הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 אין משהו שחוק יותר מלחלק ציונים לשר החינוך. לשמחתי, אני לא צריך לעשות זאת, כי משרד החינוך עושה זאת בעצמו. הסתכלו על שני הגרפים המצורפים. משרד החינוך פרסם אותם השבוע במסגרת מה שהוא קורא לו "התמונה החינוכית" — פרסום שנתי שאמור להציג את המצב בכל חלקי מערכת החינוך. הגרפים האלה מתמקדים במה שאמור להיות חוד החנית של מערכת החינוך שלנו — שיעור הזכאים לבגרות במתמטיקה ברמה של 5 יחידות לימוד, ושיעור הזכאים ל"בגרות הייטק", 5 יח"ל מתמטיקה ו־5 יח"ל מדעי המחשב או פיזיקה. והתמונה החינוכית ברורה מאוד גם למי שאין לו בגרות במתמטיקה: שיעור הזכאות לבגרויות האלה נמצא במגמת ירידה משנת הלימודים תשפ"ג.
באמצע שנת הלימודים הזאת הממשלה התחלפה, ויואב קיש מונה לשר החינוך. יכול להיות שמגמת הירידה החלה לפניו, אלה תהליכים שלוקחים זמן, אבל אין מחלוקת כלל על העובדה שקיש לא ניסה לעצור אותה. בדיוק להפך. כבר בחודש הראשון שלו בתפקיד משרד החינוך של קיש קיצץ באופן חד בתקציב "לתת חמש", התוכנית הלאומית להגדלת שיעור הלומדים 5 יחידות מתמטיקה, שהתחילה בתקופת שר החינוך נפתלי בנט. המשרד גם הפך אותה לתוכנית רשות בלבד, כלומר בתי ספר יכולים לבחור בה, אבל לא חייבים. התוצאות בהתאם. לא צריך אותנו כדי לתת לקיש ציון נכשל, הגרפים של משרד החינוך עושים זאת.
נכון, בסוף 2023 גם התחילה המלחמה. היא הקשתה על כולם ללמוד, ודאי על עשרות אלפי בני נוער שהתפנו מבתיהם והתמודדו עם פגעי המלחמה האחרים. אבל משרד החינוך לא התעלם מזה, הוא העניק לתלמידים הקלות מפליגות. ובכל זאת היתה ירידה. ואם מסתכלים אחורה מבינים שגם בתנאים קשים אפשר ללמוד. בקורונה נשברו כל המסגרות, בני הנוער נאלצו ללמוד בזום, המצב היה מאתגר מאוד. ובכל זאת, ראו בגרפים, שיעורי הזכאות לבגרויות המדוברות עלו. כשרוצים, אפשר.
צריך להפוך את משרד החינוך לגוף רגולטורי רזה, ולחזק את מערכת החינוך עצמה. את הרשויות, בתי הספר, המנהלות והמורים. תנו להם לעבוד
2 התוכנית להרחבת הזכאים לבגרות במקצועות המדעיים לא היתה מושלמת. דו"ח מקיף של מבקר המדינה מ־2021 (עוד לפני שקיש הגיע) הראה, למשל, שיותר ממחצית ממי שלומדים 5 יחידות מתמטיקה הם מתיכונים ברשויות חזקות. זו לא סיבה לקצץ בתוכנית — אלא לשפר אותה. להבין איך צריך להשקיע את המשאבים, את התקציבים ואת הקשב הניהולי כדי לחזק ולתמרץ תלמידים ברשויות חלשות יותר. היה אפשר לעשות הרבה דברים, אם במשרד החינוך היו רוצים.
אבל התוכנית הזו פשוט לא עניינה את קיש. אולי כי היא נולדה בתקופת בנט, אולי כי באופן עקבי לא מעניינות אותו תוכניות שדוחפות למצוינות. להפך, קיש תמיד דחף לבורות. במשך כל הקדנציה שלו — כולל בימים אלה ממש, בניגוד לעמדת הייעוץ המשפטי — הוא פעל במרץ להגדיל את התקציבים דווקא למסגרות החינוכיות שבכלל לא מלמדות לבגרות ולא מקדמות השתלבות בחברה הישראלית, רשתות החינוך הפרטיות של ש"ס ויהדות התורה.
זה מה שמעניין אותו. זה, ולהזמין אנשים לשימועים מטופשים. כשמנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב זאב דגני החליט לאפשר לתלמידים להצטרף להפגנות נגד הדחת ראש השב"כ, קיש קרא לו עבריין והזמין אותו לשימוע. כשכמה מנהלים השתתפו בסרטון שקרא להגיע להסכם להשבת החטופים ולסיום המלחמה, קיש אמר שהוא "לא יאפשר פוליטיזציה של מערכת החינוך" והזמין את כל המנהלים לשימוע. כשמנהלת בית ספר ניהלה קמפיין פוליטי ימני ממש מתוך משרדה ובכלי התקשורת, קיש עשה פחות רעש, מן הסתם. הוא נשאר ממוקד במי שלא מסכים איתו, באמתלה מקושקשת של "בלי פוליטיקה". והוא לא עוצר באנשי חינוך. השבוע החליט על שימוע לראש עיריית הרצליה יריב פישר, שהודיע שטיול של תלמידים בעיר לירושלים לא יופקד בידי עמותת הימין אלע"ד. לקיש אין כל סמכות לזמן ראש עירייה לשימוע, הוא לא עובד של משרדו. לא שזה משנה, כי לשימועים של קיש אין הרבה משמעות — גם אלה שזומנו לשימוע לא פוטרו. אפילו בזה הוא נכשל. שר החינוך רק רוצה לייצר כותרות שאולי יקנו לו עוד נקודה או שתיים בפריימריז בליכוד, זה הכל. לא רק שהוא לא תורם דבר לחינוך, מאבני היסוד החשובות של כל מדינה, הוא רק מזיק לו, מפריע לעבודה, מסחרר את כל המערכת שוב ושוב.
3 למה אנחנו בכלל צריכים שר חינוך? לא את קיש עצמו, אותו ברור שאנחנו לא צריכים. אבל למה חשוב שבראש מערכת החינוך יעמדו פוליטיקאית או פוליטיקאי, לרוב חסרי כל ידע וניסיון בתחום החינוך, לרוב גם חסרי כל אג'נדה חינוכית? למה זה נחוץ?
שר החינוך הראשון של ישראל היה זלמן שזר, ממייסדי מפא"י, סוציאליסט, היסטוריון, העורך הראשי של עיתון "דבר". הוא כיהן בתפקיד שנתיים, כשעיקר העבודה של משרדו היתה לבנות את חוק חינוך ממלכתי (שנחקק רק ב־1953), כדי לאחד את זרמי החינוך המפלגתיים שנולדו לפני הקמת המדינה. בדיעבד התברר כי בתקופתו מערכת החינוך כפתה חינוך מסוים על ילדי עולים חדשים, כלומר הזרם המרכזי כפה את תפיסת עולמו על ילדים מקהילות אחרות עם תפיסות אחרות. לעתים ממש בכוח, כולל גזיזת פאות.
אחרי שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית בנושא (פעם היו פה ועדות חקירה) שזר לקח אחריות (פעם לקחו פה אחריות), ולא חזר יותר למשרד החינוך (פעם אנשים לא נצמדו לכיסאות. זה לא הפריע לו להיבחר בהמשך לתפקיד נשיא המדינה). אבל הבעיה נותרה על כנה — שר החינוך הוא תפקיד פוליטי ותו לא. בראשית ימי המדינה אנשי מפא"י השתמשו בתפקיד כדי לקדם את עמדותיהם, ומאז המוטיבציה נותרה זהה, אלה רק יחסי הכוחות הפוליטיים שהשתנו. כל שרה או שר מנסים לכפות את תפיסות עולמם בכוח על המערכת כולה, בידיעה גמורה שזה ניסיון שנועד לכישלון. יש בישראל כיום יותר מ־2 מיליון תלמידים. מערכת החינוך אמורה להיות מגוונת, בהגדרה, לא לשאוף לאחידות. היא אמורה לעודד יצירתיות ועצמאות, ביקורת מחשבתית ומצוינות, תפיסות עולם שונות וחיבור לקהילות שונות. למנות פוליטיקאי לתפקיד האחראי למערכת זו פשוט חתירה תחת המטרות שלה.
ובלי סוגיות אידאולוגיות, תפקיד שר החינוך ריק למדי. בדיונים על הסכמי שכר עם המורות והמורים מי שקובע הוא משרד האוצר, במשא ומתן עם ועדי העובדים. האוצר הוא גם מי שמכריח את המורים להצטרף לרפורמות חינוכיות שונות, באמצעות תוספות והטבות. וממילא שר החינוך אחראי כמעט אך ורק לחינוך הממלכתי בלבד. רוב רובו של החינוך החרדי הוא פרטי ומפלגתי, שר החינוך לא יכול להשפיע שם במאומה, וגם על מערכת החינוך הממלכתי־דתי השפעתו מוגבלת מאוד, משום שהחמ"ד נהנה מעצמאות רבה (עם מועצה משלו שמפקחת על תוכני הלימוד ואפילו על זהות המורות והמורים). החינוך הערבי לא באמת מעניין את השרים.
וכך, כשהשר נשאר רק עם החינוך הממלכתי היהודי ואין לו הרבה מה לעשות, הוא מייצר לעצמו מה לעשות. יש לו כוח פוליטי מול ראשי רשויות, והוא משתמש בו עם מקלות וגזרים תקציביים. הוא מפריע לתלמידים ולמורים עם רפורמות מונפצות שמוחלפות מהר מאוד (קיש ביטל כמה רפורמות של קודמתו, יפעת שאשא־ביטון). הוא מחפש כותרות. בקיצור, בלבול מוח שאין לנו צורך בו. הניחו למערכת החינוך לעבוד.
4 יתרה מזאת — כלל לא בטוח שצריך את משרד החינוך עצמו.
למען הסר ספק, אני לא חושב שצריך להפריט את מערכת החינוך. להפך, אני חושב שצריך לחזק את המערכת הציבורית, ובעיקר את החלקים החלשים שלה. אני פשוט חושב שמשרד החינוך במתכונתו הנוכחית לא רק מיותר, אלא ממש מפריע.
ה־דבר שמערכת החינוך שלנו מצטיינת בו הוא פערים בין התלמידים החזקים לחלשים. לא משנה כמה תקציבים שופכים, הפערים לא באמת משתנים. ובהשוואה למדינות אחרות, הישגי התלמידים שלנו בינוניים מאוד, גם זה עקבי. והעקביות בשני ההיבטים האלה מבהירה שאנחנו עושים משהו לא נכון.
הגיע הזמן לשנות את מערכת החינוך שלנו מן היסוד. לצמצם מאוד את המשרד, להפוך אותו לגוף רגולטורי רזה, רשות חינוך, ולחזק בתקציבים ובסמכויות את מערכת החינוך עצמה. את הרשויות המקומיות, את בתי הספר, את המנהלות והמנהלים, את המורות והמורים בכיתות. תנו להם את הכלים ללמד את הילדים שלנו ללמוד, והפסיקו להפריע.
השבוע גם שר החינוך לשעבר נפתלי בנט אמר דברים דומים בוועידת החינוך של "דה מרקר". "משרד החינוך צריך להפסיק לנהל. צריך לעבור למודל שבו המשרד מתווה ומודד מדיניות על דמות הבוגר שאנחנו רוצים. השאר עובר לאחריות הרשויות המקומיות ובתי הספר. המשרד לא צריך להיכנס לשאלה איך לנהל בית ספר. אם המנהל לא טוב לפי התוצאות — ולא רק לפי הציונים — צריך להחליף אותו. המדינה צריכה להתוות יעדים ולתת לשטח לעבוד".
אני חותם על כל מילה. ולא רק אני. המלצות ברוח דומה גיבשו גם ועדות מקצועיות שבחנו את הנושא בעבר, למשל ועדת דברת (שמאז עבודתה חלפו יותר מ־20 שנה). רק שלבנט ניתנה ההזדמנות לעשות את זה, כשהיה שר החינוך. הוא היה יכול לגבש תוכנית מסודרת בנושא, ולהתחיל לסגור את המשרד. אף אחד לא הפריע לו. אבל הוא לא עשה זאת. כנראה עוד לא נולד הפוליטיקאי שיפעל לצמצום סמכויותיו ולסגירת משרדו. ואני מוכן להמר שגם אם הוא יצליח לחזור איכשהו לראשות הממשלה, הוא לא יפעל לסגור את משרד החינוך ולחזק את מערכת החינוך, אלא ימנה לשר פוליטיקאי שהוא יצטרך לשמן כדי להחזיק קואליציה. בסוף, הפוליטיקה מעל לכל. גם מעל לחינוך. הלוואי שאני טועה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
