטת למוסדות החינוך מה הכללים, איך עובדות נוסחאות התקצוב ועל סמך מה מעבירים כסף. הם בדקו 300 נוסחאות תקציביות, "קודי נושא" בשפת משרד החינוך. והם התעמקו בכל הנתונים של מית"ר, מערכת ממוחשבת שמשקפת למשתמשיה כמה כסף הועבר בפועל ממשרד החינוך לכל מוסד לימודי ועבור מה, עד רמת השקל, כולל דמי שכפול (עוד יש דבר כזה, מתברר).
זו היתה עבודת נמלים של ממש, אבל בסיומה החוקרים היו יכולים לראות לראשונה גם את מה שמשרד החינוך עצמו לא ידע להגיד לבג"ץ: שהפערים הם לא טעות, והם לא הכרח שנגזר מהבדלים בין הזרמים. הם מדיניות ברורה של אפליה.
3החוקרים מצאו את ההסברים לכל הפער, ובמרכזם שתי סיבות עיקריות: עוז לתמורה — ומוחזקוּת.
עוז לתמורה היא רפורמת השכר הגדולה שנעשתה במערכת החינוך העל־יסודית ב־2011. במסגרת אותו הסכם נקבע שמורים יקבלו תקציב (כלומר, שכר) לא רק עבור שעות לימוד פרונטליות אלא גם עבור שעות העבודה האחרות. זה מאפשר להם לשבת באופן פרטני עם תלמידים ותלמידות שצריכים עוד קצת תשומת לב חינוכית, ולקבל שכר על הזמן שהם משקיעים בהכנת שיעורים, בבדיקת בחינות, בליווי וייעוץ לתלמידים. ההסכם הזה יצר מנגנון תקצוב חדש: על כל שעת לימודים נוספת שבית הספר מקבל, המורים אוטומטית מקבלים עוד שעות נלוות, כאלה שבהן הם לא מלמדים בכיתה. ולכן, כשבתי הספר של החמ"ד מקבלים תקציבים ייחודיים לשעות לימוד לחיזוק הבגרות ביהדות, הם מקבלים עוד תקציבים לשעות לא פרונטליות, יותר מבתי ספר אחרים. התוספת הזו לבדה מסבירה כמעט חצי מיתרת הפער התקציבי.
ומה זה מוחזקוּת? זה המונח של משרד החינוך לתקצוב יתר לבתי ספר שעומדים בכל מיני קריטריונים — פריפריה (גיאוגרפית או חברתית), קו העימות וכדומה. מבדיקה של החוקרים עולה כי בתי הספר של חמ"ד נהנים יותר מהתקציבים האלה, לאו דווקא בגלל המיקום הגיאוגרפי שלהם אלא בגלל הגודל שלהם. בתי ספר דתיים נוטים להיות הרבה יותר קטנים מהרגילים. 70% מתלמידי החטיבה העליונה בחמ"ד לומדים בבתי ספר של עד 300 תלמידים (לעתים אלה בתי ספר של שתי כיתות בשכבה), בעוד בחינוך הממלכתי־עברי רוב התלמידים, כמעט 80%, לומדים בבתי ספר של 300 עד 1,200 תלמידים. הגודל הקטן מאוד של מוסדות החמ"ד נגזר מההפרדה בין בנים לבנות ובין קהילות דתיות שונות. ונוסחאות משרד החינוך נותנות אקסטרה תקציבים לבתי ספר קטנטנים — תוצאה של תוספות תקציבים קואליציוניות רבות־שנים ושל "שרברבות תקציבית", כלומר של התאמה של הנוסחאות הניטרליות לכאורה למאפייני החמ"ד, כך שיקבלו יותר. זו לא העדפה מתקנת, זו העדפה מפנקת. וזה מוביל לפער תקציבי גדל והולך לטובת החמ"ד.
את הפער הזה מבקשים במרכז מנור לסגור. לאו דווקא בגריעת תקציבים מהחינוך הדתי, אלא ביצירת תקציבים ייחודיים גם לחינוך הממלכתי־עברי.
4במרכז מנור עמלים כיום על יצירת נוסחאות תקצוב חדשות, כאלה שיגדילו את התקציבים לבתי ספר ממלכתיים־עבריים. הם דורשים ממשרד החינוך, למשל, להכיר במאפיינים הזהותיים הייחודיים של הזרם הזה ולהוסיף תקציבים לשעות תגבור בתחומי הרוח — פילוסופיה, תרבות, ספרות העברית, ציונות ומחשבת ישראל. הם רוצים תקציבים להקמת בתי מדרש שיותאמו לחינוך הממלכתי. הם מבקשים לחזק את תפקיד המחנכות והמחנכים כדי שיהיו משמעותיים יותר עבור התלמידים. סמינרים, שיחות, חוויות לימודיות. המטרה? "שבוגרי החינוך הממלכתי־עברי ייצאו ממערכת החינוך עם ידע, חיבור רגשי וחוט שדרה זהותי מודע". כן כן, ממש כמו בחמ"ד. אם אלה מקבלים, למה אלה לא?
אני לא אוהב את המצב שבו זרם החינוך הממלכתי נאלץ לדרוש תוספות תקציביות רק כדי שיקבל את המובן מאליו, את מה שמקבלים תלמידי החמ"ד. הייתי מעדיף שלא יהיו זרמי חינוך כלל. מה שבאמת הייתי רוצה הוא שכל הילדים ובני הנוער ילמדו יחד, במסגרות ממלכתיות באמת. אם מגיל צעיר היינו לומדים אלה עם אלה, משחקים אלה עם אלה, מכירים את ההבדלים התרבותיים וגם את המשותף, אם היינו גדלים כך כולנו יחד — כולל החרדים והערבים — סביר להניח שהחיכוכים הפנימיים בינינו היו שוככים, לא מתגברים. הבחירה להפריד רק העמיקה את השסעים. אז אולי הגיע הזמן בכל זאת לנסות דרך אחרת? אני יודע שזו משאלת לב פרטית שרוב הישראלים כנראה לא שותפים לה. אני מכיר במציאות.
אבל גם את המציאות אפשר לשפר. אם כבר אנחנו גוזרים על עצמנו הפרדה בין מגזרים במערכת החינוך, לפחות שלא נפלה. במשך שנים הציבור הממלכתי היה רגיל שהוא הריבון. שהוא ההגמון. שהוא האליטה. ככזה, הוא "שחרר" לציבור הדתי קצת חבל, בדמות עצמאות חינוכית שנלווים לה תקציבים גדולים, כדי שלא ירגיש מקופח, ושלא יתקומם. אבל בינתיים חילופי האליטות כמעט הושלמו, והדרישה של מרכז מנור לחיזוק תקציבי של רכיבי הזהות הממלכתית מוצדקת מאין כמותה. זה היער, אלה העצים, הגיע הזמן להפסיק להכחיש את קיומם. שנת לימודים מוצלחת שתהיה, והלוואי שרציפה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
