המשפט הזה מלווה אותי כבר המון שנים. רוב האנשים מבינים אותו כמשפט על תקווה, שאומר שהמצב הרע עכשיו הוא לא סופי והכל עוד יכול להשתנות, אבל אני אף פעם לא פירשתי אותו כך. בכלל לא חשבתי שזה משפט על תקווה, חשבתי שזה משפט על התמדה: שאם אתה מנסה לעשות משהו ולא מצליח, תמשיך עד שתצליח. כאילו מבחינתי יש רק סוף רצוי אחד, והוא טוב. אם אתה לא שם, זה אומר שאתה צריך להמשיך עד שתהיה.
וזה גרם לי להסתכל על דברים אחרת. זה גרם לי לעשות זום אאוט על כל מצב רע ולהבין שכל רגע כזה הוא בסך הכל עוד נקודה בדרך, ויהיו עוד ירידות ועליות ושינויים. אבל כל עוד אתה מכוון לטוב, המצב גם ישתפר (או שפשוט תדע להתמודד איתו יותר טוב).
יוני בלוך, יזם הייטק ומוזיקאי
יונתן הוא חבר ילדות שלי. אנחנו מכירים מגיל 8. ב־37 השנים שהעברנו יחד חלקנו כל מצב צבירה אפשרי, כולל כאלה שהיינו רוצים לשכוח, כולל כאלה שהלוואי שנזכור תמיד. כמו עצים שצומחים זה בצד זה וחולקים שורשים, אנחנו דומים בהרבה דברים, אבל גם שונים בהמון. למשל, בנקודת המבט הבסיסית שלנו על העולם.
גם יונתן וגם אני רוצים לחיות את החיים עד תום, אבל הדרכים שבהן נוח לנו לעשות זאת שונות בתכלית. הוא, למשל, יהיה מוכן לנסות 99.99% מהדברים. אני פחות. הוא מאמין שתודעה בוראת מציאות. אני פחות. הוא מנסה לחיות את חייו כאילו הוא הבמאי של הסרט של עצמו. אני פחות. היו פעמים שגיחכתי על השכנוע העצמי הזה שלו, היו פעמים שהוא השאיר אותי תמה, אבל בסתר — הוא תמיד מאוד הרשים אותי. משום שיש בו משהו. משהו מעצים. בלי שהייתי מוכן להודות בזה, ניסיתי להדביק את עצמי ממנו קצת בכוח.
זה התחיל אחרי הצבא, כשצעדנו שנינו בשביל ישראל למלוא אורכו, מדן ועד אילת. עם תיק כבד על הגב כל עלייה נהפכה לאתגר, ודאי בתחילת המסע, לפני שלגוף היתה הזדמנות להתרגל. יונתן דחף את עצמו בעליות כמו עז הרים קלת רגליים. אני השתרכתי מאחור בקללות. כשעלייה ארוכה במיוחד יצרה תחושה שהיא לא תסתיים לעולם, יונתן מצא דרך לעודד אותי: הוא הזכיר לי פרסומת ששודרה אז בטלוויזיה, לארטיק פירולו. זה היה ארטיק צבעוני וארוך. הסלוגן שלו היה "פירולו לא נגמר". וזה מה שיונתן אמר — רק פירולו לא נגמר. ומרגע שהוא הכניס לי את המשפט הזה למוח הוא ליווה אותי בכל עלייה, בכל טיפוס, בכל מכשול.
רק פירולו לא נגמר.
הסלוגן האידיוטי ההוא נתקע איתי לכל החיים. תקופה קשה עם הילד? רק פירולו לא נגמר. תקופת מבחן לזוגיות? רק פירולו לא נגמר. מלחמה אינסופית עם עוד ועוד סבבים? רק פירולו לא נגמר
את שביל ישראל גמאנו ב־42 לילה ויום. זו היתה אחת החוויות המכוננות של חיי, שסיפקה לי תחושת חירות מוחלטת, כאוטית, מחשמלת, שטעמתי ממנה שוב מאז לעתים נדירות מדי. בסופו של המסע כמו השלתי מעצמי את עור הנעורים, והתבגרתי. אבל המשפט האידיוטי ההוא, הסלוגן של הפרסומת שהגה איזה קופירייטר זוטר במשרד פרסום אקראי בלילה ללא שינה, נתקע איתי לכל החיים. רק פירולו לא נגמר. תקופה קשה עם הילד? רק פירולו לא נגמר. תקופת מבחן לזוגיות שלכם? רק פירולו לא נגמר. מלחמה אינסופית עם עוד ועוד סבבים בעוד ועוד חזיתות? רק פירולו לא נגמר.
בשנים הרבות שחלפו מאז העליות של שביל ישראל השתנה כאן הרבה. המדינה השתנתה, החברה הישראלית. בשערי זרקה שיבה, גם בשערו של יונתן. קמטים החלו לעלות על פנינו. התרחקנו, התקרבנו בחזרה. טיילנו בארבע כנפות תבל. הילדים שלנו היום קרובים יותר לשני המטיילים הצעירים שהיינו אז משאנחנו קרובים אליהם. בקרוב ייצאו לשבילים שלהם.
ארטיק פירולו כבר מזמן לא איתנו. הוא נגמר גם נגמר, להיט של קיץ אחד בערך. ועדיין, בכל עלייה, בכל קושי, בכל מהמורה שהחיים המסחררים האלה מזמנים לי, אני שומע את אותו סלוגן אווילי מתנגן בראשי, דוחף אותי קדימה, עוזר לי לגייס עוד כוח ממאגרים נסתרים שלא ידעתי שיש לי — רק פירולו לא נגמר.
שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי
ערב פסח הוא התאריך העברי של יום הולדתי ה־88. ניסיתי לחשוב אם יש משפט מפתח מכונן שהשפיע עליי, ונזכרתי במה שאמר פעם הפסיכולוג ד"ר דוד רודי בתוכנית רדיו שלי, "כל סוף הוא התחלה". עכשיו אני תוהה אם אני חווה את התחלת הסוף...
אני כל כך מתוסכלת ממצבנו במדינה, שקמה עשר שנים אחרי שנולדתי, מההסללה שלנו לחיים מטורפים. אני מתקשה לקבל את שתיקת הכבשים של עם שלם. וכעת אנחנו מגיעים לליל סדר עצוב, שלא הקדים אותו ביעור חמץ. אבל אולי נצליח, בכל זאת, אחרי "חד גדיא" ו"אחד מי יודע", לשיר גם נעמי שמר — "השיבני ואשובה אל הארץ הטובה".
רבקה מיכאלי, מגישה, שחקנית וזמרת
כשהייתי קטן, בכל פעם שהיתה מטלה מעצבנת או מה שנקרא בשפה המקצועית "קאדר" (לשטוף את האוטו, לאסוף משהו מאיפשהו, ללכת להוציא דרכון וכו'), ההורים שלי היו שולפים את משפט המחץ "בואו נעשה מזה בילוי". כשהיה צריך לשטוף את האוטו היינו נכנסים למכונית, שמים את הדיסק הקבוע של "Abbey Road", אוכלים צהריים במפגש גשר הירקון ומקנחים בטילון, על טהרת ה"בואו נעשה מזה בילוי". מאותם ימים המשפט הזה מלווה אותי, גם ביחסים שלי עם עצמי. "בוא נעשה מזה בילוי", אני אומר לעצמי כשלא הכל הולך חלק.
בימים כאוטיים אלה המשפט "בואו נעשה מזה בילוי" נשמע סוריאליסטי, הרי איך אפשר...?
אבל בשנים האחרונות הבנתי שגם אם לפעמים באמת אי אפשר לעשות מזה בילוי, תמיד אפשר להגיד את זה. גם זה עושה משהו.
אדם גבאי, שחקן וקולנוען
יש סדק בכל דבר, כך חודר האור
לי-אור עצמון פרואין, מאיירת
לפעמים בזמן הכתיבה, כשיש המון מה לספר ואני חש דחיפות לתעד, אני נכנס לשטף כתיבה בלתי מבוקר שלא נפסק עד שהמעיין מתייבש.
לפני כמה שנים, כשעבדתי על סיפור, הייתי בשטף כתיבה כזה, וכשסיימתי כיביתי את המחשב והלכתי לישון. נעשה ונקרא. למחרת בבוקר ניגשתי לקרוא, ובתוך הסיפור פתאום הופיע הקטע הבא:
"המסר הזה שאני מעביר אליכם עכשיו אינו עוסק בתחושות של רשע מול טוב.
הוא עוסק בהמשכיות.
אני מכאן אספר לכם שאנחנו ממשיכים להתקיים, מתמקמים בתוך החיים,
מתווספים והופכים לחלק.
בעצם, מותו של אחד הוא לידת התפתחות תודעתית של אחר.
זה עד כדי כך פשוט.
אני מקווה שתמצאו במכתב הזה עניין ותקווה.
התקווה אמיתית.
אין צורך להתעסק בשאלת ההמשכיות,
אלא תמיד, רק ובאופן חד־משמעי,
לחתור להווה"
הקטע הזה לא היה קשור לשום דבר באותו הסיפור, הוא פשוט הופיע לו כאורח מפתיע שכלל לא זכרתי שנכתב. מאז הוא מהדהד בי.
"חתירה אל ההווה" נהפכה לדיסציפלינה שבה אני שואף להיות נוכח בכל מצב שאליו אני נקלע. הדרך שמצאתי "להתאמן" על זה ביומיום היא אלתור, מול קהל בהופעות, בצילומים או לבד באולפן. לא משנה באיזו קונסטלציה — העיקר לדלג אל התהום ולקוות לכנפיים. אלתור במהותו דורש נוכחות מלאה ומאלץ "לחתור" אל ההווה בכל הכוח, ללא סייג. אם זה אלתור מול מיקרופון, ארוחה לבנותיי או שיחה אקראית, אני שואף תמיד להיות נוכח באופן מלא בהרף המתכלה.
מן הסתם זה לא תמיד קורה, אבל מאחר שאני מקפיד לנסות תדיר זה קורה יותר ויותר, מתפשט מן העיקר לטפל, עד שאין כמעט טפל. נדמה שהנצח לא מסתתר בניצחון אלא ברגעים הכמוסים שבהם החתירה אל ההווה צולחת.
גלעד כהנא, מוזיקאי, סופר ואמן רב־תחומי
נראה שהעולם סביבי מלא באנשים משוכנעים. פוליטיקאים מבטיחים לי שאנחנו "כפסע מהניצחון המוחלט" — כאילו שהחיים הם משחק כדורגל ובעוד רגע תישמע שריקת הסיום. פרשנים מלומדים שמצביעים בביטחון מלא על החוקיות שבתוך הכאוס, יועצים שפיצחו את המתכון המושלם לטיהור הגוף והנפש, קולגות שחולקים לקחים כגון "חמישה דברים שלמדתי על ניהול צוותים משיחה מקרית עם השומר בחניון", חזאים המנבאים מה יהיה שווי השוק או המחיר המומלץ למניה של חברה מסוימת בעוד עשור, וכמובן אנשים החוזים בהרס והחורבן שמביאות עלינו מלחמות ויודעים להסביר שבעצם אנחנו חיים בתקופה של נס. כולם מציעים לי "קלוז'ר" — סגירת מעגל, קתרזיס, ודאות שבבסיסה ההנחה שמאחורי הדברים יש יד מכוונת והשגחה.
אני, לעומת זאת, מרגיש שככל שעוברות השנים אני יודע פחות. שבמקום לחפש הסברים, אני נוטה להשאיר את הקצוות פרומים. היום, כשכבר חציתי את גיל 50, המנטרה הזו היא לא רק פילוסופיה, היא כלי הישרדות. אני מתבונן בילדים שלי, שכבר אינם ילדים ומתחילים את דרכם העצמאית בחיים. אני רואה אותם משרטטים מסלולים, בונים תוכניות עבודה קפדניות ומנסים לפענח מהי ה"תשובה" הנכונה שתביא אותם אל האושר המיוחל. איזה מקצוע כדאי ללמוד, מה נכון לאכול, במה כדאי להשקיע — אני מביט בהם ורואה את עצמי של פעם, זה שחשב שאם רק יקבל החלטות מדויקות מספיק, יבנה לעצמו אוטוסטרדה ללא בורות שתביא אותו אל היעד.
קצוות פרומים זה לא אומר להרים ידיים או לחיות בייאוש. להפך. זו בחירה אמיצה להפסיק לבזבז אנרגיה על הניסיון הנואש "לעשות סדר" במקום שבו הסדר הוא אשליה
במבט לאחור, חלק מההחלטות היו מצוינות, חלק קצת פחות, אבל המסקנה המרכזית שלי היא שאנחנו חיים במציאות נזילה להחריד. הנרטיבים שאנחנו מספרים לעצמנו — על קריירה, על זוגיות, על המדינה שלנו — הם בסך הכל מעקות בטיחות זמניים שאנחנו נאחזים בהם כדי לא ליפול לתוך התהום של חוסר הוודאות. אבל הקצוות תמיד נפרמים. תמיד יש דליפה איטית של מורסה מתוך פצע ישן, תמיד יש אזעקה שקוטעת את השגרה, תמיד יש טכנולוגיה חדשה ששומטת את הקרקע תחת ההרגלים שרכשנו והאמנו שהם בסיס יציב ומוצק. תמיד יש שאלה חדשה שצצה בדיוק כשחשבנו שיש לנו תשובה.
לאמץ את הקצוות הפרומים לא אומר להרים ידיים או לחיות בייאוש. להפך. זו בחירה אמיצה להפסיק לבזבז אנרגיה על הניסיון הנואש "לעשות סדר" במקום שבו הסדר הוא אשליה. זה אומר ללמוד לחיות עם סימני השאלה — לא כטרגדיה, אלא כמרחב נשימה. כשאנחנו מפסיקים לחפש את הניצחון המוחלט או את התיקון הסופי של האישיות שלנו, אנחנו מתפנים למשהו חשוב בהרבה: לנוכחות בתוך הרגע, על כל השברים והיופי שלו, זה שנעוץ בתנועה של קצוות שמתנופפים ברוח.
שאול אולמרט, יזם הייטק וסופר
אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שבה נתקלתי במשפט הזה. הוא התגלגל אצלי במשפחה וכאילו היה שם תמיד.
אתחיל בלספר שיש לי שילוב די מעניין באופי — כמה שאני פחדנית, ככה יש לי לפעמים אומץ בלתי מוסבר. האופי הזה הרבה פעמים הוביל אותי לצאת מאזור הנוחות ולהיבחן לדברים כגון סולו במקהלה, תפקיד במופע סוף שנה וכו'. כצפוי בסיטואציות כאלה התפתחה אצלי ציפייה מאוד מאוד גדולה.
כאן אורב לו הביטוי הידוע האחר: "כגודל הציפייה גודל האכזבה". ואז בא המשפט המשפחתי ומציע פתרון מושלם — לא לצפות. הרי זאת הכנת הקרקע המושלמת שתרכך כל מכה, ותעזור לילדה שברירית שכמוני להתמודד עם כישלון.
אולי זאת אחת הסיבות שבתור ילדה אמרתי "אני רוצה להיות זמרת אבל לא מפורסמת", ושלאורך כל שנותיי הבוגרות הייתי חוזרת כמו מנטרה על זה שאני רוצה להיות זמרת "עכשיו". זה מה שאני אוהבת לעשות "עכשיו", ומי יודע מה יהיה בעתיד?
המשפט הזה הסתתר בתוכי כל השנים ובאופן אבסורדי עלה על פני השטח דווקא כשהגיעה ההצלחה. איך מכילים את ההצלחה אם תמיד התכוננת שזה לא יקרה? גיליתי שהפתרון מאוד פשוט: אם ההווה כרגע הוא לא אכזבה, תמיד אפשר להתכונן לאכזבה שתגיע אחרי ההווה. הרי אם שיר אחד הצליח, מי אומר שגם השיר הבא? האלבום הבא? ההופעות הבאות?
בהצלחה כל כך גדולה, שבה בן לילה כל אחד מכתיר אותך כמינימום נפרטיטי, יש שיגידו שהמשפט הזה שמר אותי עם רגליים על הקרקע, ואולם יש שיגידו שהמשפט הזה מנע ממני ליהנות מפירות ההצלחה של העבודה הקשה שעשיתי כל החיים.
גם היום אני עדיין מתחבטת עם המשפט הזה. מצד אחד ציפייה היא כמו תשוקה. מה שווים חיים ללא תשוקה? ומצד שני במקצוע שהרבה ממנו הוא הימור וחלק כל כך גדול בו הוא חסר שליטה, לתלות תקוות גדולות במשהו אחד, הרבה פעמים יכול למוטט. יש המון מקום לאכזבה.
אני מניחה שלא משנה באיזו עמדה אבחר, גם אם ציפיתי לטוב ביותר וגם אם ציפיתי לגרוע מכל, העיקר שאמשיך לפרויקט הבא.
נונו (נעמי אהרוני גל), זמרת יוצרת
באמצע סרט המופת "יהודי טוב" של האחים כהן, שהוא סוג של עיבוד מודרני לספר איוב, הגיבור לארי גופניק — נעבעך יהודי־אמריקאי שמלמד פיזיקה באוניברסיטה — נאלץ להתמודד עם צרה בלתי צפויה ברצף האסונות המבאסים שפוקדים אותו. סטודנט ממוצא קוריאני משאיר לו מעטפה עם כסף כדי שייתן לו ציון עובר. אביו של הסטודנט ניגש אל לארי ואומר לו שמדובר בהתנגשות תרבויות. לארי מסביר שהיה מדובר בהתנגשות תרבויות אם הנוהג בקוריאה היה לשחד עבור ציונים, והאב מאשר: "כן". לארי מבולבל: ״אז אתה אומר שזה הנוהג?". זה מכעיס את האב, שטוען שמדובר בהוצאת דיבה, עילה לתביעה. לארי מנסה להשאיר את זה מאחוריו ומוכן להעמיד פנים שמעולם לא היה כסף, כך שלא תהיה שום הוצאת דיבה. האב מסכים, אבל דורש גם ציון עובר.
לארי: "ציון עובר… או שתתבע אותי?".
האב: "על שלקחת כסף".
לארי: "אז הוא כן השאיר את הכסף".
האב: "זו הוצאת דיבה!".
בשלב הזה לארי מאבד את זה, לא מוצא היגיון בדברים, אך האב עונה בפשטות, בארבע מילים שהן המפתח לסרט ואולי לחיים כולם: "אנא, קבל את המסתורין".
כולנו מחפשים כל הזמן היגיון, תוהים על הסיבות, שואלים למה פוקדות אותנו כל הצרות. בכל פעם שהמציאות טופחת על פניי והאתגרים נערמים עולה השאלה "אבל למה?", ואני מזכיר לעצמי: "אנא, קבל את המסתורין"
כמו איוב, כמו לארי גופניק, כולנו מחפשים כל הזמן היגיון, תוהים על הסיבות, שואלים למה פוקדות אותנו כל הצרות. בשלב כלשהו בסרט גופניק נשבר וזועק: "אבל לא עשיתי כלום!". ובאמת, מה עשינו שמגיעה לנו המלחמה הזו? מה עשינו שמגיעות לנו השנים הקשות האחרונות? מה עשינו שמגיע לנו לחיות בגוף שכואב ומתפורר וקמל? מה עשינו שהחיים מלאים בסבל מרגע הלידה? כלום! אבל אם אנחנו לא שואלים את עצמנו מה הסיבה לדברים הטובים שקורים לנו, למה שנחשוב שאנחנו יכולים להבין את הסיבה שמאחורי הדברים הרעים?
בכל פעם שהמציאות טופחת על פניי והאתגרים נערמים זה על זה עד שהשאלה המציקה מכל מתחילה להזדהר בחשכת התודעה, "אבל למה?", אני נזכר באב הקשוח המסביר לפרופסור האומלל: "אנא, קבל את המסתורין".
נדב נוימן, סופר, משורר ופובליציסט
מתישהו זה יהיה מצחיק
יונתן פופר, מאייר
הנה מה שאני אומר לעצמי כשאני צריך להגיד לעצמי משהו שישתיק אותי, את הקולות הפנימיים המאיימים, במיידי: זה חשוב, אבל לא עד כדי כך חשוב.
כלומר, אין ספק שזה חשוב מאוד — אפילו גורלי! — אם הילד יסיים בגרות או פחות, ואם יפטרו אותי מהעבודה עכשיו או אחר כך, או אם המלחמה תימשך או תחזור או תיעלם, או אם ביבי, או אם כסף, או אם אהבה, או אם אמא, או אם המשקל יראה או שלא.
חשוב, קריטי ממש, אבל לא עד כדי כך חשוב. לא כמו ביקור אצל רופא העור שבו הוא מסתכל במבט מוטרד על כתם חום מדי ומהמהם משהו בנוסח: אני מעדיף לשלוח את זה לביופסיה. רק כדי לא לדאוג, כן?
זה הרגע המדויק — וגם כל הרגעים שאחריו, עד שהדבר הארור יחזור מהביופסיה — שבו שום דבר לא חשוב כמו הדבר הזה: החיים עצמם. הבריאות הפרטית שחרב אמיתית או דמיונית מתנופפת מעליה. תוצאות הבדיקות. פסיקת הרופא. דיאגנוזה. פרוגנוזה. בשתי מילים: החיים עצמם. המשכם. או קטיעתם.
שום דבר לא חשוב כמו החיים החד־פעמיים שקיבלתם בכניסה, וכל הצרות בחייכם מתחלקות לשני סוגים בלבד: אלו שמאיימות עליהם, ואלו שלא.
מה עד כדי כך חשוב? חייהם של ישראלים שנחטפו. חייהם של יקירינו. חיינו שלנו. עצם הקיום. הנשימה. הסיכוי.
שום דבר — לא עבודה, לא זוגיות, לא הורות, לא לאום או מדינה או מלחמה שאין מוצדקת ממנה (ואף פעם אין מוצדקת ממנה) — לא יותר חשוב מחייך החד־פעמיים, ואלו של יקיריך.
שום דבר.
כל השאר חשוב, אבל לא עד כדי כך חשוב. כי יש רק אובדן אחד שאין ממנו חזרה.
רענן שקד, עיתונאי
אצלנו במשפחה כעס הוא חדר המיון של הרגשות. כשמישהו או משהו מפתיע אותנו, אנחנו קודם כל מתעצבנים, כי ההנחה היא שלפתחנו עומד אסון שיש לתפעל, מטרד שיש לסלק או לכל הפחות מעמסה שלא מגיעה לנו, כי די, סבלנו מספיק (אל תשאלו).
הבעיה היא שקשה לרדת מפסגת הזעם. בכל זאת, עשינו דרמה. אי אפשר עכשיו פתאום לסגת ולהגיד "הגזמתי". יש גם איזו נטייה אנושית להאמין שתגובת הבטן שלנו תמיד נכונה. אני כועס, משמע יש לי סיבה. וכמובן כשאתה מתרגז על מישהו, הוא נוטה להתרגז עליך בחזרה, ולך תצא מזה עכשיו.
כדי לא להיות שרוי במלחמת נצח עם עצמך והעולם, אתה חייב להטיל ספק בעצמך. לצאת מנקודת הנחה שתחושות הבטן שלך הן לא נבואה, אלא חרדה. וחרדה היא בסך הכל תמרור שצורח עליך "עצור!". וכדי להתקדם אתה חייב לנטרל אותה בחוכמה.
"מה כואב לך, דודו?", אני שואל את עצמי שוב ושוב ושוב. לא בביטול, אלא במובן המילולי ביותר. "לפני שאתה פותח פה, דודו. לפני שאתה מקליד הודעה או מחליט החלטה, עצור לרגע וחשוב — איפה זה מכאיב לך, אבל בדיוק? הדבר הזה שגולגל לפתחך — הוא קשה לך לביצוע? צפוף לך בלו"ז? זה לא הוגן שדווקא ממך מבקשים אותו? אתה מפחד מהתגובה של מישהו?".
כי הכעס מעוור. כמו כאב, הוא משתלט על הכל. ולכן חייבים לפרק אותו לגורמים. למקד ולהתקדם. ופעמים רבות מתברר שהתשובה לכל שאלות ה"מה כואב לך?" היא שום דבר בעצם. אין גורם ספציפי שממש מצדיק את הכעס, כך שאפשר לשחרר את האגרוף הקפוץ ולסגת לרגשות יותר הגיוניים. זו רק אותה התניה נושנה. כאב רפאים.
דודו מצויינים, עיתונאי
אם היה אפשר לעשות כסף מהפער שבין תוכניות למימושן, הייתי אחת מעשירי העולם. תמיד כשאני חושבת על זה קופץ לי המונח ההוא משיעורי הפיזיקה, "מפל פוטנציאל". אני כמו ארץ אגדית, קסומה, של מפלי פוטנציאל, נשפכים ומפכים ללא קץ. זה אף פעם לא מונע ממני, כמובן, לתכנן, לשאוף, לחלום. גם אם אני יודעת שאצליח להוציא לפועל אולי 1%. זה לא משנה. עובדה, כמעט כל לילה אני הולכת לישון עם המחשבה ש"מחר אני אקום מוקדם, תראי יהיה בסדר". לפעמים אני אפילו שמה שעון מעורר, בידיעה ברורה שאכבה אותו ואישאר במיטה. גם זה לא משנה. לחשוב שמחר אני אקום מוקדם ויהיה בסדר, לשים את השעון, זה הדבר עצמו. רגע אחד של תקווה, אמונה, חדוות חיים ועשייה. גם אם הוא טבול כולו במבט מפוכח, בהכרה עמוקה של עצמי ושל המציאות, שאני לא אקום מוקדם, וכלום לא יהיה בסדר.
כשאריק איינשטיין כתב ושר את השורה הזאת, הוא ידע, הוא הבין; הוא הצליח לתפור את השילוב הגאוני הזה, את התמצית המופלאה הזו של פסיכולוגיה אנושית, של לקוות לטוב ולדעת שכנראה לא יהיה. של להאמין בעצמך וביכולותיך ולדעת את מגבלותיך. של לשאוף תמיד לחיים קצת אחרים, ולהשלים עם אלה שיש. זה משפט שהוא לא באמת מוטו, יותר אנטי־מוטו. אבל בסוף יום ארוך הוא אור קטן של אופק פתוח לרגע, עם חיבוק עצמי חומל ומקבל. טוב, אולי לא באמת, אבל גם זה מפל פוטנציאל, עם 1% סיכוי להתממש.
אדוה קיזלשטיין, עיתונאית
בנעוריי היה לי תחביב, שלא לומר אובססיה: כתבתי את המילים של שירים אהובים על מחברות בית ספר. זה היה, רוב הזמן, מנגנון התמודדות עם חיים שבהם לא היתה לי שליטה על כלום, חיים שבהם הבית, במקום להיות מפלט ממצוקות גיל ההתבגרות, היה גורם מצוקה בפני עצמו, מקור לפחדים והשפלות, הכי רחוק מביטחון.
אחד המשפטים שמילאו את המחברות היה "You gotta work out your own salvation" מ"Slow Emotion Replay" של The The. הקול הסמיך של הסולן מאט ג'ונסון נשפך היישר לנייר, שוב ושוב ושוב, ובראש שלי הגאולה היתה פשוט הישרדות. הבנתי שאני צריכה לחצוב אותה לעצמי, בעצמי.
עם הזמן זו נהפכה לזהות שלי — השורדת, המסתדרת. שנים רבות חייתי עם מזוודה מטפורית ליד הדלת. לא סומכת על כלום, ועל אף אחד. כמה כוח יש בזה, בלהיות זו שהגאולה בידיים שלה. רק היא אחראית לגורלה. תראו קסם! בחורה שלא משנה כמה חרא זורקים עליה נשארת עומדת. בחורה בלי אופציה להישען אחורה וליהנות מהחיים, בלי קופסאות אוכל מההורים, בלי רשת תמיכה. תראו אותה, כמה דברים מחרידים יכלו לקרות לה ולא קרו. אימצתי נקודת מבט כמעט ליברטריאנית כדי להסביר לעצמי איך אני.
מה השתנה? מצאתי אהבה, ילדתי ילדים, למדתי לתת אמון. זו התשובה האוטומטית המתבקשת, לא? אבל זה לא נכון. כלומר, כל זה קרה, אבל זה לא מה ששינה אותי. מה שהשתנה הוא שפשוט התבגרתי. אין יותר קסם בעמדת השורדת. בגיל 44, סוף סוף, אני מבינה שלשרוד זה חשוב, אבל לא מספיק — ובלתי אפשרי בלי אנשים טובים מסביבך. זו הגאולה שלי.
רוני דורי, עיתונאית
הכל חולף
נדב מצ'טה, מאייר
עוד בנעוריי הבנתי שמשפטים מתוך סרטים או שירים יכולים להפוך למילים של השראה והכוונה, למוטו לחיים, לפנכות טקסט שלא רק מנסחות עבורי מה אני מרגיש, אלא גם משרטטות השקפת עולם או יעד לשאוף אליו. לקח לי קצת יותר זמן להבין שלפעמים הניסיון להפוך משפטים למפות דרכים מוביל לתוצאה מבלבלת או מלאת סתירות. ב־1982, למשל, המשפט "כל הרגעים האלה יאבדו בזמן כמו דמעות בגשם" מתוך "בלייד ראנר" הרשים אותי בעומק ובפיוט שבו — אם הייתי מאלה שמקעקעים משפטים על העור, בטח הייתי ממהר להנציח אותו, שלא יאבד כמו דמעה בגשם. אבל אז בא "I'll be right here", מסצנת הסיום של "אי.טי", שבה אי.טי מבטיח לאליוט שהוא תמיד יהיה איתו, אם לא במציאות אז לפחות במחשבה ובזיכרונות. גם זה משפט לחיות לאורו. אבל רגע, ציטוט אחד עוסק בזמניות, בעולם רגעי ובר־חלוף, והאחר מבטיח נצח, לפחות נצח של זיכרון, רגש וגעגוע. למי מהם להאמין?
חשבתי שהסתירה הזאת נפתרה כשפגשתי משפט שעוסק בחולף ובנצחי בעודו מנסח קריאת כיוון פרקטית לחיים. קודם הכרתי אותו כ"אז תאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן, כן, כן", מתוך "אל תפחד" של אהוד בנאי — האדמו"ר הראשון שלי, הזמר שהאקורד האמיתי שלו החזיר אותי בתשובה. אחר כך הגעתי למקור: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן", כתב רבי נחמן מברסלב ב"ליקוטי מוהר"ן תנינא", פרק קי"ב. אבל ככל ששקעתי יותר במשפט הזה, הבנתי שהוא חידת היגיון. הוא נשמע כמו עצה טובה והגיונית, כמעט הדרכה הורית. לכלכת? נקה אחריך. בלגנת? סדר. העלבת? תתנצל. זה הרי ברור מאליו. ומה בכלל הקשר ל"להאמין"? אם קלקלת, תתקן. זה הכי קונקרטי, מה לזה ולאמונה?
זה משפט שמעניק המון כוח, ותקווה. אם אני מאמין שיש דבר כזה קלקול, אני מאמין שיכול להיות תיקון. ואם יכול להיות תיקון, אני צריך להיות חלק ממנו. זה מעניק המון משמעות
עם הזמן, ככל שהפכתי בו יותר, הכל התחבר. החולף והנצחי, הסתירות והבלבולים, העשייה והרוח. גיליתי שהמשפט הזה עושה לי דיטוקס לציניות. כי הוא מכוון אותי לאמונה שיש משהו שקורה מחוץ לטווח הראייה שלי אבל משפיע עליי, ולאמונה שאני יכול, במעשיי, להשפיע גם על מה שנראה מחוץ לשליטתי. זו לא הוראה פרסונלית אלא אוניברסלית. אם מישהו, אי שם, רחוק ממך בזמן ובמקום, קלקל — אתה יכול להיות חלק מהתיקון. אל תגיד "זה לא שלי" או "זה לא באשמתי". קח אחריות על העולם כולו. זה נשמע כמעט מטאפיזי, תיקון לקלקול שלא ידעתי שקרה, אבל אני מאמין ביכולת שלי לשנות את המציאות, לשפר אותה. הקלקול הוא לאו דווקא בגללי ובאשמתי, אבל התיקון הוא עליי.
זה משפט שמעניק המון כוח, ותקווה. אם אני מאמין שיש דבר כזה קלקול, אני מאמין שיכול להיות תיקון. ואם יכול להיות תיקון, אני צריך להיות חלק ממנו. זה מעניק המון משמעות. גם אם הכל מעורפל, גם אם התיקון הוא חידה שאני לא תמיד יודע איך לפענח, אני יכול להאמין שאצליח. ומכאן כבר קצרה הדרך ל"אין ייאוש בעולם כלל".
יאיר רוה, מבקר קולנוע
אני משעמם את עצמי די מהר. בכל תערוכה שלי אני חייב לחדש, וגם אם היא היתה הצלחה, לא אחזור לעשות משהו דומה — זה כמו לספר בדיחה פעמיים. הדרך חשובה לי יותר מהתוצאה, ואם אני יודע בדיוק לאן אגיע, אין טעם ללכת בה שוב. מהסיבה הזו, ברגע שתהליך הסתיים והגעתי לתוצאה הרצויה, אני עוקר את עצמי כמעט בכוח מהאדמה החרושה והמוכרת ונודד לאדמת בור שצריך לעבד מחדש, בדרך שונה. השיטה הזו מונעת ממני נפילה למניירות ולציטוטים עצמיים — אין דבר מתנשא יותר מציטוט עצמי — וגם מפגישה אותי עם חומרים ומקורות השראה שלא הכרתי, ומאלצת את המוח לאמץ נקודות מבט חדשות.
יש לזה מחיר. אין לי מנוחה על זרי דפנה, וגם אין לי "שפה" מוכרת ומזוהה. הרבה פעמים גם גיליתי שהדלת החדשה שפתחתי לא מובילה לשום מקום ואני במבוי סתום מבחינה יצירתית. אבל היי, תמיד ישנה הדלת הבאה. זה מחיר שאני משלם בשמחה כדי להגיע לעונג שבגילויים והפתעות. בלעדיהם, מה הטעם?
רועי קורן, אמן
אבות ישורון לא אומר משהו כללי על האדם, אלא רק על עצמו. ב־1970 עלי מוהר ראיין אותו ל"דבר השבוע", ושאל למה בחר להחליף את השם יחיאל פרלמוטר דווקא לאבות ישורון. השאלה הזו הובילה למונולוג ארוך וכואב, שנהיה כואב יותר ויותר ממשפט למשפט: "אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירוֹת. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית (...) את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי להם את לשונם (...) וכאשר ירדה עליהם שעת האין מוצא — עזבתי אותם בתוך האין מוצא".
אני לא שברתי כמו אבות ישורון, לא מרדתי, לא עזבתי, לא המצאתי את עצמי כאדם אחר במקום אחר בשפה אחרת בשם אחר. אבל אני חוזר שוב ושוב ל"כיצד נעשה אדם? מן השבירות" כי אני זוכר שגם מי שלא עבר שבר קיומי עמוק בחייו ובזהותו מגדיר את עצמו מתוך השבירוֹת ומתוך השבירוּת. כשאני חוזר למשפט הזה אני מזכיר לעצמי שגם אני בנוי משברים, מפיסות קטנות של ניסיון נואש לבעוט במציאות. אני מתנחם במחשבה שמתוך חוויות קשות, דבר מה נולד. אני אומר לעצמי שבני אדם מכוננים את עצמם מתוך הכאב. החיים הם אוסף של צלקות שמעצבות אותנו כמשהו יפה, בוראות אותנו כמשהו בעל משמעות. כן, זו גרסה קצת קיטשית, מנותקת מהקשר, של המשפט המקורי, אבל ככה זה מנטרות — כלים פשוטים שאנחנו צריכים כדי לשרוד. אז עשיתי קצת קיטש מאבות ישורון, אבל עכשיו הקיום קל יותר.
דור סער־מן, עורך וחוקר היסטוריה ותרבות
גבר צעיר בורח מביתו. זו משפחה מסובכת — הוריו זקנים, אביו עיוור ואחיו התאום מתעב אותו עד כדי חשש לאלימות. חסר כל, בעוד הוא נתון במסע הבריחה שלו, יורד הלילה והוא לבדו. הוא מקים לעצמו מחסה אבנים מפני חיות טורפות ונרדם; בשנתו פוקד אותו חלום ובו מלאכי אלוהים עולים ויורדים, וה' עצמו מבטיח לשמור אותו בדרך הקשה שנכונה לו. באור הבוקר החיוור הוא מתעורר רועד ואומר: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".
הגבר הוא יעקב אבינו, והחלום הוא סולם יעקב המפורסם המופיע בבראשית כ"ח. המשפט הזה, שאמר יעקב לעצמו באחד הרגעים הבודדים בחייו, הולך איתי: ברגעים החשוכים ביותר בחיים, כשאנחנו רועדים מפחד וקור באפלה, במקום הרחוק ביותר מן הבית, אנחנו לא לבד.
איפה נמצא האלוהים? מסתבר שאינו נמצא דווקא במקומות שבהם מקובל לחפשו, אלא הוא נוכח במקום שבו אנו נמצאים. זה אינו מקום פיזי, אלא זה שבו אנחנו ברגע הזה: בתוך העייפות, הייאוש, הצער, המבוכה. המקום שבו אנו צודקים וטועים. בתוך הרגע הזה. כשיעקב אומר "יש ה' במקום הזה", הוא לא מתכוון רק לכך שהמקום הממשי שלן בו באותו הלילה הוא קדוש, אלא שגם במקום הכי קשה, בימים של אימה, הוא לא לבד; שגם במצבים הכי שחורים יש רסיסים של התגלות.
בימים האלה אני בעיקר לא יודעת, אבל אני שואבת כוח מאלה שעשו מתוך האי־ידיעה. מסבתא יוליה שלי, שבמלחמת יום הכיפורים הפכה בן לילה מעקרת בית לנהגת אמבולנס ומשאית, ומסבתא לאה, שבתקופת ההמתנה של מלחמת ששת הימים פרצה באמצעות פטיש חמישה קילו חור בגדר סביב ביתה כדי שתהיה לה ולחמשת ילדיה הקטנים גישה מהירה למקלט השכונתי. הן לא ידעו שהן גיבורות: מתוך האי־ידיעה, בתוך החרדה, הן עשו, וכיום אני מסתכלת עליהן כמקור השראה. כך גם אנחנו בימים הקשים האלה — עושות בלא לדעת, כמו יעקב אבינו ואבותינו ואמותינו וסבותינו, שושלות של אנשים ונשים שלא ידעו, אבל מעניקים שדרה של כוח לנו — וגם לבאים אחרינו.
בַּכֹּל סרלואי, משוררת ומבקרת ספרות
באחד מסדרי הפסח, כשהייתי ילד, ביטאתי את השאלה "מה נשתנה?" כ"כמה הַשְׁתָּנָה?" — מלשון שתן. מאז המשפחה צוחקת על זה. סליחה מכל מי שאני הורס לו את החג בחיבור של שתן אליו, אבל שם, בטעות הילדותית, החל העיסוק שלי בשינוי, התחבטות שנהפכה עם השנים לשאלה אישית־אמנותית רודפת.
אפשר כמעט לכתוב את זה כתסריט: גיבור שנולד מתוך מבוכה. ילד שמשתין במכנסיו מרוב פחד, כשהוא מקריא מול משפחתו חמורת הסבר, לא בוחר בכך. גופו הוא מערכת שלא מצליחה להחזיק. פחד מצטבר נהפך לכוח שמייצר תגובתיות לא מידתית. משהו גולש.
אבל יש גם "השתנה" אחרת: "אני משתין עליך", "עלה לו השתן לראש". כאן מדובר בהפגנת שליטה. וזה לא רק דימוי, זה מנגנון שמפעילים עלינו השיח, הפוליטיקה והאלגוריתמים. הם לא רק מספרים לנו מה קורה, הם ממקמים אותנו בתוך הסיפור. מי צודק, מי טועה, מי מושפל. וכמעט בלי ששמנו לב, זה נהפך לאובססיית חדשות לאומית: לא רק לדעת מה קרה, אלא להרגיש איפה אנחנו עומדים בתוך היררכיית הכוח הזו. מי משתין על מי. זו ה"השתנה" הלאומית.
במרחב הישראלי־יהודי, מנגנון הפחד והכאב הוא אחד המנגנונים המרכזיים של הנפש המקומית. פחד וכאב אינם רגעים מבודדים; הם רצף היסטורי. וכשפחד וכאב נהפכים לתשתית הם לא רק מכווצים, הם גם מייצרים דבק רב־עוצמה: שייכות. הם היתדות של הסיפור שלנו. לא משנה מה אנחנו אומרים על עצמנו, עצם ההימצאות בתוך החוויה הגופנית הזו כבר קושרת בינינו. מי באמת יכול להבין אותנו מחוץ לקהילה הטראומטית שלנו? אבל כאן גם מתחיל המלכוד. כי מנגנון שמחבר על ידי פחד וכאב הוא גם מנגנון שמפעיל. הוא מייצר תגובתיות, מקשה על מחשבה ביקורתית, על יצירה שאינה רק המשך של אותו דפוס.
ואז חוזרים לשאלה של הסדר: מה נשתנה? לא במובן השחוק של "מה חדש?", אלא כשאלה על המנגנון עצמו. כי הרבה השתנה סביבנו, וכבר איננו מי שהיינו, אבל השאלה היא: האם אנחנו באמת חופשיים ממנגנון הפחד והכאב? האם יש לנו חירות ממשית משליטתם בנו? האם אנחנו בוראים מציאות מיטיבה או מקבעים שוב ושוב את המציאות שהם מייצרים?
אם נצליח לזהות את המקום שבו פחד וכאב מארגנים את הפעולה ואת תחושת השייכות, ייפתח מרווח קטן. ובמרווח הזה עולה עוד שאלה (זה זמן השאלות, לא?): איך לשמוט פחד וכאב מתוך מודעות להשפעתם המתמשכת? כי פחד וכאב הם מנגנוני הישרדות חיוניים. אז איך בכל זאת מוצאים תנועה פנימית שתאפשר לדמיין עתיד שאינו מבוסס או מתבוסס בהם? אין ולא תהיה תשובה פשוטה. אבל אולי עצם השאלה היא סדק קטן שעשוי לשנות משהו. אולי הבירור הזה הוא התחלה של שינוי באופן שבו אנו נעים בעל כורחנו אל האי־ודאות של העתיד.
איציק ג'ולי, יוצר רב־תחומי ומנהל אמנותי
