שנת הלימודים תיפתח השבוע רגע לפני הבחירות, תזמון שממחיש היטב את שני הקצוות: מערכת החינוך כמעט לא מתפקדת — ולאף אחד בשלטון לא אכפת. "מצב מערכת החינוך לא טוב בכל פרמטר, הציבור מבין את זה — ואנחנו מדינה בלי מדיניות חינוך", מסכמת את שני הקצוות שירלי רימון ברכה. יש לה עשרות שנות ניסיון בניהול חינוך ובהוראה, ששיאן בשמונה שנים שבהן היתה ראש מינהל החינוך בעיריית תל אביב־יפו, ישבה בצומת שמחבר את התלמידים, ההורים, המורים, המנהלים, הרשות המקומית ומשרד החינוך, וראתה בדיוק מה קורה. לפני כשנתיים פרשה, הקימה את קרן הדור הבא, שמפעילה תוכניות חינוכיות, ועכשיו פועלת בקואליציה להצלת החינוך הממלכתי, שקמה לקראת הבחירות כדי לשנות את היחס של הפוליטיקאים לנושא. ובמילים אחרות, לרימון ברכה (54) — שנשואה בעצמה למורה ויש לה שלושה ילדים — יש נקודת מבט כוללת על המערכת ועל הסיבות לכשלים שלה.
"יש במערכת החינוך נשות ואנשי מקצוע מעולים", היא אומרת. "יש יצירתיות, יזמות, תעוזה ורצון לשפר כל הזמן. אבל במקום ליהנות מזה, מהכוחות החזקים בשטח, במקום לתת להם לפרוש כנפיים, משרד החינוך יוצר כיפת זכוכית מעל הכל, שמדכאת את תחושת המשמעות והערך, בגלל הצורך בשליטה. זו מערכת סמכותנית ובמידה מסוימת דכאנית לכוחות שרוצים לחנך אחרת. יש תוכנית לימודים סדורה ובקרת שעות, ויצירתיות ויוזמה לא מתקבלות בזרועות פתוחות. כך קורה שמערכת החינוך היא מקרה ייחודי שבו השלם קטן מסך חלקיו. ואת זה חייבים לשנות".
למה יש כיפת זכוכית כזאת? מהו אותו צורך בשליטה?
"כששר מגיע לכיסא הוא רוצה כוח, וטועה לחשוב שככל שהוא יהיה יותר ריכוזי יהיה לו יותר כוח. למשרד יש אשליה של שליטה, שאם הוא ינהל הכל מירושלים זה יהיה כמו שהוא רוצה. ולכן המערכת ריכוזית מאוד. אין במשרד מספיק אמון במנהלים ובמורים, ואלה נאלצים לעבוד במצב שלא סומכים עליהם. הם עושים דברים נפלאים, אבל תמיד בהסתר ובגניבה, גונבים סוסים עם המפקח, למשל מנהלים שני אקסלים של ניהול השעות. אבל הריכוזיות לא באמת נותנת לשר כוח — זה כוח מדומיין. ולשר קשה מאוד לקצץ לעצמו סמכויות, זו ציפייה מוגזמת שהוא יעשה את זה, מי שצריכה להחליט על ביזור סמכויות היא הממשלה".
ואיך נכון כן להעביר כוח לשטח? האוצר למשל רוצה להעביר את ההעסקה של המורים בבתי הספר היסודיים לרשויות המקומיות, שכבר היום מעסיקות את מורי התיכונים.
"שאלת ההעסקה היא בעדיפות אחרונה, ואין היום מספיק רשויות שיכולות לקחת על עצמן העסקה של גננות ומורות. כבר היום חלק גדול מהרשויות מעבירות את ניהול החינוך בתיכונים שלהן לרשתות חינוך, הן לא יכולות להעסיק את המורים שם. אם נעביר אליהן גם את העסקת המורים ביסודי, גם את זה הן יפנו לרשתות, ואז מה? המדינה מוותרת על החינוך? מי מבטיח שלא יהיו רשתות עסקיות והפרטה?".
אז מה כן צריך לעשות?
"להעביר לרשויות בהדרגה את הסמכויות האמיתיות בניהול החינוך: הסמכויות בחירום, ההחלטות על הבינוי, ניהול תוכניות הלימודים הנוספות, הארכת יום הלימודים, והסמכות החשובה ביותר, ארגון הלמידה — קביעת מערכת השעות, גודל הכיתות, חלוקת משרות המורים. קריטי שהרשויות המקומיות יהיו מעורבות במינוי מנהלים — כיום משרד החינוך עושה את זה ללא מעורבות הרשויות. וצריך לתת למנהלים יותר חופש. בחינוך העל־יסודי, למשל, מתקצבים בית ספר לפי מספר התלמידים, מה שנותן למנהלים גמישות בניצול השעות. בבתי ספר יסודיים מתקצבים לפי כיתות, אין גמישות והשעות הלא מנוצלות נעלמות, מבנה המשרה נוקשה ותוכנית הלימודים מובנית מאוד. צריך לאפשר למורים ללמד אחרת וללמד דברים אחרים, אוטונומיה כזאת גם תעלה את מעמדם. המנהלים צריכים לקבל לזה גיבוי ממשרד החינוך ומהרשות המקומית".
ביזור סמכויות לא יגדיל את הפערים בין רשויות ומנהלים חזקים לחלשים יותר?
"לכן אני בעד להעביר סמכויות בתחום ניהול החינוך ולא בתחום ההעסקה, בטח לא באבחה אחת. ביזור זה לא אנרכיה. הוא חייב להיות מנוהל, בתהליך שצריך להיות מלווה בייעוץ ואנשי מקצוע. הפערים קיימים, ואם כבר — ביזור יכול לצמצם אותם. בקורונה ובמלחמה רשויות שנקראות חלשות הוכיחו את עצמן".
2 צפייה בגלריה
שר החינוך יואב קיש. "הרבה צוותים בשטח מרגישים שאין להם שר, שהוא השר של החרדים. משרד החינוך חייב להיות ממלכתי"
(צילום: איליה מלניקוב)
בלי יעדים ותוכניות, עם שר שהרס את האמון
ומה זה אומר שבישראל אין מדיניות חינוך? איזו מדיניות נדרשת, מלבד שחרור הריכוזיות לטובת הרשויות המקומיות ובתי הספר?
"אין יעדים ארוכי טווח ואין מדיניות ארוכת טווח, כזו שלא משתנה כששר מתחלף. צריך מדיניות לעשר שנים, כוכב צפון של ידע וערכים ומיומנויות שכל המערכת מחויבת אליהם, ולא משנה מי השר".
ואין גם דגש לצמצום הפערים, שרק מעמיקים.
"חלק מעניין הפערים נעוץ בזה שכרגע כמעט אין תקציב לחינוך לגיל הרך. המדיניות צריכה להיות התמקדות גם בזה, כי שם מתחילים הפערים. הורים שיכולים משלמים 8,000 שקל לחודש לגן מהמם שבו הילדים מתפתחים מהר, ואילו אצל ילדים אחרים נוצר פיגור. בתל אביב ראינו פערים קיצוניים בין ילדי גן שיודעים 5,000 מילים לילדים שיודעים אלף. כשהם מגיעים לבתי הספר, קשה מאוד לצמצם את הפערים האלה".
וזה עניין של עשרות שנים, זה לא קשור למשברים של השנים האחרונות, לקורונה ולמלחמה.
"נכון. פשוט בשעת משבר הבעיות צפות. בקורונה ובמלחמה הילדים היו בבית, אז ההורים הבינו מה קורה ומה לא קורה ונהיו יותר מעורבים, שזה תהליך חיובי כשלעצמו — ככל שהציבור יהיה יותר מעורב בחינוך, כך זה יחייב את הדרג המדיני לתת תשובות למצב המערכת, לשפר את ההישגים, להתחיל לפעול. במקום זה ראינו את הממשלה משביתה את הלימודים מהר מאוד, ובעצם אומרת שמערכת החינוך היא בייביסיטר. גם זה שחק את האמון במערכת. למידה מרחוק זה בולשיט, היא נועדה רק כדי להמשיך לשלם למורים, הכל משחקים בין ארגוני המורים למשרד האוצר. וכל זה קרה תחת שר חינוך שפספס את העובדה שאחד התפקידים הכי חשובים שלו הוא לחזק את האמון של הציבור במערכת. לפעמים היה נדמה שיואב קיש פועל להפחית אמון במקום להגביר אמון".
איך קיש עשה את זה?
"למשל בהוראה לא לאפשר לענוד את סיכת החטופים בבית הספר, או בעיסוק היתר שלו ביהדות מסוג מאוד מסוים, בלי להקשיב לרחשי הלב של ציבור שרוצה יהדות פלורליסטית. למשל בהעברה של מיליארדי שקלים לחינוך החרדי. אם יש העדפה של מגזר מסוים זה מפחית אמון, הרבה צוותים בשטח מרגישים שאין להם שר, שהוא השר של החרדים. משרד החינוך חייב להיות ממלכתי, ובזה קיש חוטא".
"תלמידים לא יודעים להגיד אם השטחים ויהודה ושומרון זה אותו הדבר, לא יודעים שיכול להיות דתי גיי, שיכול להיות אתאיסט שהוא יהודי לא פחות מאחרים. אין להם מורכבות, הכל בחשיבה של או־או"
2 צפייה בגלריה
תלמידים בפעילות של קרן הדור הבא בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. "יש שבר בשאלות של זהות יהודית וציונית וליברלית"
(צילום: באדיבות קרן הדור הבא)
מחסור במורים? תורידו יום לימודים
והנה מתחילה שנת לימודים נוספת עם אותן בעיות קשות של מחסור במורים ושחיקת מעמד המורה. משרד החינוך קבע החודש שיוטלו הגבלות על שעות התקשורת בין הורים למורים, והסתדרות המורים דורשת אפילו פניות רק במייל, לא בווטסאפ.
"לגבי הווטסאפ, אכן לא סביר שיהיה אפשר לשלוח הודעה בכל שעה נתונה. יש מדינות שבהן אסור לדבר עם המורים אחר הצהריים. לישראלים זה לא מתאים, אבל כן צריכים כללים, וצריך יראת כבוד למורה. הרבה פעמים כששאלתי מורים למה הם עוזבים — התשובה היתה היחס של ההורים. אבל גם הנחיה בנושא הזה לא צריכה לדעתי להגיע מירושלים, בחוזר מנכ"ל. זו עוד דוגמה לריכוזיות יתר; הייתי מעדיפה שזה יבוא מלמטה, מהרשויות המקומיות והנהגות ההורים.
"לגבי המחסור במורים — צריך לשים לב שהפתרון לא יכול להיות שכל הגננות והמורות יהיו חרדיות וערביות. צריך גיוון בחדרי המורים, חרדיות וערבים ומורים עם מוגבלויות ולהט"בים. ואפשר ללמד פחות. אגף שכר באוצר מוביל הצעה של חמישה ימי הוראה בשבוע. אני חושבת שזה מהלך חכם שיוכל לעשות טוב ויעזור לפתור את המחסור".
במקביל לאחריות של ההורים לשנות את המציאות בשטח וללחוץ על הממשלה, גם עשרות מומחים לחינוך, ראשי רשויות וארגונים בתחום מבקשים להוביל שינויים ולהפעיל לחץ — באמצעות אותה קואליציה להצלת החינוך הממלכתי, שעל הקמתה הכריזו בתחילת החודש. "לממשלות אין קשב לחינוך, וגם לציבור לא", מסבירה רימון ברכה, ממובילות היוזמה. הקואליציה דורשת מהמפלגות להציג מצע חינוך שכולל התחייבות להקמת מועצה לחינוך ממלכתי־עברי וביזור סמכויות, להכניס זאת להסכמים הקואליציוניים ולהציג מועמדים ראויים לשר חינוך, ולשם כך אנשיה נפגשים ראשי המפלגות ומנסים לעורר את דעת הקהל כדי לדרוש זאת.
"בטווח הארוך אנחנו מכוונים לכך שלזרם הממלכתי, שבו לומדים 46% מילדי ישראל, יהיה ייצוג, גם בנוגע לתכנים חינוכיים וגם במאבק על תקציבים. צריך שתהיה מועצה ממשלתית כמו זו שיש לממלכתי־דתי (חמ"ד) — למועצת חמ"ד ומינהל החמ"ד במשרד החינוך יש המון כוח והשפעה, שום דבר לא יכול להיכנס לבית ספר דתי בלי אישורם, והם עושים עבודה משמעותית על זהות וערכים ומנחים את תוכנית הלימודים, את בחירת המורים ואת חלוקת התקציבים. מועצה לחינוך ממלכתי־עברי תיתן לגיטימציה לעסוק בשאלות של זהות וערכים, למשל מה התכנים של הטיולים השנתיים, על מה מדברים בשעת חינוך, איך ייראו לימודי התנ"ך ואיך לחבר ליהדות ומסורת באופן ליברלי. וצריך לדאוג לתקציבים — ראינו בארבע השנים האחרונות הסטה של כסף לחינוך הדתי והחרדי, המדינה כבר הודתה בבג"ץ שיש אפליה לטובת החמ"ד".
על פי התוכנית של הקואליציה, המועצה לחינוך ממלכתי־עברי תהיה חלק ממועצת חינוך לאומית לארבעת הזרמים — העברי, הדתי, החרדי והערבי. "התפקיד של המועצה הלאומית יהיה לקבוע מדיניות ארוכת טווח ולקבוע ש־50% מהתכנים שילמדו כל ילדי ישראל יהיו משותפים, בכל הזרמים. היום אולי 5% משותפים, ולכן אין סיפור ישראלי משותף. 30% מהתכנים אנחנו חושבים שהזרם צריך לקבוע, ועוד 20% — הרשות המקומית או המנהל".
ולתחושתכם מאז שהתחלתם לפעול, יש עם מי לדבר?
"יש עכשיו יותר מפלגות מרכז אז יש משהו קצת יותר מתון באווירה. אנחנו מדברים עם כל ראשי המפלגות על חינוך ופתאום לכולם יש מצע שנוגע לחינוך והרבה פוליטיקאים רוצים את תיק החינוך. אבל אני עדיין חוששת שהנושא שוב יידחק, שמי שייקח את התיק לא יתעניין בזה, לא יידע מה צריך לעשות, ושוב נראה ניהול פוליטי לפי הבטחות קואליציוניות, בלי אג'נדה סדורה ומדיניות לטווח ארוך. הקואליציה שלנו תנסה למנוע את זה".
איך ממלאים חלל ערכי ריק
בסוגיות הערכיות של מערכת החינוך רימון ברכה שקועה כבר שנתיים, מאז שהקימה את קרן הדור הבא. עם תקציב שנתי של 60 מיליון שקל, בעיקר מתורמים בתחום ההייטק, הקרן מפעילה תוכניות הכנה לצבא ומנהיגות לתלמידי תיכון, במסגרת הלימודים ומחוץ לה; מכינות קדם־צבאיות מקוצרות ומסגרות לאחרי צבא; סדנאות למורים שמסייעות להם לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת ובקרעים בחברה הישראלית; ומתחם בעתלית שנועד לאירוח פעילויות שלה ושל ארגוני חינוך אחרים (עוד שני מתחמים מוקמים בקריית שמונה ובעוטף עזה).
למה צריך חינוך לערכים?
"קודם כל, יש רמות קיצוניות של גזענות בקרב בני נוער. עשרות שנים אני עוסקת בחינוך, וזה לא היה כך בעבר. נערים מגיעים למכינות שלנו, שיש בהן בדואים ודרוזים, ויכולים להגיד שהם לא מוכנים להיות עם ערבי או שכל הערבים חמאסניקים, בלי שום הבחנה בין חמאס לערבים ישראלים. זה נובע מהרבה בורות ופחד, בני נוער רבים שמשתתפים במכינות של הקרן שלנו פוגשים לראשונה דרוזים ובדואים. זה משבש להם את התפיסה באופן חיובי".
ומעבר לגזענות?
"נוער, בעיקר נוער חילוני ומסורתי, גדל בחלל ערכי ריק. יש במערכת הממלכתית לקונה בחינוך חברתי לזהות וערכים ובידע ישראלי. תלמידים אפילו לא יודעים להגיד אם השטחים ויהודה ושומרון זה אותו הדבר. לא מדברים איתם על פוליטיקה ואקטואליה, הם לא מכירים חלקים שונים בחברה הישראלית. כל המורכבות לא קיימת אצלם, למשל שיכול להיות דתי גיי, שיכולה להיות אשה מסורתית כמו אודיה שמופיעה בגופייה ומכנסיים קצרים כי כך היא רוצה להתלבש, שיכול להיות אתאיסט שהוא יהודי לא פחות מאחרים.
"אז יש שבר ערכי בשאלות של זהות יהודית וציונית וליברלית, שאלות שמערכת החינוך לא עוסקת בהן, היא אפילו בורחת מהן, כי קשה לנהל דיונים בכיתות גדולות, לא תמיד למורים יש כלים, לא תמיד יש לגיטימציה והרבה פעמים אין זמן ואין כוח. לוואקום הזה נכנסות הרשתות החברתיות ופוליטיקאים, אלה וגם אלה מגבירים את הקיטוב. כך בני הנוער נשארים בלי מורכבות. הכל בחשיבה של או־או. וזה הורס את החברה הישראלית, לא מאפשר קיום משותף".
וזה לא משהו שאפשר לפתור בתוכנית לימודים טובה לשיעורי חברה?
"לא, כי האמת היא שלנוער ולצעירים פחות נכון לעסוק בנושאים האלה בשיעורים. הם צריכים להיפתח לזה באופן חווייתי, מחוץ לכיתה, למשל במפגשים עם דמויות מפתח, בסיורים, במסעות, אז הלב יותר פתוח. אנחנו עוזרים לשדה החברתי ליצור חוויות שמעודדות עיסוק בערכים, חוויות שעוסקות במי אני, מה אני, למה ישראל, ערכים של מגילת העצמאות ועיסוק ביהודית ודמוקרטית. סיור בתל אביב כולל את בית הכנסת הגדול ושביל העצמאות ואת בית הקברות טרומפלדור, לראות את קבריהם של גדולי התרבות; בירושלים עוסקים בהייטק ובבית משפט עליון ומבקרים בכותל. המטרה היא שתהיה יכולת לכולם להרגיש שזה הבית, להבין למה זה הבית וכמה יפה הבית. כיום זו נראית משימה בלתי אפשרית אבל היופי של דמוקרטיה הוא שתמיד יש תקווה שאפשר לעשות יותר טוב".
