הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 נדמה לי שהגענו, באופן סופי וחלוט, למצב שבו לשרי הממשלה לא אכפת יותר מכלום.
אנחנו מרגישים את זה כבר הרבה זמן, אבל עד כה עוד היה אפשר לקוות שיש דברים שהם רוצים לעשות למען הציבור. עכשיו כבר לא. לא אכפת להם מכלום. או ליתר דיוק, הדבר היחידי שאכפת להם ממנו הוא להיבחר מחדש. והם חושבים שהדרך שלהם לעשות זאת היא להשתין בקשת על חלקים כמה שיותר רחבים מהציבור, ובעיקר להמשיך לטפטף מן ונופת על הבייס. קחו כמה דוגמאות מקריות מהשבועות האחרונים שממחישות את הטיפול הממשלתי בחלק מהסוגיות שמטרידות את הציבור ביומיום.
למה אנחנו אף פעם לא חלק משום בייס? אנשים משלמים מסים, משרתים בצבא, עושים כל מה שאומרים להם - והם לא חלק משום בייס
2 יוקר המחיה לא עוצר. קצת התרגלנו לזה, אבל האינפלציה היא עדיין מעל ליעד העליון, ולא ברור אם פניה מטה או מעלה. פעם בגלל מלחמת הסחר של טראמפ, פעם בגלל חידוש המלחמה בעזה, לכו תדעו מה יהיה. בשורה התחתונה — המחירים עדיין עולים פה, ומהר.
זה נכון שבסביבת מחירים עולה ליצרניות המזון, ליבואניות ולרשתות השיווק קל להעלות מחירים. תמיד אפשר להאשים את הדולר או היורו או החות'ים או באופן כללי את המלחמה. אבל לממשלה יש מה לעשות בנושא. אם היא על זה, אם היא מקדישה לזה תשומת לב, ואם גם הציבור על זה, הרבה יותר קשה לייקר הכל.
הציבור, מסיבות מובנות, מתקשה להיות על זה. אם הוא לא במילואים בדיוק, או באבל, יש לו מחאות אחרות, חשובות יותר, על הראש, כמו להציל ישראלים שהממשלה משאירה בעזה. אין לו הפנאי שהיה לו כשמחה על המילקי, על הקוטג', על מחירי הדיור.
אבל מה התירוץ של הממשלה? איזה חלק מתשומת הלב שלה היא מקדישה לאחד הנושאים המשפיעים ביותר על חיי הישראלים? שום חלק. כלום ממש. ועדת השרים למאבק ביוקר המחיה לא מתכנסת, ועדת המומחים ששר האוצר הקים בעניין לא עושה דבר. גם משרד האוצר עצמו לא, הוא לא טרח לגבש רפורמות ולדחוף אותן לחוק ההסדרים. קיבלנו בדיוק ההפך — העלאות מסים מן הגורן ומן היקב, שייקרו הכל עוד יותר.
עליית המחירים כמובן לא נעצרת במזון. תסתכלו על הדיור: ב־12 החודשים האחרונים מחירי הדירות לקנייה עלו בכמעט 8%. זה לא שאין דירות: לקבלנים יש 78 אלף דירות שהם עוד לא מכרו, היצע יש, אבל הציבור לא קונה, כי יקר לו. ואם הקבלנים יושבים על דירות, למה אלה המחירים? בין השאר בגלל מבצעי המימון של הקבלנים, שנסמכים על הבנקים. אם הקבלנים והבנקים לא היו עושים יד אחת, ייתכן שהמחירים היו יורדים, או לכל הפחות נעצרים.
ומה הממשלה עושה בנדון? כלום. האם ראש הממשלה בנימין נתניהו הביא סופר־טנקר למחירי הדיור? לא. האם מנכ"ל משרד ראש הממשלה הקים צוות מיוחד שימליץ איך להוריד את המחירים? זו שאלה מכשילה, כי אין מנכ"ל קבוע למשרד ראש הממשלה, אז ברור שלא. קבינט הדיור התכנס השבוע — בפעם השנייה; הראשונה היתה עם הקמתו לפני שנתיים — והחליט להקים סוף סוף צוות שייכנס לעובי הקורה, בראשות פרופ' אבי שמחון. לנוכח אוזלת היד של יתר הצוותים המקצועיים שהממשלה הזו הקימה בתחומי יוקר המחיה, לא הייתי תולה בצוות הזה יותר מדי ציפיות, בפרט לנוכח התנגדות בנק ישראל להקמתו.
ובאופן כללי, בשלב זה הממשלה היתה צריכה לעשות הרבה יותר. כמו שוק המזון, גם ענף הדיור הוא שוק עם הרבה פסיכולוגיה — כשהציבור רואה מחירים עולים הוא נדחף לקנות. כשהציבור רואה את הממשלה פועלת במרץ כדי לקדם תוכניות נדל"ן, הוא מפסיק לקנות ומחכה. כך היה בעבר, כך יהיה בעתיד. אבל הממשלה לא מקדמת שום דבר בתחום. התוכנית היחידה שפעלה עד כה היתה "דירה בהנחה", גלגול מצומצם מאוד של "מחיר למשתכן" שיזם פעם משה כחלון. יש המון בעיות עם התוכנית הזו, כולל חוסר צדק בסיסי ובזבוז כספי ציבור. ועדיין, היא היתה משהו. היה אפשר להמשיך איתה. היה אפשר להחליף אותה בתוכנית טובה יותר. במקום זה קבינט הדיור צמצם אותה, אבל הוציא הודעה לעיתונות עם מיליון מספרים שמסתירים את העובדה הפשוטה — תוכנית אין כאן. מנכ"ל משרד השיכון הציע שהממשלה תקבע יעד מספרי ברור שיש לחתור אליו, שישים גבול להשתוללות בתחום (למשל, יגדיר כמה משכורות מקסימום יידרשו לקניית דירה, והממשלה תפעל לשמור עליו), אבל השרים נפנפו אותו.
מעניין אם מתישהו הממשלה תתעורר. דירה ממוצעת עולה היום 2.2 מיליון שקל. באופקים — 1.6 מיליון שקל. בכרמיאל — 1.5 מיליון. הייתם לאחרונה באופקים או בכרמיאל? אלה ערים של מיליונרים? מה זה הטירוף הזה? עד לאן הממשלה חושבת שמחירי הדיור יכולים לטפס לפני שאנשים יעלו על משרדי הממשלה עם לפידים? מתי הם יתעוררו, כשדירה ממוצעת בפתח תקווה תגיע ל־4 מיליון שקל?
וכך זה ממשיך, עוד ועוד: מחירי הטיסות זינקו לשמים כי החות'ים מתעקשים להמשיך לתקוף את ישראל חרף הנזק שצה"ל (והאמריקאים) גרמו להם — והממשלה מפהקת. משרד הבריאות משנה את השיטה למימון טיפולים בתחום התפתחות הילד (פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת) — ושרי הממשלה בשלהם. במערכת החינוך כאוס — אבל לשרי הממשלה זה לא נוגע.
או עניין גיוס החרדים — סוגיה קריטית לתפקודו של הצבא, ללכידותה של החברה הישראלית, כנראה להישרדותנו כאן בכלל. גם כאן הממשלה גוררת רגליים. מתחילת הקדנציה, וביתר שאת מתחילת המלחמה, שרי הממשלה מדברים גבוהה גבוהה, ועושים מעט. בצלאל סמוטריץ' מקפיד לומר שצריך לעשות זאת בנועם, בשיתוף פעולה והסכמה, ואז מתבטל בפני החרדים. נתניהו מתדרך, נפגש, מתייעץ, מתלחשש, אבל החוק תקוע. אין אומץ, אין מנהיגות, אין כלום.
וזה עוד לפני שדיברנו על הדבר החשוב מכל — השבת החטופים.
3 מי שיושבים על כיסאות השלטון זמן רב מדי שוכחים איך מרגישים כשחיים את חיי היומיום. איך עומדים בצפיפות באוטובוס, מה עושים כשהרכבת מאחרת, כמה זה מסובך גם לעבוד וגם להוציא ילדים מהגן ועוד יותר מסובך להישאר איתם בבית כשיש שביתה, אילו ויתורים צריך לעשות כשהמחירים בסופר לא עוצרים, איך אפשר לעזור לילדים לקנות דירה כשהמחירים כאלה, כיצד צולחים את הביורוקרטיה של הביטוח הלאומי ומס הכנסה, ואיזה תסכול זה לשרוף שעות בפקקים. שום דבר מהדברים האלה לא נוגע לשרות ולשרים. יש להם צ'קלקה והם נוסעים בשוליים, יוקר המחיה מטריד אותם רק ברמה שמחייבת אותם להעלות את השכר של עצמם, בלי רגע מחשבה על מה זה אומר על אחרים אם להם, בשכר שלהם, קשה. ובאופן כללי הם מסודרים, גם הילדים שלהם. הכל טוב, תקופה של נס. היחידים שהם דואגים להם הם החבר'ה בבייס.
הנה דוגמה: שרת התחבורה תא"ל (במיל') מירי רגב (כך היא חותמת על כל ההודעות שלה לעיתונות) דאגה להשיק את רפורמת "צדק תחבורתי" שלה. מה הרפורמה? הציבור היצרני ישלם יותר, הבייס (חרדים ואחרים) ישלמו פחות. כשמסתכלים על המפה ניכר שמישהו עבד באופן יסודי, ממש בפינצטה, כדי שזה יקרה. וזה לא נגמר כאן. בחודשים הקרובים יושבת חלק מקו הרכבת הקלה בירושלים לטובת עבודות לשדרוגו ולבניית רשת קווים. אלה עבודות חיוניות שיקפיצו את ירושלים קדימה. כדי לפצות על ההשבתה, יתוגברו קווי אוטובוס קיימים, והנסיעות יהיו בחינם. הגיוני. רק שמשרד התחבורה החליט שרק הנסיעה בקווי האוטובוס במרכז העיר תהיה בחינם, כלומר רק הנסיעה לאורך שכונות חרדיות רבות. יתר תושבי העיר ישלמו. והנה עוד דוגמה מבית רגב, אשה שהיא מפעל לאי־צדק תחבורתי (ולא רק תחבורתי): היא החליטה שבזמן ההילולה במירון רכבות ואוטובוסים ציבוריים יוסטו, ובמקום לשמש את כל הציבור ישמשו את העולים להר. חוגגים? תתפנקו. תושבי כרמיאל והסביבה? לכו חפשו. אתם לא בבייס.
4 למה אנחנו אף פעם לא חלק משום בייס?
אני תוהה על זה יותר ויותר לאחרונה. מה עשיתי, מה עשינו, לא בסדר? אנשים משלמים מסים, משרתים בצבא, נושכים שפתיים, עושים כל מה שאומרים להם — והם לא חלק משום בייס. הם לא בקבוצה אלקטורלית שיכולה לגרום לממשלה לפעול לטובתה באופן ישיר. איך זה יכול להיות? מה המשמעות של דמוקרטיה ייצוגית אם פעם אחר פעם נבחרי הציבור נוהים רק אחרי ציבורים מסוימים ומתעלמים מכל השאר?
זה מעיד על כל מיני דברים, אבל בואו נתרכז רגע בשניים. הראשון הוא מידת הקלקול של הדמוקרטיה הייצוגית שלנו. אם כל נבחרי הציבור לא זוכרים כל העת שהם מוכרחים לשרת את הציבור ששלח אותם (יש כמה נבחרים שעובדים בזה בהצטיינות, אבל מה עם השאר?), השיטה מקולקלת ויש לתקנה. הצעות לתיקון יש בשפע, רק צריך לבחור. למשל, להגדיל את מספר הנבחרים כך שהעבודה הפרלמנטרית שלהם תהיה אפקטיבית יותר וכך גם הפיקוח על הממשלה (כי הרוב שהיא תצטרך להשיג יהיה גדול יותר). או, למשל, מעבר לשיטת בחירות אחרת, כולל בחירה אזורית שתגדיל את הקשר בין הבוחרים לנבחרים. ויש עוד אפשרויות.
הדבר השני שעולה מהעובדה שאנחנו לא בייס הוא החוסר המשווע בתחרות פוליטית. כשם שיצרניות המזון, היבואניות הגדולות ורשתות השיווק יודעות שהן יכולות להעלות מחירים באין מפריע כי אין להן תחרות, גם הפוליטיקאים יודעים זאת. הם יודעים שהם תמיד יצטרכו את החרדים, אז הם תמיד יעבדו עבורם. הם יודעים ששונאי נתניהו לעולם לא יצביעו לו, אז הם לא מנסים למשוך אותם. למעשה, נדמה שהתחרות הפוליטית היחידה שמתקיימת היא על הבייס. מי קורץ יותר לבייס. בייס בייס בייס בייס. כאילו יש רק ציבור אחד בישראל שצריך לרצות אותו. זה בדיוק מה שמאפשר לשרים ולשרות להיות כל כך מנותקים וערלי לב. כל כך אדישים. זה מה שמאפשר לסמוטריץ' לדמיין שהוא רוב העם, שיש מאחוריו מיליונים.
וזה קורה כי כמו בעוד כמה תחומים, גם בכל הנוגע למנהיגות אנחנו בשפל. שפל של מנהיגים, שפל של רעיונות, וחמור יותר — שפל של מנהיגים עם רעיונות. רעיונות גדולים, משני מציאות. איך לקחת את מערכת החינוך הישראלית הבינונית ולהביא אותה לקדמת הבמה העולמית. איך להפוך את ישראל למעצמה אזורית תוך שיתוף פעולה עם שכנותיה. איך לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. איך ללכד את כל החלקים שמרכיבים את החברה הישראלית. איך להפוך את ערביי ישראל לשותפים מלאים בהצלחת המדינה. וגם את החרדים. כאלה רעיונות.
הביטו ימינה ושמאלה, וספרו לי כמה מנהיגים בעלי רעיונות גדולים אתם מזהים. לא סיסמאות, לא ציוצים עוקצניים או פוסטים מעורפלים בפייסבוק. רעיונות. תוכניות סדורות. אומץ. יכולת מנהיגות מוכחת. איפה האנשים שיוציאו אותנו משלולית הבינוניות שהיא חיינו וייקחו את המדינה הזו אל הגבהים המאושרים שהיא יכולה להגיע אליהם?
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
