1 חמקמק, העניין הזה עם החוסן.
הציבור הישראלי נדרש לחוסן עד סיום המלחמה. הוא נדרש לחוסן מול איום ישיר ומיידי על חייו, כי העורף מותקף ללא הפסקה. הוא נדרש לחוסן מול ילדיו, כי מסגרות החינוך לא עובדות, או עובדות חלקית מאוד. הוא נדרש לחוסן מול מערכת הבריאות, שהתקפדה למצב חירום שיכול לעבוד במשך תקופה קצרה, אבל פוגע בבריאות כשהוא נמשך זמן רב מדי. נסו לקבוע תור פשוט, או תור ל־CT, לממוגרפיה, והשתדלו בינתיים לא למות מהסרטן שלא יאובחן בזמן.
הציבור הישראלי נדרש לחוסן מול המעסיקים שלו, שצריכים שימשיך לעבוד. הוא נדרש לחוסן מול הלקוחות שלו, בעיקר אם הם מעבר לים, שם לא ממש מעניין אף אחד אם בדיוק קיבלת התרעה (בטח לא אחרי יותר מחודש, הריגוש של זרים מהאקשן האקזוטי הזה חלף מזמן). הוא נדרש לחוסן לנוכח השחיקה שנובעת מהימשכות הממשלה — סליחה, המלחמה (טעיתי בלי לשים לב, ואז הבנתי שבעצם לא טעיתי) — מלחמה שאין לה מטרות ברורות, מועד סיום מיוחל, ושלישראל אין שום שליטה במנגנון הסיום שלה.
העצמאים והאמנים וכל מי שצריך קהל נדרשים לחוסן בחשבון העו"ש, ומול רשויות המס. התקשורת נדרשת לחוסן, לאיפוק, לא להוריד. לא להגיד את האמת יותר מדי. בכלל, מה זו אמת? הממשלה אומרת שאנחנו מנצחים. או כמעט מנצחים. הנה זה בא. אז למה לפקפק? למה להחליש כל הזמן? למה לשרת את האויב? ולמה דווקא עכשיו, רגע לפני הניצחון?
הממשלה טועה, הציבור לא מטומטם. חלק מהבוחרים אכן יצביעו למפלגותיהם כרגיל, אבל חלק לא. הם יחפשו אלטרנטיבה, יתבוננו במציאות ויחפשו מי יכול לשפר אותה
2 חמקמק, העניין הזה עם הניצחון.
הממשלה מבטיחה לנו ניצחון "אוטוטו" כבר הרבה זמן. לא חודש ומשהו, אלא יותר מ־900 ימים, מאז טבח 7 באוקטובר. זו טענה קבועה שמשמיעים בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' ואחרים — הניצחון תכף בא, אנחנו בתקופה של נס, הנה זה קורה. רק שזה לא קורה. והניצחון לא בא. ויותר מזה — איך יבוא הניצחון המיוחל אם אנחנו לא יודעים אפילו איך הוא נראה ולמה אנחנו מייחלים?
כלומר, כולנו נשמח להתעורר בבוקר לעולם ללא חמאס, ללא חזבאללה ועם משטר של חובבי ציון באיראן. לצערי, אני לא חושב שזה מה שיקרה מחר בבוקר. ובניגוד לתומכי הממשלה, אני גם לא חושב שלממשלה יש תוכנית ברורה ובת־ביצוע שיכולה ליצור מציאות כזו. לא בעזה, לא בלבנון, לא באיראן. לפחות לא באופן ישיר, לפחות לא בטווח הנראה לעין, לפחות לא רק על ידי שימוש בכוח צבאי. כשיש פער כל כך גדול בין שאיפות הממשלה לאפשרות היישום שלהן, דיבורים על ניצחון הם לא הבטחה — הם עבודה בעיניים. הם אולי אפקטיביים בקרב מי שתומכים בממשלה הזו בכל מחיר, אבל לא אצל אף אחד אחר. כשדורשים "אל תפריעו לניצחון", בעצם דורשים משהו אחר.
1 צפייה בגלריה
נתניהו בהצהרה בערב הפסח. אחרי שהמלחמה עם איראן תיגמר תהיה מלחמה בבג"ץ, באופוזיציה, בערוצי התבהלה
(צילום: לע"מ)
3 חמקמק, העניין הזה עם הדרישה.
מה שהממשלה ותומכיה דורשים מאיתנו הוא לא חוסן, אלא צייתנות עיוורת. חוסן ציבורי אמיתי נראה אחרת. חוסן ציבורי הוא מה שמפגינים המתנדבים של עמותת עושים שכונה, שמסתובבים באזורים קשים ברחבי ישראל ועוזרים לתושבים להשמיש את המקלטים. חוסן ציבורי הוא מה שמפגינים החבר'ה של עמותת לב אחד, שמגיעים כמעט ראשונים לכל אזור נפילה כדי להושיט יד לעזרה, להציע כוס מים או כתף תומכת, לנקות זכוכיות שבורות, לאטום דירות פגועות, כל מה שנדרש כדי שדייריהן יוכלו להיות עסוקים בהתאוששות. חוסן ציבורי הוא מה שמפגינים אנשי החמ"ל הסגול, גוף שהקימה חברת הכנסת לשעבר שירלי פינטו, שנותן מענה בעת חירום לאנשים עם מוגבלויות שונות — הנגשת מרחבים מוגנים, תרומת מחשבים וטלפונים למשפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים כדי שיצליחו לעבור את התקופה הזו וכן הלאה.
חוסן ציבורי הוא מה שמפגינים חיילי וחיילות המילואים, שמתייצבים שוב ושוב ביחידות שלהם, בכל החזיתות האפשריות. אף שחלק מהם מתנגדים לשלטון, הם לא מוכנים להפקיר את המדינה שלהם, את הציבור ואת החברים שלהם לשירות. חוסן ציבורי הוא מה שמפגינים ההורים, אחרי עשרות ימים ללא מסגרות חינוך, כשהם נדרשים לעבוד או לספוג קנס של 25% בהכנסה שלהם כי ככה המדינה קבעה.
כך נראה חוסן. לציבור מגיעים פרסים על החוסן הזה, לא שיחת נזיפה.
חוסן הוא גם היכולת לעמוד מול חברי הממשלה הזו ולהגיד — איבדתם את הצפון. אין לכם תוכנית, אין לכם יכולת ניהול, אין לכם אפילו האומץ להתייצב מול הציבור ולהסביר מה מטרות המלחמה ואיך משיגים אותן. גם מול איראן וגם מול חזבאללה. כל מה שיש לממשלה הזו להציע הוא דברי רהב, ודברי שיסוי מול מי שמעז לבקר אותה: אל תדרשו להשיב את החטופים, אתם מחזקים את חמאס. אל תגידו שאין לנו סיכוי אמיתי לפרק את חזבאללה מנשקו, אתם מחזקים את האויב. אל תקראו להחליף את הממשלה בזמן מלחמה, גם אם היא לא מצליחה להביא תוצאות, אתם פוגעים בביטחון ישראל. ובעתיד הקרוב, כששוב נראה זינוק במחירים וכל החיים שלנו יתייקרו עוד יותר וחלקים מהציבור יתחילו להתמרמר על מחירי הפסטה והחשמל והמים, גם אז יהיו אנשים שיגידו "אתם מחלישים". גם זה יהפוך להיות עניין פוליטי, ותומכי־הממשלה־בכל־מחיר יגידו שהבכי על יוקר המחיה פוגע בחוסן.
חלאס. לציבור יש המון חוסן, ויכולת עמידה, ותושייה, ונחישות, וסבלנות. הוא מפגין את כל אלה כבר יותר משנתיים וחצי. הציבור יודע למצוא לעצמו פתרונות טובים פי אלף מאלה של הממשלה. לו זה היה תלוי בציבור, בתי הספר כבר היו מצליחים לפעול, באופן כזה או אחר, וגם הטיסות לחו"ל. לקטר אין משמעו לא להפגין חוסן. לקטר זה אומר להוציא קיטור, כדי שהחרא לא יצטבר בפנים ויתפוצץ. כמו כל דבר שנעשה במידה, גם לקטר זה דבר בריא וטוב.
לא חוסן אתם דורשים מהציבור, כי אם כניעה. זו דרישה לסתום את הפה. עד תעבור המלחמה. עד שיושג הניצחון. עד שימוגרו אויבינו מחוץ, אבל גם מבית. עד שתושלם המהפכה. עד שייגנבו התקציבים. עד שתקובע התודעה. עד שכבר לא יהיה שום סיכוי לשינוי.
4 חמקמק, העניין הזה עם הציבור.
התודעה הציבורית הישראלית מפוצלת לחלוטין. הפרצלציה של התודעה, קרא לזה יפה יואב רבינוביץ', מגיש הפודקאסט "הקרנף". מילא לא להסכים על הפרשנות למציאות, אבל הציבור הישראלי כבר לא מצליח להסכים על העובדות. אני לא יודע אם תהיה מזה תקומה. הסיכוי לאחות את הפיצול נראה לי דמיוני.
בכל רגע נתון חלק מהציבור מאמין שאנחנו מנצחים, וחלק אחר סבור שאנחנו מפסידים. בכל רגע נתון חלק מהציבור משוכנע שאסור בשום אופן להאמין ולו למילה אחת שראש הממשלה נתניהו מוציא מפיו, וחלק נוהג כאילו כל מה שנתניהו אומר דברי אלוהים המה. יש שיגידו שזה שטויות, שזה לא המצב, רק התקשורת רוצה להציג אותו ככה כי היא ניזונה מהפילוג הזה. אבל הפיצול אמיתי. אתם רואים אותו ברשתות החברתיות, אבל גם מרגישים אותו ברחובות, במקומות העבודה, במקלטים. העובדה שכולנו על הקצה בוודאי תורמת למתח החברתי, אבל גם אחרי שהמלחמה תיגמר תהיה עוד מלחמה. אם לא באיראנים, אז בבג"ץ. ואם לא בבג"ץ, אז באופוזיציה. ואם לא באופוזיציה, אז בערוצי התבהלה. המלחמה כאן כדי להישאר, משום שהמלחמה מפצלת את הציבור, ופיצול הציבור משרת את הממשלה. הוא משרת את הממשלה משום שלתפיסתה ככל שהציבור יהיה מתוח יותר, מפוחד יותר, שונא יותר — כך הניצחון יהיה קל יותר.
אני חושב שהממשלה טועה. אני חושב שהציבור לא מטומטם. נכון, חלק מהבוחרים יצביעו למפלגות שהם תמיד מצביעיהם להן, לא משנה מה, גם מימין וגם משמאל. אבל חלק לא. חלק יחפשו אלטרנטיבה. הבוחרים האלה יסתכלו על המציאות וינסו להבין אם הפוליטיקאים באמת מצליחים לשפר אותה. את המצב הביטחוני, הכלכלי, החברתי. חלק יסתכלו על סוגיית השתלבות החרדים בחברה הישראלית וישאלו את עצמם איזו מין ממשלה מסוגלת לחולל שינוי בעניין הזה. חלק יסתכלו על המחירים המאמירים וינסו להבין מי מהפוליטיקאים מציע תוכנית פעולה אפקטיבית בנושא. וחלק, אני מקווה שרק חלק קטן, אולי יאמינו להבטחות הריקות שהפוליטיקאים מכל הצדדים ירעיפו עליהם, או יתמסרו לפחד ולשנאה במקום לחפש מצע, מתווים, פתרונות, עשייה. כי ככלל, הציבור לא מטומטם. לא משנה כמה הממשלה מנסה לטמטם אותו.
וזה החלק שבאמת מפחיד אותי — שהממשלה מבינה שזה קרב על חייה. שהיא מבינה שככל שהיא תצליח לפצל יותר את תודעת הציבור, כך יש לה יותר סיכוי לנצח בבחירות, גם במחיר של נזק חברתי שיהיה קשה יותר לתקן. אותה זה לא מעניין.
5 חמקמק, העניין הזה עם הבחירות.
המתקפות של הליכוד על ועדת הבחירות המרכזית והעומד בראשה, המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג, כבר החלו. וכצפוי, זה מתחיל לאט, בקטנה, סביב עניינים טכניים לא חשובים ולא מעניינים — תהליך המינוי של היועצת המשפטית של ועדת הבחירות המרכזית, למשל — אבל רוקם, פיסה אחרי פיסה, נרטיב אחד ענקי: ועדת הבחירות המרכזית מוטה. היא ועדה פוליטית. בראשה עומד שופט בית המשפט העליון, שהוא, כידוע, גוף פוליטי ומוטה. ולכן אין מנוס מהקמת ועדת בחירות מרכזית אחרת, שתהיה "מוסכמת" על הציבור. ממש כמו ועדת החקירה ההיא, שלא קמה ולא תקום כל עוד הממשלה הזו מכהנת.
אני חושש מאוד שהמפלגות שמרכיבות את הממשלה, והליכוד בראשן, יעשו כל מה שבידיהן כדי לחבל בבחירות. בין שבמועד קיומן, בין שבמהלך התקין שלהן, ובין שבתוצאותיהן, אם לא ימצאו חן בעיניהן. אנשיהן יעסקו בזה ללא הרף, במקום לנהל את המדינה — ישלחו מכתבים, וישלחו משפטנים מטעם להתראיין בערוצי הטלוויזיה, ויציפו את הרשתות החברתיות בפייק, ויפעילו את המכונה על מלא מלא מלא — כן, מה שאנחנו רואים עכשיו רחוק מלהיות המלא מלא מלא של המכונה הזאת, יש לה עוד הרבה לאן להגיע — עד שיתקבע הנרטיב.
לכן אל תיתנו לאף אחד מהדברים האלה — מהדרישה לחוסן דרך פיצול התודעה הציבורית ועד הניסיון לקעקע כל שריד לממלכתיות, עד כדי ועדת הבחירות המרכזית — לבלבל אתכם. הכל חלק מתוכנית ההישרדות הפוליטית של הממשלה. כי מה לעשות שביום הבוחר רצוי להציג הישגים לבוחר, ובהיעדר ביטחון מינימלי בגבולות ובעורף, בהיעדר לכידות חברתית והתגייסות כלל־ישראלית לטובת מטרה לאומית משותפת, בהיעדר כלכלה שמאפשרת לאזרחים להתרווח ולהתפתח — אילו הישגים כבר אפשר להשיג?
אני לא תמים. נתניהו עוד ינסה לשנות את המציאות ואת השיח 100 אלף פעם עד הבחירות, וגם ביום הבחירות עצמו. הוא אלוף בזה. אבל את האות קין 7 באוקטובר שום דבר לא ימחה, גם לא מזרח תיכון חדש.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
