דמיינו שאתם נוסעים לחופשה עם בן/בת הזוג וקבוצת חברים טובים מימי התיכון. אתם ודאי תבחרו סוויטות מפנקות במלון יוקרתי באתר נופש אקסקלוסיבי. בכל זאת, זה לא פינוק שאתם מרשים לעצמכם בכל שבוע, אלא רק אחת לשלושה חודשים. בחופשה הזו לא תדברו על טרדות היומיום שלכם, פוליטיקה או חלילה עניינים כספיים. כל אלה לא קיימים בעולמכם, אלא רק שאלות ברומו של עולם, כגון מתי הערות סרקסטיות הן כבר לא לעניין או מה חשוב לעשות כדי לתחזק אהבה בין חברים. רגע, ככה לא נראות החופשות של האדם הממוצע?
ב־2025 קשה לנו להזדהות עם דמויות שמנהלות חיים נטולי אתגרים כלכליים. ולרוב, כשאנחנו רואים אותן על המסך הן מככבות בסדרות מז'אנר "אכלו את העשירים", כגון "הלוטוס הלבן", שבהן אנחנו אמורים לבוז לגיבורים השבעים, המנותקים והמרוכזים בעצמם. ובכל זאת "ארבע העונות", הסדרה הקומית החדשה של טינה פיי ("רוק 30") שנמצאת בראש רשימות הצפייה בנטפליקס בחודש החולף, מציגה לנו שישה חברים כאלה, בעודם מבלים באתרי נופש יקרים להחריד — אבל לא בקטע ציני או סרקסטי.
קייט (בגילומה של פיי) בת ה־54 ובעלה הקלולס והרגיש ג'ק נפגשים אחת לרבעון עם אנני המרובעת ובן זוגה ניק ההרפתקן, ועם דני המניפולטיבי הנהנתן ובן זוגו קלוד האיטלקי המלודרמטי. במשך שמונת פרקי הסדרה הם עסוקים בעצמם וביחסים שביניהם, כמו יחידה עצמאית שלא חשופה לעולם החיצון. הם ממוקדים בהשלכות ההחלטה המערערת של ניק להיפרד מאנני ולחפש את עצמו, ומה היא אומרת עליהם כחבורה וכבני זוג, ואיך היא מציפה ניואנסים ומתחים שונים. יש להם עבודות ולחלק מהם יש ילדים — אבל אלו משמשים רעשי רקע שלא מזיזים את הפוקוס מהשאלות על כנות, חיבה הדדית ואהבה. אפילו קיומו של זוג גאה, שאחד מהם שחור, לא מכניס לעלילה איזו מורכבות חברתית. הוא שם בעיקר כדי שהיוצרים יסמנו וי על כך שאין גזענות או הומופוביה בעולם הסטרילי שיצרו.
ואכן, הצפייה בסדרה מבלבלת — הדמויות נעות על הסקלה שבין אנושיות מעוררת הזדהות לבין רמות ניתוק מפתיעות, אפילו מכעיסות. ובכל זאת יש משהו נעים ואסקפיסטי בדינמיקה החברית שביניהן, ובעיקר מוכר ונוסטלגי, כי בפעם הקודמת שראינו משהו כזה על המסך, הדמויות (ואנחנו) היו צעירות יותר ב־30 שנה.
דמויות החבורה ב"ארבע העונות" הן בנות 54 — הגיל שבו גיבורי "חברים" המיתולוגית אמורים להיות כיום. ואכן יש קווי דמיון בין שתי הסדרות. גיבורי "חברים" היו בני 20 פלוס טיפוסיים לכאורה, אלא שהם חיו בדירות שותפים עצומות בגודלן במנהטן היקרה, ניהלו אורח חיים שלא תואם את רמת ההכנסה שלהם (ממלצרית, דרך שחקן מתחיל ועד מרצה זוטר), והיו מרוכזים אך ורק ביחסים שלהם ובאנקדוטות שסביבם.
בשנות התשעים האופטימיות, בתפר הדק שבין תום המלחמה הקרה ל־9/11, היה אפשר לשדר בפריים טיים סדרה כזאת, שלא רואה מורכבויות ונושאים חברתיים או פוליטיים, נטולת מציאות אקטואלית בחוץ שעלולה לזלוג לתוך הקומדיה הקלילה. הרבה לפני מהפכות כמו Black Lives Matter, גיבוריה יכלו להיות לבנים ושבעים, בלי שזה ייתפס כפריבילגי וחצוף.
בשנות התשעים האופטימיות, בתפר שבין המלחמה הקרה ל־9/11, היה אפשר לשדר סדרה ללא מורכבויות ונושאים חברתיים או פוליטיים, שגיבוריה לבנים ושבעים, בלי שייתפסו כפריבילגים וחצופים
ההצלחה של "חברים" הובילה לגל של קומדיות דומות, שבמרכזן קבוצת חברים לבנים עם משרות ממוצעות ודירות גדולות, אך ללא קשיים כלכליים, שעסוקות רק ביחסים שבינן לבין עצמן ובסיפורים קטנים על היומיום, ובהן "תהרוג אותי וזהו", "סוף סוף סוזאן", "איך פגשתי את אמא" וכמובן "סקס והעיר הגדולה" — סדרה שהגיבורה שלה היתה בעלת טור בעיתון שאיכשהו הצליחה לממן דירת יחיד במנהטן, שלל נעלי מעצבים ואינספור בילויים במקומות הכי טרנדיים, אף שהדבר היחידי שבו עסקה היה הגברים שעמם בילתה.
מאז, הז'אנר של קומדיות חברים לבנים בניו יורק לא נכחד, אבל עבר מטמורפוזה משמעותית — כי אי אפשר להתעלם יותר מפריבילגיות כספיות, וחייבים לתת איזו מורכבות רגשית לדמויות, כדי שיעברו כאנושיות: כך למשל, "בנות" (2012–2017) היתה מלאת ביקורת עצמית — הגיבורות שלה תלויות בהוריהן, סובלות מהפרעות נפשיות ומשלמות מחיר על האנוכיות הלא חיננית שלהן; הגיבורות של "ברוד סיטי" (2014–2019) עסוקות כל הזמן באיך לשרוד כלכלית, ונותנות במה לנושאים כמו דיכאון, דימוי גוף וקוויריות; ו"ברוקלין 99", שגיבוריה הם שוטרים, התייחסה בכובד ראש לאלימות משטרתית כלפי שחורים.
"ארבע העונות" מודעת לכך שהיא מיושנת, ונראה שהיא תופסת את עצמה כשירת הברבור של עולם ישן, שמתעקש להמשיך כהרגלו, אפילו שהעולם שבחוץ כבר התקדם הלאה. המודעות הזאת משתקפת בקו העלילה של ניק הגרוש, שמתאהב בג'ני הצעירה ממנו ב־22 שנה, ומכיר אותה לחבורה. חוקי הפורמט של קומדיות החברים הישנות היו דורשים שג'ני תהיה דאחקה שלא חודרת לגרעין הקשה של החבורה. ואכן היא צעירה בלונדינית עם מודעות סביבתית מציקה, אבל היא לא מגוחכת. היא בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה, היא מתקבלת באהדה בקרב החברים ואפילו יש לה קבוצת חברים משלה, כלומר קיום שלם מחוץ לחבורה.
אולי היה אפשר לצפות כאן למסר על איך הדור הצעיר מלמד את הדור המבוגר להיות טוב יותר, אבל אז (זהירות ספוילר) ניק נהרג בתאונה והחבורה כולה מתערערת. זה מהלך עלילתי שמתפרש כהספד לפורמט הקומדיה המיושן, אלגוריה לכך שאי אפשר להכניס בכוח שינויים לפורמט ששייך במובהק לתקופה אחרת. הוא מת. צריך לשחרר ממנו ולעבור לפורמט חדש. זה יכול גם להסביר למה סדרות ההמשך של "איך פגשתי את אמא שלך" ו"סקס והעיר הגדולה" לא דגדגו את ההצלחה של סדרות המקור — הן ניסו להחיות גופה.
העונה של "ארבע העונות" מסתיימת בגילוי שג'ני בהיריון, מה שמרמז שהעונה הבאה תהיה שונה: פחות פוקוס על קבוצת חברים הומוגנית, יותר דינמיקה משפחתית, וההתמודדות עם האבל תהיה חייבת לקבל מקום. אין ברירה. כדי שלקומדיה תהיה המשכיות, היא חייבת להיות קשורה יותר לחיים עצמם — אפילו אם אלה חיים שמתקיימים בריזורטים לטחונים.
