הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בשלב מסוים של קריאת התחזית המלאה של משרד האוצר לשלוש השנים הקרובות הנחתי את הניירות מידיי ופשוט התחלתי לצחוק. הרי במקום כל המספרים האלה אנשי האוצר יכלו, באותה מידה, לצייר סמיילי גדול, לקשקש לידו "הכל טוב, אחי", ולעבור הלאה. אחרי הכל, כמעט כל המספרים התקציביים שהם חזו שם לא רלוונטיים בעליל.
אבל אחרי שהפסקתי לצחוק, הבנתי שהבדיחה על חשבוני. המסמך הזה — שנקרא "תוכנית התקציב התלת־שנתית לשנים 2026 עד 2028" ומכונה הוא "הנומרטור", ושהשבוע האוצר פרסם רשמית והגיש סופית לממשלה — הוא המחשה עגומה לעד כמה הממשלה הזו גרועה. היא לא מקבלת החלטות קריטיות. היא לא מנהלת שום דבר כהלכה. ובאופן כללי, היא הפכה את ישראל לספינה טרופה שמיטלטלת על גלי המציאות במקום לנווט אותנו ביד יציבה אל חוף מבטחים. זו לא טענה מפוזיציה כלשהי; זו פשוט המסקנה היחידה האפשרית מהמסמך של המומחים. בואו נעשה רגע קריאה מודרכת.
לנומרטור יש מטרה אחת: לסמן לממשלה את גבולות הגזרה התקציביים שלה לשנים הקרובות. כך, אם היא תרצה לקבל החלטה עם השלכות תקציביות משמעותיות — למשל, להעמיק או להרחיב את המלחמה, לקנות טייסת חדשה, לאפשר לציבור חינוך חינם — היא תצטרך להגיד מאיפה היא מביאה את הכסף. בשנים האחרונות הכלי הזה, שקיים בארץ פחות מעשור, עבד לא רע, ומנע מהממשלות להיכנס לגירעון גדול מדי במסגרת התקציבים הדו־שנתיים. אבל עכשיו הוא סתם דף עם מספרים חסרי משמעות.
את הבדיחה אפשר לראות כבר בעמוד הראשון. בטבלה שמופיעה בו האוצר חוזה שהגירעון הממשלתי ב־2028-2026 יהיה 2.8%-2.9%. במציאות הנוכחית, אלה מספרים שכל שר אוצר היה חותם עליהם, בוודאי שר אוצר כמו בצלאל סמוטריץ', שרק מחכה שהמציאות תתיישר לקווי כלכלת בעזרת השם שלו. גירעון של 2.8% במלחמה שלא נגמרת, אחרי כמה הורדות אשראי, בפתחה של מלחמת סחר גלובלית — זה הישג בלתי רגיל. מה הפלא שמישהו באוצר טרח להדליף לתקשורת שיש מצב שב־2026 אולי אפילו תהיה הפחתת מסים. ימות המשיח!
רק שהמספרים האלה לא נכונים. לא משום שאיזה פקיד באגף התקציבים החליט לבשל את המספרים, אלא משום שהממשלה עצמה לא מקבלת את כל ההחלטות שהיא צריכה לקבל. אם היא היתה מקבלת אותן, המספרים היו נראים אחרת בתכלית. איך אני יודע? כי משרד האוצר עצמו מפרט בהמשך המסמך את כל ההחלטות שהממשלה מעכבת.
אם נחבר את כל הנקודות - הממשלה נמנעת מהחלטות גדולות, ראש הממשלה והשרים לא טורחים לבוא לישיבות על תקציבים ארוכי טווח, רק נגיד בנק ישראל טורח להגיד את האמת, למישהו באוצר חשוב להדליף שטויות על הפחתת מסים שלא תהיה - נקבל תמונה ברורה יותר: אנחנו הולכים לבחירות. או לפחות לכלכלת בחירות
2 ההחלטה המרכזית שהממשלה עדיין לא קיבלה היא מה לעזאזל עושים עם תקציב הביטחון. ביום שבו המלחמה התחילה תקציב משרד הביטחון הוכפל, בגלל גיוס המילואים הנרחב וקניית התחמושת, כלי המלחמה החדשים והדלק לכל זה. אבל גם ביום שבו המלחמה תסתיים באופן מובהק, אם יגיע יום כזה, תקציב הביטחון לא יתכווץ, לא יחזור לגודלו ערב המלחמה. העמדה הרווחת בקרב כל הפוליטיקאים היא שצריך להגדיל אותו כדי לתת מענה טוב יותר לאיומים השונים. וכדי להחליט בכמה להגדיל אותו, ראש הממשלה מינה ועדה בראשות תא"ל (במיל') יעקב נגל. בינואר, אחרי שנה של דיונים ושיחות עם מומחים וחישובים, ועדת נגל הציגה את המלצותיה, ובראשן הגדלה דרמטית של תקציב הביטחון, לכ־100 מיליארד שקל בשנה (לעומת 65 מיליארד ערב המלחמה). הממשלה קיבלה את הדו"ח, דנה בו, החליטה להגדיל את תקציב הביטחון כבר ב־2025 כפי שהמליצה הוועדה ו… לא קיבלה שום החלטת המשך. אוקיי, השנה הוא גדל, ואז מה? מה עושים עם תקציב הביטחון בכל השנים הבאות? לא ברור. אין החלטה. ובלי החלטה, איך בדיוק באוצר יכולים לחזות משהו על תקציב המדינה, הוצאותיה, הכנסותיה, משהו? בהיעדר החלטה, לאגף התקציבים לא נותר אלא לעבוד לפי איזו הנחה סבירה אך שרירותית, שלפיה תקציב הביטחון יעלה באופן מתון, וזה יוכל להקטין את הגירעון. אם יבוא פוליטיקאי עם אומץ ויקבל החלטה להגדיל את תקציב הביטחון בקצב מהיר, הגירעון יתפח בהתאם. במילים אחרות, למספרי הגירעון בנומרטור אין שום משמעות. הם בעצם ניחוש מנותק מהמציאות, כי אין מציאות. הממשלה לא עובדת.
הנה עוד דוגמאות, רשימה חלקית בלבד. כולן מגיעות מהמסמך של האוצר, מעמוד 15 והלאה, אחרי המספרים הוורודים שפותחים אותו: הממשלה עדיין לא החליטה מה לעשות עם תקציבי המשטרה ושירות בתי הסוהר, אם להגדיל אותם באופן זמני או באופן קבוע. היא לא החליטה לגבי הסכמי הייצוב עם קופות החולים, שנועדו למנוע מהן גירעונות ענק והידרדרות חדה בשירותים שהן מסוגלות לתת. היא לא החליטה אם אכן העלאת דמי הביטוח הלאומי, שאושרה בתקציב האחרון, תהיה זמנית או קבועה.
לא רק חוסר התפקוד של הממשלה הופך את הנומרטור למסמך לא רלוונטי, יש עוד גורמי אי־ודאות שמרוקנים מתוכן את המספרים שלו. אנחנו לא יודעים לאן בדיוק הולכת האינפלציה, כי בניגוד לתחזיות היא לא יורדת, ולכן ייתכן שההוצאה של הממשלה על קצבאות ופנסיות (שצמודות למדד) תהיה גבוהה מהצפוי. אנחנו גם לא יודעים איך מלחמת הסחר תתפתח ומה יקרה לריבית בעולם ובמשק, ויש לריבית השפעה משמעותית על החזר החובות של הממשלה. אנחנו לא יודעים אם המלחמה תתרחב, אם החרדים יגויסו, אנחנו לא יודעים אם ישראל תצטרף לאיזו ברית אזורית עם ערב הסעודית או שהבידוד המדיני שלנו יחמיר, אנחנו לא יודעים מה הבינה המלאכותית תעשה לשוק העבודה. לא המצאתי אף אחד מה"לא יודעים" האלה, באוצר מונים את כולם.
בכלכלה תמיד יש גורמים לא ידועים. אבל על חלק מהם (גיוס חרדים, עתיד המלחמה, מצבנו המדיני) הממשלה בהחלט יכולה להשפיע. רק שהיא לא עושה כלום. מרוב שהיא מחליטה שלא להחליט בשום עניין — מהחטופים עד תקציבי קופות החולים — התוכנית התקציבית הרב־שנתית חסרת משמעות לחלוטין. אבל הי, היא מספיק ורודה כדי ששר האוצר יוכל להאשים שהתקשורת משחירה את המציאות.
3 הנה המציאות (האמיתית, לא זו שבתוך הראש ההוזה של השרים):
אם המלחמה תימשך, לא תיתכן כל הפחתת מסים בשנה הבאה, וכנראה גם לא בזו שאחריה. אי אפשר להפחית מסים כשתקציב הביטחון מזנק, כשתקציבי השיקום (של הצפון, עוטף עזה ומערכת בריאות הנפש) מאמירים, כשהחזרי הריבית על החובות של הממשלה תופחים. כבר עתה המספרים האלה כל כך גדולים ששיעור ההוצאה על הביטחון (כולל המשטרה ושב"ס) והחזר הריביות תופס יותר משליש מהתקציב; לפני המלחמה זה היה קצת פחות מרבע. אז המסים לא ירדו, ומצד שני השירותים לא ישופרו. על כל שקל נוסף שנשלם למדינה נקבל פחות ופחות חינוך, בריאות, רווחה ותשתיות.
4 לראש הממשלה לא אכפת. הוא אפילו לא טרח להגיע לישיבה שבה הוצגה התחזית. וזו לא ישיבה שראש ממשלה, כל ראש ממשלה, יכול להרשות לעצמו להיעדר ממנה. זה כמו מנכ"ל של חברת ענק שלא יסתכל על הדו"חות השנתיים, כי לא אכפת לו. זה ניהול הכי בסיסי, ובנימין נתניהו לא מנסה אפילו ליצור רושם שהוא עוסק בו. היעדרותו מבהירה שבעיניו כל זה לא חשוב. הוא מצפצף על אנשי המקצוע, על סדרי המינהל התקין, על הצורך במנהיגות וחשיבה לטווח ארוך. הוא מצפצף על העבודה שלו, ועל המדינה. היעדרותו מבהירה שהוא כופר במספרים, הוא כופר באחריות שלו לקבל החלטות, הוא כופר במציאות.
היחידי בישיבת הממשלה שמחובר למציאות היה נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. כשהוא ראה את המספרים במסמך, כשהוא הקשיב לשרים המעטים שטרחו להגיע לישיבה — חמישה בלבד מתוך ממשלה של 33 — וכשהוא שמע שמישהו באוצר מדליף שאולי ב־2026 יהיה אפשר להוריד מסים, הנגיד פשוט התפלץ. את מה שאמר בישיבה הוא פרסם אחר כך גם בהודעה לתקשורת, מאוד לא מנומסת יחסית לתפקיד ולמוסד המאופקים שהוא מנהל. היא היתה הטחת מציאות קשה ולא נעימה: "בהסתכלות לשנים 2028-2027 אנו מעריכים כי ההוצאות שיידרשו יהיו גבוהות יותר מאלו שנכללו במסמך הנומרטור — בעיקר בגלל הסכמי שכר שצפויים להיחתם (...) וגם בשל הוצאות ביטחון הנגזרות מהמלצות ועדת נגל והוצאות שוטפות במסגרת הסכמים קואליציוניים (...) להערכתנו הגירעון הצפוי הוא כ־3.5%-4%. זוהי רמת גירעון שבה יחס החוב לתוצר עולה. כלומר בהסתכלות קדימה נראה שיידרשו התאמות נוספות בתקציב — הפחתת הוצאות או העלאות מסים". ובעברית: מספרי הגירעון של האוצר נמוכים מדי, הגירעון האמיתי יהיה גבוה בהרבה, לא נראה הורדות מסים אלא אולי העלאות נוספות.
ובכל זאת, מסתתר בכל זה איזה קצה חוט של אופטימיות: אם נחבר את כל הנקודות — הממשלה נמנעת מהחלטות גדולות, ראש הממשלה והשרים לא טורחים לבוא לישיבות על תקציבים ארוכי טווח, רק נגיד בנק ישראל טורח להגיד את האמת, למישהו באוצר חשוב להדליף שטויות על הפחתת מסים שלא תהיה — נקבל תמונה ברורה יותר: אנחנו הולכים לבחירות. או לפחות לכלכלת בחירות. הממשלה נכנסה רשמית לגארבג' טיים שלה. ספק אם היא תיפול כעת סביב חוק ההשתמטות, אבל הדינמיקה שמוציאה את הכלכלה מאיזון כבר התחילה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
