הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
השעון הגדול בכיכר החטופים בתל אביב מנה 583 יום, 12 שעות ו־50 דקות מתחילת הטבח. על המסך הוקרן השידור של כאן 11, והמגישה בישרה שעידן אלכסנדר הועבר לידי הצלב האדום. האלפים שהתאספו בכיכר פלטו אנחת רווחה קולקטיבית והריעו. שלוש דקות לאחר מכן, כשאותה מגישה הודיעה שבעצם רק עכשיו אנשי הארגון הבינלאומי יאספו את אלכסנדר, הקהל שוב הריע, אבל הפעם נראה מתוח. כל היום הזה עבר כך, בין שמחה למתח, דרך קשת שלמה של רגשות אחרים. שעות ההמתנה היו רכבת הרים קשה להכלה, והשיחות עם הנוכחים היו סייסמוגרף למצבה הנפשי של ישראל כולה.
ציפייה ודאגה
ב־2 בצהריים, כשעוד לא היה ידוע מתי אלכסנדר ישתחרר, כבר ניכרה בכיכר התרגשות, אבל הנוכחות היתה דלה. לצד אלו שרגילים לראות כאן בדרך כלל — בעיקר פעילי מחאה מבוגרים ומסורים או הורים עם ילדים בדרכם מפה לשם — בלטה חבורה של גברים צעירים, חבריו של אלכסנדר שגדלו איתו בשנים שבהן חי ברמת השרון, לפני שהמשפחה עברה לארצות הברית ולפני שהוא חזר כדי להתגייס. הם הגיעו במדים, הם הגיעו על אזרחי, והם חיכו.
אלה היו שעות אחרונות של המתנה ממושכת מאוד. "חשבנו שהוא ישתחרר בתוך חודש־חודשיים", מספר ליאור (20). "כמעט חודשיים אחרי תחילת המלחמה, ב־29 בדצמבר, עידן חגג יום הולדת בשבי, וזה היה שוק שהוא עדיין שם".
השניים התחברו בחטיבת הביניים, "היה בינינו קשר ממש חזק, ואחרי שהוא עבר לארצות הברית היינו מדברים בטלפון ודרך הפלייסטיישן ונפגשנו כשביקר בארץ. היה ברור שהוא יבוא להתגייס, היה לו חשוב לשרת את המדינה, הוא אהב אותה. בקיץ של 2022 הוא הגיע כחייל בודד, קיבל משפחה מאמצת ובדצמבר התגייס לגולני. הוא נהנה מהמסלול והיה לו טוב. דיברנו שבוע לפני 7 באוקטובר, כשהגדוד שלו כבר היה בעוטף, והוא אמר שנחמד לו, שיש קצת מהומות קרוב לגדר אבל בסך הכל המצב רגוע".
בבוקר הטבח ליאור ניסה ליצור קשר עם אלכסנדר, "התקשרתי אליו, שלחתי הודעות, והוא לא ענה. בדיעבד התברר שהוא נחטף מוקדם. בימים הראשונים הוא הוגדר נעדר ולא הופיע בשום רשימה של הרוגים או חטופים, ורק ב־12 באוקטובר ראינו סרטון שדודה שלו קיבלה בטלגרם ושבו רואים אותו, אומנם רק מהגב, אבל היה ברור שזה הוא. העברנו את הסרטון לצה"ל ואחרי כמה ימים הודיעו שהוא חטוף. כשאמרו לי את זה לא ידעתי איך לגשת לזה בכלל. רק כמה ימים קודם לכן דיברנו והיינו בעולם אחר לגמרי. ממש לא הצלחתי לעכל את זה".
עכשיו, עם שובו, החברים כבר טרודים גם בשאלות ההתאוששות שלו. "ברור לי שייקח לו זמן להתאושש נפשית", אומר ליאור. "הייתי מאוד רוצה להיות איתו בשיקום. רק תחשוב על זה שבזמן שלכולנו פה היה קשה מאוד במשך כל התקופה ובכל זאת המשכנו עם החיים שלנו — מה בינתיים עבר עליו. ראיתי רק סרטון אחד מהשניים שלו שחמאס שחרר כי לא הייתי מסוגל, אבל ממה שראיתי היה לי ברור עד כמה קשה לו, זה היה ברור לנו כשהוא צעק בסרטון שישחררו אותו כבר. עידן הוא לא בן אדם שמרים את הקול, תמיד היה לו המון שקט נפשי, ואף פעם לא ראינו אותו ככה. אני בטוח שהוא יחזור אחרת, אבל אנחנו פה בשבילו".
ומעל השחרור ריחפה כל הזמן גם העובדה שהוא התאפשר משום שלאלכסנדר יש אזרחות אמריקאית, ושנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הוא שהביא לשחרורו. "מתחילת הדרך ידענו שהעובדה שהוא אזרח אמריקאי תעזור לו, אבל זה מתסכל מאוד", מודה ליאור. "אני מרגיש היום שמחה גדולה על זה שהוא משתחרר, כעס גדול על שזה לקח כל כך הרבה זמן, ועצב גדול על כל החטופים האחרים שנשארו מאחור, אבל אני מקווה שהשחרור של עידן ייצור פתח להחזרת שאר החטופים".
חגי: "עצם העובדה שיש הפגנה מול נציגות זרה זו אמירה קשה וכואבת. אם הגענו למסקנה שאנחנו סומכים על המטורלל מוושינגטון יותר מאשר על הממשלה שלנו זה מעיד על חומרת מצבנו ועל עומק הייאוש"
4 צפייה בגלריה
יהודה כהן, אביו של נמרוד, מוביל את הצעדה מכיכר החטופים לשגרירות ארצות הברית. "יש לנו התחלה של משהו, שממשל זר יאלץ את ממשלת נתניהו לעשות את מה שהוא חובתה בהגדרה ובחוק"
(צילום: אוראל כהן)
תקווה ותסכול
לא רחוק משם יהודה כהן אמר לעיתונאי זר שראיין אותו ואחר כך גם לי דברים דומים — שהוא מקווה ששחרורו של אלכסנדר יסמן את נקודת המפנה במלחמה. "התחושות שלי היום מאוד אמביוולנטיות", הוסיף כהן (55), אביו של השריונר החטוף נמרוד כהן. "עידן אלכסנדר הוא חייל צה"ל, אזרח ישראלי ובגיל של הבן שלי נמרוד, גם הוא חייל, ושניהם בעצם שירתו באותו מוצב, הבית הלבן שבין נירים לרעים, ונחטפו פחות או יותר באותו זמן. אז מצד אחד הוא משתחרר היום, אבל הוא משתחרר בזכות האזרחות האמריקאית שלו בעוד שהבן שלי נשאר לבד, אחרון בתור, כי הוא חייל צעיר. הביקורת שלי היא לא כלפי הממשל האמריקאי אלא כלפי ממשלת נתניהו, שלא רק שלא אכפת לה מהחזרת החטופים אלא היא גם מנצלת את המצב כדי להאריך את המלחמה ולהגיע ליעדים האמיתיים שהקיצוניים בממשלה רוצים — כיבוש עזה והקמת התנחלויות".
ומצד אחר?
"מצד אחר יש לנו התחלה של משהו. מעבר לזה שהאמריקאים השיגו עסקה עם חמאס מעל ראשו של נתניהו, אנחנו רואים שלטראמפ נמאס ממנו והוא מאבד את הסבלנות כלפיו. הוא אמר באופן גלוי שהוא רוצה לסיים את המלחמה בעזה. אנחנו רואים בזה פתח לאלץ את נתניהו וממשלתו להגיע לסיום המלחמה ולעסקה להחזרת כל החטופים. המשמעות היא שממשל זר, הממשל האמריקאי, בעצם מאלץ את ממשלת נתניהו לעשות את מה שהוא חובתה בהגדרה ובחוק — להציל חיי אזרחים ישראלים שנמצאים במצוקה".
כהן אומר שהוא לא תולה שום תקווה בממשלה עצמה, או בתומכיה. רק בלחץ חיצוני. "מי שרואה בבן אדם אלוהים, משהו שמעל האירועים, מבחינתו אותו אדם נמצא מעל הביקורת. ככה ביביסטים רואים את נתניהו, גם כשטראמפ עושה דברים מעל ראשו. כך שאותי לא מעניין הציבור הזה, אלא רק שגורם חיצוני ייאלץ את נתניהו לצאת להפסקת אש. נתניהו לא יפסיק את הלחימה בלי לחץ חיצוני. מבחינתו המטרה היא לשרוד עד הבחירות הבאות. אין לי שום ציפיות מהממשלה הזאת, כי כשאתה רואה את הממשלה שלך בוגדת בך אין לך שום סנטימנט כלפיה. מצדי שכל גורם חיצוני ירמוס וידרוס את הממשלה הזאת עד עפר כדי שהיא תעשה את המעשה הנכון".
את אות החיים האחרון שקיבלה המשפחה מנמרוד הביאו שגיא דקל חן ויאיר הורן, ששהו עמו בשבי בשמונת החודשים האחרונים שלהם בעזה, עד שחרורם בפברואר. שאר קרובי החטופים ייחלו לעסקת המשך, אבל הממשלה טרפדה אותה והורתה על חידוש הלחימה. בני משפחת כהן נשארו עם המעט ששמעו על מצבו של נמרוד. "אני יודע מהם שהוא אומלל ובדיכאון", אומר האב. "זה קשה מאוד לשהות בחלל חשוך עמוק באדמה בלי לדעת אם תשוחרר או אם מחר הכל יכול פתאום להתהפך והשומרים שלך יחליטו לרצוח אותך, כפי שראינו שכבר קרה כשצה"ל התקרב. מעבר לכך הוא ראה את שלושת חבריו לטנק נהרגים לנגד עיניו וגם נאמר לנו שהמחבלים הכריחו אותו לצפות בסרטונים שבהם נראים חבריו נרצחים. אבל נתניהו ישן טוב בלילה. גם הבן שלו ישן טוב בלילה במיאמי. מה אכפת להם?".
דני אלגרט: "אני מנסה להיות אופטימי, אבל התחושה שלי היא שאנחנו הולכים לאסקלציה מול האמריקאים. טראמפ לא רואה את נתניהו ממטר. הוא יגיע להסכמים עם איראן וערב הסעודית ואנחנו נהפוך לאפנדציט של המזרח התיכון"
4 צפייה בגלריה
ההתרגשות עם שחרורו של אלכסנדר. "אני מרגיש שמחה גדולה על זה שהוא משתחרר, כעס גדול על שזה לקח כל כך הרבה זמן, ועצב גדול על החטופים שנשארו מאחור", אומר ליאור, חבר ילדות
(Menahem Kahana/AFP)
תחושת בגידה ובדידות
את דני אלגרט, אחיו של איציק שנחטף בחיים ב־7 באוקטובר מביתו בניר עוז ונרצח בשבי חמאס, מצאתי יושב על כיסא כתר פלסטיק בחלק המערבי של הכיכר, ליד מדרגות הכניסה לספריית בית אריאלה. אלגרט (65), איש משטרה שהפך למורה להיסטוריה ואסלאם בתיכון, היה בשנה וחצי האחרונות מהבולטים והבוטים במאבק להשבת החטופים. גם כשהוא יושב בצד, בצל, ברגע שהוא מתחיל לדבר הזעם המוכר עולה ובוער.
"אני מרגיש היום תחושות חזקות של בגידה והפקרה", הוא אומר. "גם אחי היה אזרח זר — היתה לו אזרחות דנית. הייתי בדנמרק פעמיים, נפגשתי עם ראש הממשלה שלהם במשך שעות וגם עם שר החוץ ועם חברי פרלמנט. כשאחי נרצח ראש ממשלת דנמרק שלחה אליי שליח מיוחד עם מכתב בכתב ידה, הגיעו זרים מהשגרירות, והפרלמנט התכנס לישיבת אבל. עיריית קופנהגן החליטה לקרוא כיכר על שמו. ופה? אף אחד מהממשלה לא הרים טלפון. הם לא שלחו זר להלוויה וכמובן שאף אחד מהם לא הגיע אליה. שלושה שבועות לאחר מכן הגיע מכתב מלשכת ראש הממשלה. לא פתחתי אותו, ביקשתי לכתוב עליו 'נא להחזיר לשולח' ולקבל במקומו מכתב התנצלות וקבלת אחריות. כל מדינה מתייחסת לאזרחים שלה בכבוד, בעוד ממשלת ישראל הפסיקה לראות את האזרחים שלה כאזרחים. היא רואה אותם כחפצים או כלים, והיא משתמשת בהם כדי להישאר בשלטון".
ובכל זאת אתה קצת מחייך היום.
"גם כי אם אני לא אחייך אני אבכה, וגם כי אני מרגיש היום שטראמפ הרים את המסך והוכיח לכולנו שכל הפעולות של נתניהו הן פוליטיות ונועדו לשמור על השלטון שלו, ושבעצם כולנו מופקרים בעזה. טראמפ עשה את העסקה הזאת ישירות מול חמאס והתעלם מביבי. אני מנסה להיות אופטימי, אבל התחושה שלי היא שאנחנו הולכים לאסקלציה מול האמריקאים ולפירוד מהם. אנחנו גם ככה כבר מבודדים מכל העולם, ויש לי תחושה שבקרוב היעד היחיד שאליו יוכל ראש הממשלה להגיע יהיה הונגריה, כי טראמפ לא רואה אותו ממטר. טראמפ יגיע להסכמים עם איראן וערב הסעודית ועם כל מי שהוא ירצה, ואנחנו נהפוך להיות האפנדציט של המזרח התיכון".
ליבי מרום (60) הגיעה לכיכר אחרי שקיבלה הודעה על הצעדה המתוכננת לשגרירות ארצות הברית. "אנחנו נמצאים ברגעים קריטיים שבהם אולי ניתן להשפיע, ולכן הגעתי. אבל ציפיתי שהכיכר תהיה כבר מפוצצת. איפה האנשים?", היא אומרת עם דמעות בעיניים.
גם הרגשות שלה סביב השחרור של אלכסנדר מורכבים. היא כמובן שמחה ונרגשת, אבל "המסר שהעסקה הזו שולחת לציבור בישראל הוא שיש אנשים שהם סוג א' ויש אנשים שהם סוג ב'. טראמפ פעל מעל הראש של נתניהו ואם לעידן לא היה דרכון אמריקאי הוא היה ממשיך להינמק במנהרות של עזה, אבל לילדים שלי אין דרכון זר. הבן שלי התחיל אתמול מילואים של 90 יום ולפני שהוא יצא מהבית אמרתי לו שאם יקרה לו משהו לא יהיה מי שיחזיר אותו. הבעיה היא שהדור הזה של הצעירים פשוט לא מבין. הם לא מאמינים שבאמת מישהו מוכר אותם. לא מדברים מספיק על כך שהיתה כבר עסקה ושנתניהו פוצץ אותה. הדבר הזה צריך לפתוח ולסגור כל מהדורה. אי אפשר להאמין שמדינה שקמה אחרי השואה כדי להציל יהודים לא רוצה להציל יהודים. זה לא אמיתי! אין יום שלא מתגלה בו תחתית חדשה מתחת לתחתית של אתמול".
חרדה הורית וצורך לפעול
לקראת השעה 4 מרום ועוד כ־200 אנשים אכן החלו לצעוד מכיכר החטופים לשגרירות ארצות הברית ברחוב הירקון, מלווים בשוטרים ובמכונית מסחרית עטורת מדבקות ורמקולים רבי־עוצמה, הגרסה השמאלנית לוואנים הרועשים של חסידי ברסלב. "תושבי תל אביב! זהו יום היסטורי שבו מתחיל מהלך היסטורי להשבת החטופים בזכות הנשיא טראמפ! צאו מהבתים ותעזרו לנו!", רעמו הרמקולים במורד שדרות ח"ן לכיוון כיכר רבין ומשם לחוף הים. היו כאלה ששמעו את הכרוז ואכן יצאו מבתיהם והצטרפו לצעדה, ולא מעט נהגי מכוניות צפרו בהזדהות, אבל חלק מהמפגינים פרשו בדרך, ולשגרירות הגיעו לא הרבה יותר מ־100 מפגינים. המשתזפים, הרוחצים או המשחקים על החוף נראו לא מתעניינים, מקסימום צילמו וחזרו לעיסוקיהם החשובים.
כששאלתי את אורית (61) מדוע היא מפגינה מול השגרירות ולא מול הכנסת או קריית הממשלה היא חייכה במרירות שהזכירה לי את החיוך על פניו של אלגרט. "אני פה כי האמריקאים הם היחידים שמסוגלים להחזיר את החטופים, זו הפכה להיות הכתובת היחידה. הכנסת מושבתת, ובממשלה חושבים שיש להם רוב שמאפשר להם להשאיר את החטופים בעזה. כל מה שקורה היום גורם לי להרגיש שאולי הייתי צריכה לדאוג לילדים ולנכדים שלי לאזרחות זרה, כי אחרת מה הסיכויים שיעזרו להם אם יקרה משהו כזה. את החובות הממשלה הזאת יודעת לדרוש מהאזרחים אבל את הזכויות הם לא מוכנים לתת על אף שזו חובתם".
להפגנה בשגרירות הגיע גם חגי, בשנות החמישים לחייו. הוא שירת 26 שנה באמ"ן, ומספר שגדל וחי בחיק הציונות הדתית אבל הוריד את הכיפה בעקבות ההפיכה המשטרית. "הציונות הדתית שכחה מה זה ערכים יהודיים ומאז אני מתבייש בה", הוא אומר. "כל מי שעיניו בראשו אמור להבין מדוע אנחנו מפגינים פה ולא בירושלים. עצם העובדה שיש הפגנה מול נציגות זרה זו אמירה קשה וכואבת. אם הגענו למסקנה שאנחנו סומכים על המטורלל מוושינגטון יותר מאשר על הממשלה שלנו זה מעיד על חומרת מצבנו ועל עומק הייאוש. אבל אני פה כי זה המעט שאני כאזרח יכול לעשות, וגם כי אני אבא לשני חיילים, אחד מילואימניק בצנחנים שנלחם כבר שנה וחצי והשני לוחם במסלול באגוז".
ומה אתה אומר להם עכשיו, כשהלחימה התחדשה וישראל טרפדה עוד עסקה?
"אני לא יכול לדבר איתם על סרבנות כי אני לא יודע לענות על השאלה הזאת בעצמי".
4 צפייה בגלריה
אלוויר ייני. "אני מפחדת שיהיה קשר ישיר בין ארצות הברית לחמאס בלי שאנחנו נהיה צד בעניין, זה לא מוצא חן בעיניי"
(צילום: אוראל כהן)
4 צפייה בגלריה
אביבית אבנרי. "זה מדהים שנשיא אמריקאי דואג יותר לחטוף שלנו, זה מתסכל, מפחיד ומייאש, כי מבינים שאין מי שידאג לנו"
(צילום: אוראל כהן)
שמחה וייאוש
שעה אחר כך, כיכר החטופים כבר מלאה, והעיניים מרותקות למסך, מחכות לכל עדכון. הציפייה גוברת. ליד המיצג המדמה מנהרה בעזה חבורה של צעירים מדברים אנגלית משולבת בעברית, חלק מהם על אזרחי, חלק במדים — אלה החברים של אלכסנדר מגרעין צבר, התוכנית לחיילים בודדים של הצופים. "אנחנו נמצאים עכשיו ברגע שחשבתי עליו המון במשך 583 ימים", אומר א' (22), חבר של אלכסנדר מניו ג'רזי וחבר הגרעין גם הוא. "דמיינתי איך אני ארגיש, והנה זה מגיע. זה כיף, אבל אני גם מפחד מהרגע שבו יראו על המסך את התמונות הראשונות שלו יוצא מהשבי. במשך כל התקופה הזאת הדמיון לא עושה טוב כשזוכרים שעידן הוא חייל, אבל אני מקווה לטוב ומקווה עוד יותר שהשחרור שלו יניע עסקה נוספת לשחרור כל שאר החטופים".
אביבית אבנרי (63), שישבה עם חברה כמה מטרים מהחבורה הצעירה, נראתה סחוטה רגשית כשבשש דקות ל־7 נשמעה ברמקולים הידיעה על כך שאלכסנדר סוף סוף בידי אנשי הצלב האדום. "זה מדהים שנשיא אמריקאי, אדם מופרע בפני עצמו, דואג יותר לחטופים שלנו בעוד הממשלה רוצה שהם יחזרו אלינו כגופות", היא אומרת. "זה מתסכל, מפחיד ומייאש, כי מבינים מזה שאין מי שידאג לנו. אני מקווה מאוד שטראמפ יכריח את ביבי לעשות עסקה לשחרור החטופים כי אם זה לא יקרה נקבל בחזרה, במקרה הטוב, שקיות. אנחנו חטופים בידי ממשלה של אנשי קיצון שהשתן עלה להם לראש".
עוברות עוד כמה דקות שנמשכות כמו נצח, ואז סוף סוף מוקרנת על המסך תמונתו של אלכסנדר ברצועה, מוקף במחבלים רעולי פנים ועומד על רגליו לצד נציגת הצלב האדום. "הוא נראה הרבה יותר טוב ממה שחשבנו שהוא ייראה", נשמעים מסביב מלמולים בין קריאות ההתרגשות. "הוא חיוור נורא, אבל תראי איזה חתיך הוא", אומרת מישהי לחברתה.
את החיוכים הרחבים על פניהם של טליה וולף (25) ובן זוגה היה קשה לפספס באותם רגעים. השניים בלטו בשטח — צעירים, כיסוי ראש גדול על ראשה, כיפה על ראשו, דוחפים עגלת תינוק. "היה חשוב לנו להגיע לפה היום כדי לתמוך", היא מסבירה. "חמאס לא הבדיל בין דתי ללא דתי ב־7 באוקטובר וכולם צריכים להיות חלק מהמאבק הזה. אני מרגישה שכל אחד שנמצא שם הוא חלק מהמשפחה שלי. זה מאוד מתסכל שרק משום שלעידן יש אזרחות זרה הוא משתחרר עכשיו. אמרתי לבעלי, שהוא אזרח אמריקאי, שחשוב שנעשה גם לילד שלנו אזרחות. זה מצער אותי מאוד".
אלוויר ייני (86) הגיעה לכיכר לבדה כששמעה שמתקבצים בה אנשים לקראת השחרור, ומחתה דמעות כשראתה את תמונתו של אלכסנדר על המסך. "אני ניצולת שואה ואני יודעת מה זה להיות במצב כזה, אף שלא צריך להשוות. אני מרגישה טוב מזה שהחזירו את החייל שלנו, אבל זה ברור שנתניהו היה צריך לעשות יותר כדי שזה יקרה. עכשיו אני מפחדת שיהיה קשר ישיר בין ארצות הברית לחמאס בלי שאנחנו נהיה צד בעניין, וזה לא מוצא חן בעיניי. אני לא יודעת מה עוד כבר אפשר לומר על המצב של המדינה שלנו. אין לי כבר מילים".
