צא לבלות, תקרע את העיר לאלף חתיכות", שר הראל סקעת בשירו החדש, "כתוב על הקיר". זה שיר דאנס טהור — סאונד שכבר שנתיים וחצי לא הושמע ברדיו הישראלי. והוא לא היחיד. אחד מלהיטי התקופה הבולטים הוא "לא מפחד לרקוד" של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב — שיר באווירת חפלה שמעודד את מאזיניו לנענע אגן ולמחוא כפיים בקצב. יחד שני השירים הללו משקפים היטב את השלב שבו אנחנו נמצאים כרגע: המאמצים להותיר מאחור את אימת המלחמה ולחזור בכל מחיר לשגרה.
אומנם גם במלחמה הרדיו השמיע להיטים מקפיצים, אך אלה היו בעיקר המנונים אמוניים ופטריוטיים ("עם ישראל חי" של אייל גולן, "תמיד אוהב אותי" של ששון איפרם שאולוב ו"אין לי מקום אחר" של איתי לוי) או לוחמניים ("חרבו דרבו") — שירים שנועדו לעודד את המאזינים בחזית הבוערת או בעורף המופגז, לא להרקיד אותם במועדונים (היוצא היחיד מן הכלל הוא "נאדי באדי" של שחר טבוך ואגם בוחבוט).
בחודשים האחרונים, עם הרגיעה המשמעותית בלחימה וחזרת החטופים, לכאורה אפשר לחזור סוף סוף לחיים הרגילים ואפילו לשמוח. אבל החברה כולה עדיין מלקקת את פצעיה, ואימת המלחמה עדיין מרחפת, עלולה להתלקח מחדש ובווליום גבוה: לוחמים נמצאים, נפצעים ונופלים ברצועה, חמאס מתחזק, טרוריסטים יהודים משתוללים בגדה המערבית וכולם דרוכים מחשש למתקפה איראנית.
לכן שירי המסיבות של סקעת ופנחסוב אינם להיטי רחבות קלאסיים כגון "מועבט" של עדן בן זקן או "פעמון" של נועה קירל, למשל (שאת שניהם כתב איתי גלו, שחתום גם על "כתוב על הקיר"). בעוד להיטי טרום־המלחמה היו קלילים ועסקו בחוויית הריקודים והמסיבה, השירים העכשוויים משדרים "fake it 'till you make it" — לצאת בכוח לבלות כדי להביס את האבל.
"אני חצי חי וחצי מת, שום דבר אצלי הוא לא לנצח", שר סקעת, ומתאר אדם שרוקד כדי להרגיש חי ולהתעלות מעל לייאוש והמתח היומיומיים ("סגור בין ארבעה קירות, אפשר לחתוך פה בסכין ת'מתח"). ואילו פנחסוב מסביר שההופעות שלו בפני חיילים עזרו לו להתמודד עם הפחד ("רציתי למות פה לרגע, אז עליתי על שופל לפתע") ומציע מזור דומה למאזיניו — "כשמתים מפחד אז שרים ביחד". המסיבות המסויגות שלהם מציעות לנו לחזור לרקוד אבל לא מצוות עלינו לשמוח, בתקווה שכך נוכל להתגבר על הפחד הקיומי, שלא הולך להתפוגג בקרוב.
בעוד להיטי הרחבות שמלפני המלחמה היו קלילים ועסקו בחוויית הריקודים והמסיבה, סקעת ופנחסוב שרים על ריקודים כדרך להביס בכוח את הייאוש והמתח בשיטת "fake it 'till you make it"
האמביוולנטיות הזו מזכירה את פסקול התקופה בימי האינתיפאדה השנייה, שבהם החברה הישראלית נאלצה להתנהל כרגיל בצל פיגועי הטרור: רובו היה מלא שירים שקטים ומנחמים ("דרכנו" של שרית וינו אלעד וחני פירסטנברג, "שיר עצוב" של אביב גפן, "אם תלך" של הפרויקט של עידן רייכל), כשלצדם היו שירי מסיבות קלילים ומקפיצים ("יאללה לך הביתה מוטי" ו"אתה תותח" של שרית חדד, "ילדה סוכר" של מוקי, "יצאנו לרקוד" של הדורבנים, "בלבלי אותו" של קובי פרץ ו"דוקטור" של ליאור נרקיס).
את בשורת הפופ השמח והמרים הובילו זמרים שהביאו לרדיו את תרבות החפלות והמועבטים. באותן שנים מהפכת המוזיקה המזרחית כבשה סוף סוף את המיינסטרים, אבל עדיין לא היתה הממלכתיות החדשה. ולכן בעוד זמרי הרוק והפופ נדרשו להגיב לאסונות ולמשברים עם מוזיקה שקטה ואבלה, זמרי המזרחית היו מצופים לשמור על מורל אזרחי גבוה ולייצר מוזיקה שמחה לחתונות ולאירועים שהמשיכו להתקיים גם בשיא הפיגועים. "הכי קל ליפול לתוך העצב, והתפקיד שלנו היה להרים", סיפרה חדד בריאיון לוואלה.
אבל גם השירים המקפיצים של ימי האינתיפאדה השנייה שיקפו בלבול רגשי וערבבו לחן ועיבוד שמחים עם טקסטים שמתארים משברים: "יאללה לך הביתה מוטי" עוסק במערכת יחסים שהשתנתה בן לילה ("כל מה שהיה בינינו אמש הפך להיות פתאום נורא"); ב"ילדה סוכר" גבר נטוש תוהה לאיפה אהובתו נעלמה ("החיים תפסו אותי לא מוכן… נשאר לא מכוון, נשאר לא מוגן"); "בלבלי אותו" עוסק בחוסר יכולת לבטוח במי שקרוב אליך ("באנשים הוא נשבע לך, שהוא מרגיש כך בגללך, כל הזמן הוא מבטיח, שלא יפגע בך או בלבך"); וב"יצאנו לרקוד" בילוי רומנטי במועדון מתואר כזירת קרב מערערת ("בתוך העשן מתפתח משהו לא מובן, היא כבר נעלמה. נשארתי בלי חמצן, זה מסוכן, איך לא הייתי מוכן?"). ההתפוגגות של אשליית הרומנטיקה המתוארת בשירים הללו משקפת במידה מסוימת גם את השינוי שחל בחברה: מהאופטימיות של ימי אוסלו ומאמצי השלום לתפיסת ה"אין פרטנר" המיואשת בזמן האינתיפאדה.
באופן דומה, כשסקעת שר "צא לבלות... תתחיל כבר לחיות" הוא לא רק מעודד גבר ביישן, אלא גם את עם ישראל שמשווע לנורמליות. וכשהוא מוסיף "תחשוב שהם לא רואים... עושה הפוך ממה שהם רוצים", נשמע שהוא בעיקר מנסה לחזק את הישראלים שמפחדים לחזור לשגרה לעיני האויבים שמתחזקים, או נתבעים להתנצל על המלחמה בפני מבקרים מכל העולם.
כי יותר מהכל, הריקוד הוא ביטוי לתאוות חיים — אישית ולאומית. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" הסביר שלמה ארצי שאת להיטו "תרקוד" (1984) הוא כתב בעקבות תאונת דרכים: "'תרקוד' היה מעין הצעה לעוף על החיים כל עוד אתה יכול. לא רק לעצמי, אלא לכל מי ששומע. התקליט הזה הגיע אחרי מלחמת לבנון, הכלכלה היתה מרוסקת, ולא היה ברור מה האופק בישראל. אז רצוי לרקוד". את הדרך הזו של ארצי ממשיכים כיום סקעת ופנחסוב. גם הם רוצים שנחזור לרקוד, אבל יותר מכך — שלא נפחד לרקוד.
